בית מאיר ש"ס קמד

משא"כ לתי' הר"ן הנ"ל שפיר דהכא כיון שהספק בגוף הנותן הטומאה שפיר דלא ילפינן מסוטה ומוקמינן על החזקה לתלות אף ברה"י. וזה נראה מפי' התוס' בהעתיקם פי' בד"ה וליחוש השמיטו ולא כתבו אלא אבל הכא פריך אמאי חייבים בקרבן. אבל שריפות תרומה השמיטו משום דלשיטתם לא ק"מ. ודוק. [ואפשר נמי פשוט דמי לא איירי דהוי נמי עוד תינוק גדול בהחדר דהוי האיש והאשה והתינוק תלתא דהוי רה"ר]:

דף ב' פרש"י וחכמים אומרים לא כדברי זה שהחמיר יותר מדאי דודאי כ"ה לא מוקמי ליה כותלי בית הרחם. מלשונו משמע הא מעת לעת שפיר י"ל דמוקמי וא"כ ודאי יש לתמוה מה שואל הסוגי' מ"ט דרבנן הא טעמם מבואר דכהלל סוברים. אלא דפליגו בזה דלא מוקמי דם יותר מעל"ע. וראיתי בספר ס"ט בתוס' ד"ה מעל"ע במה שמוכח מדבריהם דאף החכמים אזלו בשטת הלל שכתב דהיינו דבשלמא אי מדינא ראוי להחמיר באותה עונה דמטמאה למפרע מש"ה שפיר דקנסו עונה יתירה הואיל ולא בדקה. אבל אי גם באותה עונה אינה מטמאה למפרע מדינא מה"ת למיקנסה וכו'. ע"ש. וזה שכתב רש"י דכולי האי לא מוקמי בה"ר לדם כלומר טפי מעונה אלא דקנסו עונה יתירה. ומלבד שאין לשון רש"י סובל פירושו. אף גם תמוה לי מנ"ל להסוגי' כל עיקר דטעמייהו דרבנן משום קנס. דילמא הרבנן סברי דכותלי בית הרחם מוקמי דם מעל"ע. ותו עיין בדבריו דף ד' במה שמוכרח לדחוק לדעתו בפירוש הסוגיא שחרית להכשיר טהרות של ערבית. אבל הנלע"ד עיקר דזה לא מסתבר להש"ס לומר כלל דבסברה יהי' שלש מחלוקת דשמאי והי' סבר אם איתא. והלל יסבור דכותלי בית הרחם מוקמי ומים רבים. וחכמים יסברו דלא מוקמו כי אם מעל"ע. ולהכי שואל הש"ס מ"ט. (ועיין תוס' גיטין דף ל"א ד"ה מעל"ע. דז"ל וי"ל דהתם דייק משום דאשה מרגשת בעצמה ובדין הוא דדי' שעתה. ואי בעי רבנן למיקנסה מפקידה לפקידה כהלל] ור"ל דנהי דמסיק הש"ס דחכמים לא ס"ל אשה מרגשת וכדמקשה אי הכי תהא די' שעתה היינו דע"כ לא אזלו בשיטת שמאי דהלך אחר דינא בלא גדר וקנס במידי דא"כ תהא די' שעתה א"ו דאזלו בשיטת הלל. דאף דמדינא ראוי לומר אשה מרגשת מ"מ מיבעי למיקנסה ומקשה מ"ט דליקנסה כהלל. ומשני כדרב יהודא אמר שמואל שאיהו נמי מפרש לתקנת חכמים דהבדיקה שתקנו חכמים היינו לא משום חשש העתיד דדילמא תשמש בי' בטהרות ותאכל אותם ולערב תמצא טמא וכדי לאפוקי מס' היום. [כדי שיהי' בדיקה דמקרוב דומות דראוה מבערב] הצריכהו בדיקה שחרית וכן ערבית כדי להכשיר טהרות העתידים של לילה. א"ו דאזיל בשיטת הלל וסובר דלעתיד אין תיקון כלל בהבדיקה כיון דמגופה קחזיא לקדשים. ולחולין בל"ז ע"י בדיקה של פעם הוא בחזקת טהרה. ולהכי פי' שהוא אך להכשיר העבר. ומדדייק לומר להכשיר טהרות של ערבית ושל יום ולא קאמר סתמא להכשיר טהרות העבר. אלא להורות דהיינו אליבא דחכמים הסוברים בזה דלא כהלל דאלו הלל קנס מפני גדר קדשים לטמא למפרע אף כמה ימים מה דודאי לא מוקמי כותלי בית הרחם. ואלו החכמים לא קנסו אלא מה שהוא בגדר הספק דהיינו העונה יתירה ומה דקרו לה יתירה ר"ל דעונה זו הפסידה ע"י שנתרשלה מלבדוק מה שאין כן עונה אחת שהפסידה תמיד. ובאמת אין הבדל בין העונה יתירה לעונה דיום דתרווייהו אך קנס הם. דמעיקרא דדינא פשיטא שהדין עם שמאי אף במה דיש אפשרות למוקים הדם. דהיינו בתוך מעל"ע לטהר וכל המעל"ע הוא קנס לגדר קדשים. אבל ביותר מעל"ע דכולי האי ודאי לא מוקמי לא רצו החכמים לקנוס ודי לה בזה שהפסידה ע"י התרשלותה עונה אחת מה שהוא בגדר הספק. ועכ"ז ידענא שלשון הרש"י דף ד' ע"ב ד"ה משני עונה יתירה אינו סובל פירושי וצ"ע עדיין. אך קשה לפ"ז קושי' הגמ' דף ד' ע"ב והא זימנין משכחת ג' עונות במעל"ע. ולדברי המחבר הנ"ל יותר קשה מאי דמשני הגמ' דף ל"ו כיון דמעל"ע ליכא מפקידה לפקידה נמי לא גזרו. אם מפקודה דינא הוא יותר מן מעל"ע מה ענין זה לזה. לכן הנלע"ד עיקר דהכי הפי' מפני שהחכמים סוברים דכולי האי ימים רבים ודאי לא מוקמי דם להכי אינם רוצים להשוות גזירתם כהלל מפקידה לפקידה. אמנם במעל"ע השוו מדותם לקנוס ודי לה במה שהפסידה עונה יתירה. ובאמת אף דאין חוק מוגבל לומר דיותר ממעל"ע ודאי לא מוקמי ואפשר נמי מותר. מ"מ לא מצאו חוק קבוע להשוות גזירתם אחרי שהיו מוכרחים לצאת מגדר הלל שגוזר במפקידה לפקידה מפני שאז יש במציאות לקנוס מה שאינו כלל בגדר הספק דהיינו אם הוא בימים רבים לפיכך השוו מדותם בקנס עונה יתירה. ובגדר קבוע דמעל"ע ולעולם אין הבדל בין העונה יתירה לגוף העונה וכנ"ל. ובזה שפיר מה שתי' בדף ל"ו כיון וכו' ודו"ק ולדברי נמי ניחא מה דקשיא מאוד מי"א יום שהיא בחזקת טהרה. ועיין דף ל"ט שאינה צריכה בדיקה. ומ"מ מטמאה מעל"ע וע"ש בתוס' כי אף בדבריהם אין זה מתורץ מה יש למקנסה הא לא צריכה בדיקה. ולהנ"ל ניחא שבאמת אין זה משום קנס שלא בדקה אלא קנס פשוט הוא לגדר קדשים להפסיד עונה יתירה כמו גוף העונה ודוק מאוד כי המקום דחוק מאוד הוא. [ולזכרון דברים בעלמא שייך להנ"ל. מדת חכמים כך היא שאין קונסין אלא בצירוף קצת ספק או חשש. כדמצינן ביבמות היכא דליכא למיחש שמא יאמרו גירש ראשון ונשא שני לא ראו למיקנס. וק"ל]:

