בית מאיר ש"ס קמה

שם תוס' ד"ה כי פליגי. וי"ל דברה"י איירי וחזקי' מפרש הברייתא מבואר הא ר"י מבאר הברייתא כפשטה דוקא ברה"ר מטהרו הא ברה"י אפילו ראוהו חי מבערב דומיא דקופה בדוקה טמא. וקשה הא לטמאות למפרע מסקו התוס' בדף ב' דאין למדין מסוטה לסתור החזקה. וא"כ למה יהי' טמא ברה"י. וראיתי במור"ם לובלין ז"ל בדף ב' ע"ב בתוס' ד"ה דאיכא ריעותא מגופה שכתב באמצע הדבור וע"ש בלשון זה אבל כשראוהו חי מבערב דאיכא כאן חזקת חי נגד הא דכל הטומאות כשעת מציאתן הוי כפלגא על פלגא והוי ספק ולכך ברה"ר טהור ככל ספק טומאה ברה"ר וברה"י טמא. וא"י מה ענין זה לדמות לכל ס"ט שהוא מכאן ולהבא שפיר ילפינן מסוטה לחלק בין רה"ר לרה"י. אבל למפרע מה"ת לאפלוגי בהכי. ועיינתי ומצאתי בהר"ש פ"ה דטהרות משנה ז' הרגיש בזה וכתב וחכמים מטמאים. בתוספתא משמע דבראוהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ. ומדמחלקינן בין רה"ר לרה"י יש לדקדק מכאן דלמפרע נמי ילפינן מסוטה. וקשה דלא מחלקינן במעל"ע שבנדה. ובריש נדה הארכנו בדבר. ובעונותי לא זכיתי לאורו על מס' נדה.] אבל עיין פ"ד דטהרות משנה ו' ובתוי"ט שם]:

דף ז' תוס' ד"ה ומקפת וי"ל וכו'. וכי יפריש ממנה חלה ויקיף לה אין בכך כלום ר"ל דכי מפריש ממנה חלה ויהא אותה חלה מופרש מן העיסה הטהורה אף כי הדר מקיף לחלה זו אצל העיסה הטהורה כדי שיהא אף קריאת השם במוקף אין בכך כלום. שממה תקבל החלה טומאה הרי אינה נוגעת אלא בעיסה טהורה ומוקף מ"מ הוי אף העיסה טמאה שמפריש אף עליה להחלה ע"י נגיעה דהדדי העיסה טמאה בהביצה והביצה בהעיסה טהורה והעיסה טהורה בהחלה. ודוק כי זה ברור. ודלא כמ"ל שפירושו אין לו מובן:

דף ט' תוס' הא ליכא חרדה וכו'. וי"ל דסמך ארישא. הקשה המהרש"א דהא ברישא נמי אפשר לומר הגיע שעת ווסתה ולא בדקה דטמאה היינו עד שתבדק ותמצא טהור ואם תבדק ותמצא טמא טמאה משעת ווסתה ע"ש. והרשב"א בחידושיו דף י"ו הקשה נמי איפכא דא"כ למה דחקו ב' הסוגיות מדיוקא דחרדה מסיפא ולא מהמבואר ברישא. ודחק עצמו. ולענ"ד לק"מ דודאי מרישא לחוד לא מצי דייק במידי כקושי' המהרש"א. ומה דתנן במתני' ר"מ אומר וכו' היינו דפליג בדין סילוק דמי' בחרדה מה שהת"ק לא ס"ל כוותי' ולעולם תרווייהו ס"ל ווסתות דרבנן. משא"כ עתה תופס הסיפא וסומך ארישא ור"ל שהי' מוכרח מכח קושיא דמדסיפא ר"מ רישא לאו ר"מ, ותי' כולה ר"מ היא וה"ק וכו' שר"מ אומר וכו' וא"כ ודאי מוכח דווסתות דאורייתא ס"ל ואז שפיר שאומר התנא דמתני' לראי' אליבא דר"מ דמטמא שר"מ אומר וכו' וטעמא דאיכא חרדה וכו'. משא"כ הרבנן פליגי וס"ל בלא חרדה נמי אינה טמאה בהחלט אלא תבדק. משא"כ אלו נאמר הפי' ברישא ע"ד המהרש"א הא זה כ"ע ס"ל דאטו יש תנא המקיל יותר ולא ס"ל אף ווסתות דרבנן ודטמאה עד שתבדק. ומה ענין לאתויי ראי' שר"מ אומר. אטו רבנן לא אמרו כוותי' בזה. ואף אי נימא שאיהו לבדו אמר דין סילוק דמים בחרדה ורבנן פליגו עליו בזה אין זה ענין להרישא לראי' ממה שר"מ אומר בדין חרדה ובזה עולה כל דברי תוס' כהוגן ולק"מ:

דף י' ע"ב ולא ידענא אם דידי' אם דרבי' למה נ"מ למיהוי דבריו של אחד במקום ב' לפ"ר קשיא ומה בכך דהוי דידי' הא מ"מ הוי חדא במקום ב' לפי' רש"י ע"א דפלוגתא דר"י וחזקי' לרבי הא לרשב"ג בודאי כתמה טהור נמצא שבין שני' ושלישית לרשב"ג טהור מטעם דאלו חזיא נמי טהור ולר"י אף לרבי טהור מטעם כיון דלא אתחזיק וכו' וכבר קי"ל חולין דף ל"ו דכגון זה מקרי חדא במקום תרתי ע"ש ודוק. וכן פסק המהרי"ק הביאו הש"ך בח"מ סי' כ"ה ובי"ד ה' הנהגת הוראה. ואין לומר דלא מצרפין אלא תנאים לתנאים דומיא דפלוגתא דר"ש ורבי חולין. או אמוראים עם אמוראים. אבל רשב"ג עם פלוגתא דר"י וחזקי' שהם אמוראים לא מצרפינן. דא"כ מה מקשי תוס' ד"ה למיהוי וא"ת וכו'. הא ודאי קשיא דמה בכך הא מ"מ אף דאין שוין בהטעם כיון דעכ"פ ר"ש בן יהוצדק בהדין מסכים שבין ב' לג' כתמה טהור הוי חזקי' חדא במקום תרתי אבל לק"מ. דבל"ז ע"כ מה דדאין הסוגיא אי דידי' אי דרבי' לגופה למציאות כתם בין שנים לשלישית לדידן שפסקינן כר"ג ביבמות לא צריך וע"כ דאך לנפקותא אלו מצאה כתם בין שלישית לרביעית וכמבואר בפוסקים ושוב הכל ניחא וק"ל:

שם דהוי מניקה ואיעברה. תוס' וא"ת והיכי איעברה. דברי' לפ"ר תמוהים דהא מבואר במתני' מעוברת משיודע עוברה ומפורש דף ח' ע"ב דהיינו ג' חדשים וא"כ ר' יוסי שמצריך נמי שעברו עלי' ג' עונות היינו משיודע עוברה דהיינו אחר ג' חדשים. וכן מצאתי מבואר בתורת הבית דף קע"ב כ' ואע"ג שר' יוסי פליג ולא חשיב לה מסולקת דמים אא"כ פסקה מדם ועברו עלי' שלש עונות משעה שהוכר העובר עכ"ל. וא"כ פשיטא דאיכא לאשכוחי דחזיא בשהיתה מניקה ונתעברה. ובעבור ג' חדשי העיבור פסקה מלראות חודש ומחצה בימי הנקה והיו האחרונים מג' חדשי העיבור. וחודש ומחצה משהוכר העיבור נמי חדלה לראות והוי בצירוף ימי הנקה ועיבור כי טרם הוכר העיבור מניקה ולא מעוברת נקראת וק"ל. וע"כ דהתוס' אינם מפרשים לדר' יוסי הכי אלא דאך פליג על הת"ק. דלדידי' מיד אחר ג' חדשי העיבור דיין שעתן ואפילו חזי' דמים תוך הג' חדשים ולר"י דוקא בשאותן ג' חדשים הי' בסילוק דמים וקורא אותה מעוברת משעה א'. וא"כ שפיר מקשו. אבל צ"ע מה דוחקייהו לפרשו בהכי והפשוט הוא כמבואר בת"ה:

דף י"א ע"ב אמאי תשמש בעדים דדילמא נשתנו כו' כתב המהרש"א אבל אהא דפסקה מחמת תשמיש לא תקשה לי' תשמש בעדים דשמא תפסיק מ"ת ותראה אח"כ דמ"מ העד לפני תשמיש לא בעי דבין תראה ובין לא תראה טהורה ומשא"כ אהא דנשתנו דעד דל"ת נמי בעי וכו'. ודבריו תמוהים דא"כ במסקנא יקשה מה בכך שמתרץ כאן ששמשה. ופרש"י ול"ת ה"ט דלא בעי בדיקה דכיון דלא"ת לא בעי ל"ת נמי אצרכוה וכו'. וקשה ת"ל דלא"ת בעי לראי' דילמא פסקה וממילא גם ל"ת תיבעי א"ו לזה אין צורך בדיקה דכל שהיא רואה אח"כ ואינה יודעת ודאי שלא פסקה מ"ת היא טמאה. ואין עלינו החיוב לגזור עלי' לשמש בעדים אם חפצה ליכנס בספק זה שאם תראה ביום שתהא טמאה. משא"כ הבדיקה לטהרות הוא דקשיא לי שזה חיוב עלי' לעסוק בטהרות וק"ל. ודע דמה דמדייק מרישא חוץ מן הנדה כו' אבל בתולה שדמי' טהורים בעי בדיקה א"ל דילמא מה"ט לא תנא נמי ובתולה כיון דלא מילתא פסוקה דאם עבר עלי' לילה בל"ת וראתה טמאה ובעי בדיקה דזו אינה בגדר בתולה שדמי' טהורים. וק"ל:

דף י"ד נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורים מקרבן. אף דלגבי דידי' כל טומאתו דלעתיד הוא מספק. ולגבי דידה הא לעתיד טמאה ודאי שהרי ע"י בדיקה ראתה נקיט אותה בטומאת ספק על הטהרות שנגעה בשעת תשמיש דאך תולין ולא שורפין כמו טומאת מעל"ע לא יותר:

דף כ"ג ר' ינאי אמר היינו טעמא דר"מ וכו'. והרי עוף וכו'. אמר אביי בקריא וקפיפא. ופירשו בתוס' דהיינו הכוס והינשוף. וקשה הא אלו אך עופות טמאין. ובמתני' נאמר בין בהמה חי' ועוף בין טמאין בין טהורים ודוחק גדול דבין טהורים לא קאי אעופות רק אבהמה וחיה ואולי אפסר לדחוק דנהי דעוף ששמו כוס וינשוף ודאי דליתנייהו בטהורים שהרי שם זה פרטי לטמא. מ"מ אפשר דבמיני טהורים שרבים המה יש ביניהם עופות שעיניהם