בית מאיר ש"ס קמג

וזולא אז שפיר אמרינן כל כמה דלא נקיט זוזא ברשותא דמרא קיימא הכל האמהות והולדות הבאים מכחם אף בתר שחילקו. ועדיין צ"ע. ועיין פי' התוס' כי לדבריהם ניחא אלא לפי' רש"י קשיא. שוב עיינתי במס' ב"מ בספר אסיפת זקנים מתמיה שם על פי' רש"י ככל הנ"ל ונהניתי בם:

דף י"ז ע"ב תוס' ד"ה אפשר. מסקי להלכה דבידי אדם אפשר לצמצם. לענ"ד יש נמי להביא ראיה ממה דאיתא ב"ק דף נ"א ע"ב בור שעומקה כרחבה חד אמר לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עומקה. ואי נימא אי אפשר לצמצם הא קים לן ספק ממונא לקולא. ודוק:

דף כ"ה תוס' ד"ה ואמר ריש לקיש. תימא וכו' ע"ש. יראה לענ"ד דע"כ גירסת התוס' היה כגירסת הירושלמי שבהרא"ש התולש כנף מן העוף. דמשמע שפיר מחיים והקשו שפיר. אבל לענ"ד גירסתינו עיקר שהוא התולש את הכנף. וכן הוא במס' שבת דודאי משמע מן הכנף. דהיינו מה שקורין פלעדי"ר ווי"ש והוא לאחר מיתה. ואין בו משום עוקר דבר מגידולו אלא משום גוזז שהוא אף לאחר מיתה. ושפיר הוכיח דתולש היינו גוזז. ועיין בהרא"ש. ודוק:

דף ל"ג אלא בכור מאן תנא. אמר רב חסדא ב"ש הוא. רש"י וכי היכי דתם אין מרגילין משום בזיון דקדשים דפוגם הבשר וכו'. תימא לי אם יש בהרגלה בזיון בשר מה הקושיא ומה צריך לב"ש. הא מתני' הוא דף ל"א דכל בזיון דבכור ב"מ אסור משום דאין הנאתו להקדש ומ"ש בזיון בשר הבכור ע"י הרגלה או בזיון במכירה:

דף ל' ע"ב דתניא ע"ה שקיבל וכו'. וחכמים אומרים אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד. וכוותיה פסקינן בי"ד סי' קי"ט. אבל תמהני מאד מדוע נשמט מהפוסקים החידוש דין דגר שקיבל עליו דברי תורה אפילו נחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה. כי לא מצאתי אותו בשום מקום. ואף לא בהרמב"ם כי מה שמראה אליו פה בעל מסורת הש"ס הוא דין אחר שאין לו ענין לזה. וצ"ע דף מ"ב ת"ש הנעבד וכו' וטומטום ואנדרוגינוס כולן מטמאין בגדים אבית הבליעה ופירש"י הטעם דבריה הוא. ובעניותי א"י לפרש מהיכא ממועט. דמה בכך דאינו לא זכר ולא נקיבה אלא ברי' אטו משום זה נמי אין שמו עליו תור או בן יונה. וכ"ת ה"נ דכיון דברי' הוא אף אינו בכלל תור או בן יונה. א"כ לעיל מ"א ע"ב מסיק הסוגי' לעולם רבנן בתראי וגבי בכור תרתי קראי כתיבי ואם בריה אין שמו עליו א"כ נמי אין שמו עליו דשור ושה וכשב ועז ומה צריך למיעוט. וכ"ת שם קאי אליבא דר"א דבאמת בעופות מכשיר ברים. חדא דזה דוחק רב דסתמא דברייתא הנ"ל לר"א אזלא. ותו דמר"א משמע דדוקא בעופות מדלא נאמר זכר ונקיבה אינו מוציא אנדרוגינוס הא כל שנאמר זכר או נקיבה פעם אחד ודאי ממעט ברי' דאינו עכ"פ זכר ובברייתא הנ"ל מצריך שני פעמים זכר למעט בריה:

דף מ"ו במתני' נתגיירה מעוברת נשתחררה מעוברת וילדה וכו'. בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. ופרש"י נתגיירה מעוברת ובעלה עמה. ותימא לי הא בגמ' משמע דף מ"ז ע"ב דלא נתגייר בעלה עמה. מדמקשה ואמאי לימא לי' אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי'. ופי' רש"י דלא ציית דינא. הרי מבואר דמתני' איירי בפשוט דלא נתגייר הבעל והחיוב אינו אלא על הבן. והכי מעמיד הרמב"ם הדין פי"א מה"ב. וגם א"י מה דחקו לפי' זה. וא"ל משום דקשי' דאם אביו כותי מה אירי' דאינו בכור לנחלה הא אפילו פשוטות לית לי' ד"ת. זה ודאי אינו דאדרבא השתא דאי גייר בעלה עמה הרי הולד גר בן גר. דנמי אינו יורשו כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. כמבואר סי' רפ"ג בח"מ. וזה באמת ק"ק מדוע לא מקשה הגמ' על זה כדמקשה על ספק בן תשעה לראשון בדף מ"ז ע"ב. וע"ז לא שייך התירוץ לא נצרכא אלא לבא אחריו. לריש לקיש בדף מ"ז ע"א דס"ל דיש לו בכור לנחלה דלטעמו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. משמע אפילו אם הבנים שהיה לו בגיותו נתגיירו ג"כ. מ"מ יש לו בכור לנחלה אע"כ משום דבגיורת ליכא למטעי לא קשיא לי' כלל דודאי ידעינן דמשום הכי אין לו בכור לנחלה. אלא כדפי' רש"י משום דאינו בר נחלה כלל. רק בספק בן שבעה דהוא בר נחלה הוא דקשיא לי' המשמעות. הא בפשוט נוטל לכן פי' רש"י ובעלה עמה א"י לפ"ר ליישב דאם הבעל נתגייר עמה החיוב עליו לפדות בנו. ולא שייך כלל להקשות ולימא אתינא מכח גברא. וצ"ע:

שוב עיינתי ואפשר להכי דקדק רש"י ז"ל ובעלה עמה משום דכיון דיש לו אב עסקינן כדמשמע ממה שנאמר ואינו בכור לנחלה. א"כ הרי מבואר בי"ד סי' רס"ח דאם יש לו אב אין מטבילין אותו אלא על דעת אביו. ודוקא כשאין לו אב אז מטבילין אותו על דעת אמו. ולכן הוקשה לו איך יהיה הולד גר דליהוי שייך עליו לומר שחייב בפדיון הא אביו קיים. ולכן פי' שאף אביו נתגייר אבל א"כ מ"מ קשיא לי דלא אזלה קושי' הגמ' הנ"ל שפיר דלמה לא יהי' החיוב פדיון על אביו הגר עצמו. ואולי מפני שלא נחשב בנו כלל. לכן אין החיוב כי אם על הבן עצמו. ודוק:

מסכת נדה דף ב' מ"ט דשמאי קסבר העמד אשה על חזקתה. הקשה הריטב"א בקידושין דף ע"ט. למה לא אמרינן העמד הטהרות שנתעסקה בהן על חזקתן. ע"ש מה שתירץ. וכן הקשה פה המהר"ם לובלין). ולדברי הר"ן פה שתי' על קושי' התוס' ד"ה מעל"ע דמה מהני חזקתה הא ברה"י ילפינן מסוטה לטמא אפילו במקום חזקה. ותי' דלא ילפינן מסוטה אלא ספק אם קיבל טומאה מאחר דומיא דסוטה שהספק אם קיבלה טומאה מן הבועל. וה"ה בספק נגע. אבל בס' האשה שהוא ספק נתינת טומאה לא ילפינן מסוטה [ובדבריו מיושב נמי דלא צריכינן לדחיקת תוספות סוף ד"ה שליא עיין ודוק. אך דבריו צ"ע מדף ע"א דשם אמרו חכמים ברה"י ספיקן טמא אף דהספק בנותן הטומאה. ואולי חישב זה לספק במקבל שהוא הדם והמת הוא הנותן]. וא"כ שפיר דלא אפשר למוקים הטעם משום העמיד טהרות על חזקתן שחזקה זו שהיא נגד ספק המקבל דהיינו הטהרות כבר ילפינן מסוטה שעכ"פ ברה"י ספיקו טמא ולא אזלינן בתר חזקת המקבל טומאה. וק"ל:

והנה לתירוץ הר"ן הנ"ל ניחא מה שהוגד לי בשם הרב אבדק"ק פוזנן. שהקשה לפי' רש"י דף י"ד קושי' הגמ' וניחוש דלמא דם מאכולת הוא ואמאי טמאין ודאי הא הוי לה ספק טומאה ברה"י דהספק נמי ודאי הוא. וניחא לו דהקושי' על הקרבן הבא על האיסור ביאה שבודאי ספיקו איסורן אינן ניתלין ברה"י או ברה"ר. וזה אינו עולה לפרש"י שפי' בהדיא ואמאי טמאין ודאי לשרוף תרומה. ואולם אין קושיא זו אלא לפי' התוס' שהוא האי נמי שבהר"ן שהטעם שבאשה לכ"ע מוקמינן למפרע לחולין וכן שלא לשרוף על חזקת טהרה. משום דלא ילפינן מסוטה אלא ספק דמכאן להבא ולא למפרע. ושפיר קשה הא הכא על ספק דלעתיד דנינן.