בית מאיר ש"ס קמא

זכו הכהנים בבשר ואף שהפסוק בחזה ושוק נאמר הא מקשינן התם מינ' לאכילות בשר חטאת. ודוחק דקושיא הוא שיזרק ויקטיר נמי האימורין ביום דדילמא חד חטא כדי שיזכה אמרינן ולא שנים וצ"ע. [אך עיין בדבריהם מס' ביצה כ' ע"ב סוף ד"ה מאי בינייהו מעיקרא לק"מ]:

דף ע' ע"ב תנא התבואה והקמחין והבצקות מצטרפין וכו'. דאי אכיל לי' לוקה. קשיא לי הא אין לוקין על אכילה אלא כדרך אכילתן וקמחין ובציקות הא ודאי לא הי' דרך אכילתן. עיין פסחים פ' כ"ש ותוס' בפ' כיצד מברכין:

דף צ"ו אמר יוחנן לדברי האומר וכו'. והא איכא קנים. וקשה לי. ומה הקושיא הא הלחם נתקדשו ביום השבת כשנסדרו על השלחן. וביום השבת הא לא היו הקנים מונחים על הלחם כמבואר בהמשנה. וא"כ שפיר קאמר דאין השלחן מקדש וכו'. ובמוצאי שבת כשמניחים הקנים ביניהם והוגבה הלחם עליון למעלה מה בכך כבר הוא קדוש ועומד והגבהתו למעלה בזה לא מפסל דהא לאו יוצא הוא:

דף צ"ח תוס' ד"ה רואין. תימא וכו'. ואיני יודע לפום רהיטא מה התמים. הא זה נמי מתורץ לרבי דאמר על בסמוך. ואי המקשן הא מקשה יותר מהמפורש בקרא:

דף ק"ו ע"ב רש"י ד"ה אפשר דמייתי וכו'. ומקטיר דחובה והדר דנדבה דא"נ וכו'. לא הוי להו שירים שחיסרו על אופן זה הי' ראוי לומר ולא הוי כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. אלא דלענ"ד ה"ה דמצי מקטיר דנדבה ברישא ולא הוי שירים שחיסרו נמי מההוא טעמא שכתב ברש"י. ובזה א"י לפרש למה מדקדק רש"י ומקטיר דחובה והדר דנדבה. דלענ"ד איך שרוצה יוכל להקטיר:

דף ק"א ע"ב תוס' ד"ה והא לן לפני זריקה. עיין בדבריהם כי לפום רהיטא איני יודע לחבר דבריהם דהא אף בלא שנויי דאסיקנא לר' אושעי' והוי אמרינן דאפילו בלא מצוה לפדותו חשוב שעת הכושר ע"י ההיתר פדי' כמו דחשיב פרה אדומה ע"י ההיתר פדי' שעת הכושר פשיטא דקשיא והא לן לפני זריקה ובודאי אין הקושיא תולה כלל בשקלא וטרי' אליבא דר"א. אלא מגופא דמתני' דמודה ר"ש בפרה אדומה קשיא. וצ"ע:

דף ק"ט לוקח קא אמרת וכו'. מסיים רש"י אבל גבי הקדש גדול משמע. ולשונו צ"ע מדוע משמע גבי הקדש הגדול. אי נימא משום מה דאמרינן ראשית הסוגי' מקדיש בעין יפה מקדיש. א"כ הא מבואר במתני' מס' ב"ב דף ע"א דגבי נותן מתנה יותר י"ל נותן בעין יפה מגבי מקדיש. שהרי במקדיש פליג ר"ש ובנותן מודה ע"ש. וא"כ דנותן מתנה בית בביתי יקנה הגדול ובהדיא איתא בח"מ סי' רי"ד סעי' י"ב האומר לחבירו בית מביתי אני נותן לך נותן לו הקטן שבהם. הגם שלשון זה שבש"ע אני נותן אינו ברמב"ם וטור. אלא הם העמידו הדין בלשון הברייתא אני מוכר לך. מ"מ כבר מבואר בתשובת הרשב"א שבב"י א"ע סי' צ"ג דאף בנותן מתנה אמרינן עליו הראי'. ע"ש. ד"ה כתב הרשב"א בתשובה קרוב הדבר וכו'. וגם אין לומר הטעם במקדיש משום הספק איסור דלחומרא. חדא עיין בש"ך י"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד. ותו דהכא ודאי ליתא משום ההוא טעמא דאלו כן חזר הוי כל השורים בספק כמו באמר אחד משורי והיו שלשה. א"ו דלשון זה לא משמע אלא הגדול. וא"כ חזר וצ"ע. מ"ש דבהקדש לא משמע אלא הגדול ובמכירה לא עד דנימא הממע"ה ולפיכך ע"כ לדחוק דלא מטעם מקדיש בעין יפה מקדיש אתינן עלה. אלא מפני שלשון זה שור בשורי תרי לשונות במשמע. כדאיתא בנדרים דף נ"ו דבית בביתי משמע כל דהוא ע"ש בהרא"ש ומשמע נמי המעולה. ולפיכך גבי הקדש אין לספוקי בכל דהוא דהיינו הגרוע שהרי אז עובר על מבחר נדריך. ולהכי ע"כ הפי' המעולה וליכא לספוקי בהבינוני. משא"כ במכר או מקבל מתנה אמרינן הפי' על הגרוע. אך א"כ עדיין קשה אם אומר אחד משטרי מחול לך דעל לשון זה בפי' נאמר בהסוגי' דאתינן עלי' מטעם מקדיש בעין יפה מקדיש. ונימא במחילה שהוא דומיא דמתנה נותן בעין יפה ניתן והגדול מחול כמו בב' שורים. ובהדיא איתא בתשובת רשב"א הנ"ל דאף בכה"ג הקטן מחיל. וכן הוא בש"ע ח"מ סי' ס"ה בהגה"ה ולפיכך ע"כ לומר שאין דומה כלל ההוא מקדיש בעין יפה להפלוגתא שבמס' ב"ב כי שם דאיירי בידוע מה הקדיש או מכר או נתן. אלא שהספק במה ששייר לנפשי' במה שנתן בזה שייך יותר עין יפה בנותן מבמקדיש משא"כ הכא שהספק על מה נופל לשונו אם אזה או אזה כל עיקרו דמקדיש בעין יפה אינו אלא מטעם מבחר נדריך מה דלא שייך כלל לא בנותן ולא במכר. ודוק:

שם לוקח קא אמרת וכו'. ומסיים רש"י אבל גבי הקדש גדול משמע. וצ"ע אי הלשון תורא בתוראי משמע הגדול. מה בכך שגבי לוקח אמרינן הממע"ה הא מ"מ הגדול משמע. ואי אינו משמע מה העדיפות בהקדש. וכ"ת משום דמקדיש בעין יפה מקדיש. א"כ הדר נספיק באית לי' שלשה להבינוני דנמי עין יפה הוא. ואולם המעיין בנדרים יראה כי לק"מ. כי שם מבואר דהלשון תורא בתוראי נמי משמע כל דהוא. וא"כ בלשון זה אין ספק על הבינוני אלא או על המובחר או על הגרוע בלשון כל דהוא. ולהכי בהקדש מפני שבעין יפה מקדיש ועל הגרוע לא אפשר להכי על כרחך הגדול משמע משא"כ בלוקח י"ל פירושו כל דהוא. ולהכי הממע"ה. ומה דמקבל מתנה עם מכירה שוה ולא אמרינן נמי בעין יפה נותן. כבר מבואר אלא מפני ראשית הדברים שם שלא היו מסודרים כראוי חזרתי וכתבתי הנ"ל. וק"ל:

מסכת בכורות דף ד' תוס' ד"ה ועוד. עיין בדבריהם מבואר מהם דסברי במדבר בהמות טהורים של לוים פטרי בהמות טהורים בכורי ישראל. ורש"י בחומש מפרש להדיא שטהורים לא נפטרו כלל בשל לוים. אמנם דעת תוס' תמוה לי דבשלמא באדם שפיר קדושת לוי נכנס תחת הבכור ובזה נפטר הבכור מליתן ה' סלעים בפדיונו לכהן. וכן בכורי חמורים שהיו חייבים לתת בפדיונם שה לכהן:

נכנס שה דבן לוי במקום כמה פטרי חמורים והפקיע איסורם ושוב הי' נשאר להלוי דהא גם שה הפדיון דפטר חמור אין בו שום קדושה אלא מצות הנתינה לכהן. והכא המצוה נתינה לכהן הופקע כמו שהופקע בהבני אדם מצות הנתינה לכהן דה' סלעים במה שהלוי נכנס תחתיו. אבל בכורי בהמות טהורים שעיקר מצוותם להקריב האימורין למזבח. אטו נימא שהי' בהמות הלוי נכנס תחתיו. ממ"נ אם להקריבו למזבח וכי זה ריווח ללוי. הא הפסד הוא לו שנאסור לו בהמתו בהנאה עד שיקריבנו דוקא. ואי דנימא שיכנס דבן לוי תחתיו וישאר לעצמו כמו השה דפטר חמור. במה הופקע קדושת הבכור שהוצרך להקריבו למזבח. ולהכי נלענ"ד שמיאן רש"י בפי'