דף ג ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה. תוס' תימא דהא רבנן מטמאין אף בר"ה משום דהוי תרתי לריעותא א"כ לא הוי ספק ולא שייך זה לסוטה מידי. וכן בחביות דהוי ודאי טבל לרבנן דומיא דמקוה הא לא גמרינן מסוטה אלא טומאה. ור"ש נמי דגמר חבית מטומאה הא לא שייך מידי לסוטה. ולולא דבריהם הי' נלע"ד דגמרא סמכה על סברא דבתר הכי לר"ש דהתם יש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. ומדמו החכמים למילף במה מצינו כמו דבסוטה מפני הרגלים לדבר עשאה הכתוב הספק כודאי ה"ה בכל עניני איסור או טומאה ע"י התרתי לריעותא נעשה הספק כודאי ומקשה אי מסוטה אימא כי סוטה בר"ה טהור. ומשני התם משום סתירה היא וסתירה בר"ה ליכא הכא משום חסור מה לי חסור בר"ה מה לי חסור ברה"י. כלומר כיון דסתירה בר"ה ליכא לית גבי' הרגלים לדבר. דקינא לה ונסתרה דסתירה בר"ה ליכא. וכי מקשה וכ"ת הא כל ספק טומאה בר"ה טהור גמירי לה מסוטה וע"כ משום דיתורא דקרא ונטמאה כדאיתא בתוס' דף ב' ע"א סוף ד"ה והלל להכי ילפינן אף דיש סברא דהכי השתא וכו'. משום גזה"כ וא"כ אף בתרתי לריעותא נילף דבר"ה טהור. ומשני כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי. והגה"כ דונטמאה לא בא ללמד אלא לספק ולא לודאי. ור"ש כיון דלא ס"ל הסברא דתרתי לריעותא לדמות לרגלים לדבר. יליף מסוטה כמו דבסוטה בר"ה טהור ה"נ בספק מקוה מטהר בר"ה. אי מסוטה מה סוטה ברה"י טמאה ודאי ה"נ ברה"י טמאה ודאי. הכי השתא התם יש רגלים לדבר שעפ"ז הוא ודאי אבל הספק בר"ה לטהר מיתורא דקרא דונטמאה ילפינן הספיקות לטהר כל דליכא רגלים לדבר ודוק:

דף ד' ומי מחזיקינן טומאה ממקום למקום והתנן נגע באחר בלילה וכו'. ותני עלה בשעת מציאתן ובמקום מציאתן. בעניותי לא זכיתי להבין דמיון קושיא זו בשלמא מת כי לא נמצא במקום ראשון שנגע בו אדם בלילה. מה"ת למיחוש שכבר הי' מת במקום זה. דא"כ איך בא לאחר מיתה למקום המציאה. וכי ניחוש דאדם חי טלטל המת ממקום למקום בלילה. זה ודאי לא מחזקינן לספוקי בי'. משא"כ קופה שטלטלה ממקום למקום שפיר יש למיחוש שמא כבר הי' בו השרץ במקום הראשון ובא הקופה לכאן ע"י מי שטלטלו: