בית מאיר ש"ס קמו

הולכות לפניהם והסוגיא אך לדוגמא נקטה בקריא וקיפופא דידעי דהכי הוא וק"ל. ודטהורים באמת נקראים בשם אחר:

שם ע"ב בעא מיני' רב אדא בר אהבה מאביי לר"מ וכו' אדם במעי בהמה מהו. עיין פרש"י ור"ל כיון דר"מ אזיל בתר אמי' ה"נ בתר אמי' אזיל והוי בהמה כמו האם וקרינן שפיר בהמה בבהמה תאכלו. משא"כ לרבנן דלא אזלו בתר אמי' ה"נ לא אזלו והוי לי' אדם במעי בהמה לא קרינן לגבי' בהמה בבהמה תאכלו. ואף דודאי אלו הי' באפשרות לחיות ולשתרי בשחיטה פשיטא דהי' מותר ואפילו הוי אדם מצד כל היוצא מטהור ואפילו גמל יוצא מפרה מותר היינו בשחיטת עצמו אבל הנמצא במעי בהמה מת מיבעי לי' על דרך הנ"ל אי שרי באכילה ע"י שחיטת האם אם לאו. וקאמר ותפשוט דסבר דשם נמי טעמו דר"י משום דיונה אינה בכלל בהמה. ותי' דש"ה משום פרסות. ולתוספות הוקשה דדילמא אתי כרבנן דלא אזלו בתר אמי' ושפיר הוי עוף ולא בהמה. ותירצו בתי' הא"נ [ודבריהם צ"ע רב דאם כוונתם] דאיפכא מבעי להו דוקא לר"מ איקרי ולד או לאו. ולרבנן פשיטא לו דלא קרי ולד אלא פירשא בעלמא הוא ולא צריך לשחיטת אמו כלל. משא"כ לר"מ פשיטא לי' אם קרוי ולד ולא פירשא בעלמא דאינו ניתר בשחיטת האם מדאינו בהמה וקאמר ותפשוט דאמה אסור אפילו לרבנן ש"מ דאפילו לרבנן קרוי ולד וצריך לשחיטה ואינו ניתר מדאינו בהמה וכ"ש לר"מ. א"כ היכי משני דש"ה משום פרסות ולעולם לא קרי ולד מה יזיק לפירשא בעלמא דאינו צריך לשחיטה מה שאינו פרסות. ואף אם נדחק דאם אינו קרוי ולד מ"מ לא הוי פירשא בעלמא אלא חתיכות בשר הוא דמקרי ובודאי צריך לסחיטת אמו אלא דלא שייך לכנותו בשם עוף או אדם כי היכי דלא יהא נקרא בשם בהמה בבהמה ובודאי ניתר. משא"כ אם קרו ולד אכתי לא אזיל כלל התי' דלעולם לא קרי ולד וגבי יונה הטעם משום פרסות. דאיך יוצדק על דבר שאינו קרוי ולד אלא חתיכה ההבדל בין פרסה לפרסות. וצ"ע. ואפשר מ"מ הכי הוא פירושם. ועיין חולין ס"ט תמצא דסוגיא אך לתי' רב שימי בר אשי אזלה ע"ש ודו"ק. ולתי' תוס' א"נ]:

דף ל"ו ת"ש ושוין ברואה אחד דם טהור שדיין שעתה וכו'. כיון דמעל"ע ליכא מפקידה לפקידה נמי ליכא. וקשה הא ושוין היינו שמאי והלל והא להלל כלל לית לי' טומאת מעל"ע. רק מפקידה לפקידה. וצ"ל דתנא דברייתא היא דאומר לדידן אליבא דחכמים אין נ"מ בעיקר פלוגתא דשמאי והלל אלא שוים הם באופן זה שדיין שעתה מן הטעם כיון דמעל"ע ליכא ודוק כי דחוק הוא:

שם תוס' ד"ה שבוע בתרא. באמצע הדבור ואע"ג דבשבוע ג' גורם לה טומאה מ"מ וכו'. לפ"ר צריך לי עיון רב ולוי אליבא דב"ה דב' מעינות הם וא"כ לא מצינן שהתורה התירה מי טוהר אלא משום דמן מעין טהור אתי' א"כ בשופעות דממעין טמא אתא מה"ת דלא תגרום ראי' זו טומאת נדה ממש כל שבעה:

דף מ"ו ע"ש בתוס' ד"ה קטנה. מדבריהם נראה ברור כדמסיק אליבייהו הפר"ח י"ד סי' כ"ט דאזלינן בתר חזקה ואפילו במקום דאיכא למיקם עלה דמלתא בבדיקה לא צריכינן לה ומכ"ש הכא דחזקות הקטנות לא איתרע כלל תוך הזמן. ושפיר כתבו דבריהם. משא"כ רש"י ז"ל נראה בעליל שסובר דבמקום דאפשר בבדיקה לא אזלינן בתר חזקה וצריך בדיקה ולהכי שפיר פי' דאף בההוא לישנא מוכרח שתוך הזמן כלפני הזמן ודו"ק:

דף מ"ה תוס' ד"ה בא סימן. עיין בדבריהם כתבו וי"ל וכו' לענין עונשים וקידושין ומילי טובא וכו' וא"נ וכו'. ועיין פירושם במור"ם לובלין ז"ל. (והיותר נראה להסכמת פירושו צ"ל וא"כ והוא ט"ס שכתב נ' במקום כ'):

ומסיימים וצריכה גט לקידושין וגם אסור באחותה. ותימא לי הא ע"כ איירי בגדולה בשנים דאל"ה אף כל הסימנים אינם מועילים. וא"כ מה אירי' דמשום הסימן דלמעלה הוא דצריכה גט. הא אפילו הוא נמי ליתא ואפי' נבדקה למטה ולא נמצאו שער אכתי צריכה גט כמו בבעל לאחר זמן דמפני שהוא ספק תורה חיישינן שמא נשרו כדמסקינן בפרקין דלעיל דף מ"ו. ואם לר"מ יהא מוכרח דלא חיישינן שמא נשרו. זולת ע"פ סימן בוחל. מנ"ל דרבנן פליגו עלי' בזה. ואולי יש לדחוק דהתוס' איירי בשהיא מסופקת בשנים וסברו דאז חשבינן לס"ס ולא חיישינן לנשרו. (ועיין בתשובת הרשב"א שמביא הב"ש סי' קנ"ה דפוסק להחמיר אף בזה) משא"כ בשיש לו בוחל מחמרינן. וצ"ע. אף גם מה שכתבו תוס' דהנ"מ לענין עונשין נמי צ"ע דנהי דהאמת דאף לדיני נפשות אזלינן בתר רובא כמבואר בגמרא סנהדרין. כמדומה לי דף מ"ו. וכן משמעות הסוגיא דחולין דף י"א. מ"מ היינו לדידן דאזלינן בתר רובא. אבל לר"מ דחייש למעוטא. עיין בתוס' חולין הנ"ל. נשמע מינייהו דלא אזיל בתר רובא אלא במקום דלא אפשר והכא הרי אפשר להתקיים העונשים האמורים בתורה בידוע שהוא גדול. וצ"ע:

דף נ"א אלא אמר רבא שום טומאה חמורה בעולם. שום טומאה קלה בעולם. פי' רש"י ז"ל לא אם אמרת בטומאה חמורה דין הוא שמטמא בלא מחשבה שלא מצינן שום טומאה ששמה טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר. וקשיא לי אטו טומאת אדם הנוגע במת לא מקרי טומאה חמורה שהרי הוא מטמא אדם וכלים והרי הוא צריך הכשר ליגע במת כמו דטומאה קלה דהיינו טומאת אוכלים מקרי צריכה הכשר מפני שצריך ליגע בשרץ. ומ"ש הכשר שרץ מהכשר מת. וע"כ לידחק שעתה כוונתו אך על הכשר מים דלא. מצינן באמת שום טומאה חמורה דלא בעי הכשר מים. וק"ל:

דף נ"ב ע"ב תוס' ד"ה שלש גריסין. עיין בדבריהם והם צ"ע. ודברי המהרש"א ז"ל ואף דברי ספר שיורי טהרה אין להבינם. והנלע"ד דדבריהם פשוט. דודאי ההוא ספק אם בב' יומא או בג' יומא י"ל דסובר דאין לנו להקל מס'. ואף דבאמת קי"ל דאם לבשתה חלוק שלבשתה בימי נדתה תלינן. היינו במעינה סתום אבל זו שמחוייבת לשמור יום כנגד יום והיא בחזקת מעינה פתוח לא מקלינן מספק. אבל בהא זכינהו מאי שנא פחות מג' דאמרינן בתרי יומא וע"כ הטעם משום דאלו נאמר בג' יומא ע"כ חדא ראי' היתה פחות מכגריס ומיד שאנו אומרים שראי' זו בלחודה נמצאת יותר תלינן אותה במה דאפשר דהיינו במאכולת ואף דאפשר דנימא איך יתרמו דם מאכולת מכוון במקום יציאת דם מן הגוף. ונימא מדזה מהגוף אף זה מהגוף ולא נשאר אלא הספק אי בתרי יומא או בג' ולא נקיל זה לא אמרינן. אלא אמרינן אגב זוהמא דדם נדות אתרמי מאכולת. א"כ בתלתא נמי זה גופא הספק דילמא תרי ופלגא מגופא ואידך אגב זוהמא. ועיין בתשובת הרמ"א סי' צ"ז:

דף ס"ד ע"ב אתמר שמשה בימים וכו'. פשטות מחלוקותם היינו דוקא בשמשה ביום דאז ס"ל ללוי מדשמשה ביום ובלילה נחשוב היום לעונה ולית לה כי אם ד' עונות. אבל מ"מ מודה אלו לא שמשה אלא בלילה וביום היתה רואה שלא מ"ת במשך זמן הארבע לילות. שהיינו תולין הראי' דיום בהשימוש דלילה. וכמבואר דף י"א ע"ב בהברייתא. אלא מפני ששמשה ביום ובלילה ניחשבי' לגבי' המעל"ע לשני עונות. ובזה איני יודע לפרש דברי התוס' דף ס"ה ע"ב בד"ה וכולן שכתבו דהא אם ראתה ביום טמאה ללוי דאמר ד' עונות ואפילו לרב וכו'. מ"מ מודה דאם נשתנו דמשמע דללוי אלו ראתה ביום אפילו תוך משך הד' לילות ואפילו לא שמשה ביום ואפילו לא נשתנו נמי טמאה. דכל זה איני יודע מנא להו. עד דבספר ס"ט תפס דברים אלו לתורה. ופירש בם בד"ה רב אמר דברי רש"י בדף י"א. ופי' דכל הסוגיא שבדף י"א אינה אלא לרב ולא ללוי. וכל זה תמוה בעיני. כי לענ"ד