בית מאיר ש"ס קמ

חזי' לכלום. מ"מ לא נקרא שם פיסול על הדם ולא על העור עד שתצא לבית השריפה מכח כל שפיסול בקדש באש תשרף ודוק. אך מ"מ לא שקטה רוחי בזה שהרי אף אם אין זורקין הדם לכתחילה הא ודאי שממילא יופסל הדם כשתגיע הלילה מכח לינה ולמה לא תצא אז לבית השריפה לבדה. לכן בעניותי עדיין צריך לי עיון [כבר מצאתי שהרגיש נמי בעל ספר מראה כהן]:

דף ק"ח ע"ב אמר ריש לקיש מחלוקת בארבע וחמשה אברים דמר סבר כו'. אכל בהמה כתיב. פרש"י על כל הבהמה הוא חייב ואינו חייב על אבר אחד הלכך כולה חדא העלאה הוא. וכן פי' דף ק"ו ע"א ד"ה ואינו חייב על החסור לקמן פליגי בה איכא למאן דאמר כו'. ואיכא למ"ד על בהמה חסירה עד שיעלה כל הבהמה. ולפ"ר בלי עיון כל הצורך בהלכה זו. תימא לי דא"כ דשעורא דהעלאת חוץ דוקא כל הבהמה ובפחות לא מחייב א"כ מ"ט דר' יוסי בהעלה וחזר והעלה בידיעה בנתיים דאינו חייב אלא אחת. הא אחת מחייב הא הוי לי' ידיעה באמצע השעור ואפי' חדא לא לחייב כדין כל האיסורים דשעורן בכזית. ואם אכל חצי זית בהעלם ונודע לו וחזר ושכח ואכל חצי זית דפטור כמבואר בהרמב"ם פ' ששי מהלכות שגגות הלכה ח' וע"פ תוס' ד"ה אבל בהמה כתי' לפירושם לק"מ:

דף קי"ד הילכך רובע ונרבע וכו'. אתנן ומחיר בולדות קדשים. ופי' רש"י ז"ל ע"כ בשנראו כבר מיירי לא משכחת אלא בולדות קדשים ואירע להו פסול במעי אמן דנראו לבא אל פתח אהל מועד קודם שנעשו אתנן אם באו להקריב אם אמן היו הם באין (ודברי התוס' בא"ד אתנן שכתבו ועוד מצי לאוקמי בבהמה של חולין מעוברת ועשה העובר ואח"כ הקדישה. א"י ליישב דא"כ אימתי הי' העובר ראוי לבא) אל פתח אהל וכו'. וקסבר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים הילכך חל אתנן עליהן אם נתן לה עובר של מוקדשין באתנן. ויש לתמוה הא מבואר בע"ז ובתמורה דף כ"ט ע"ב דאיסור אתנן אינו חל עד שמקנה לה בקנין גמור ע"י משיכה או שיעמוד בחצירה. ועיין בתוס' במרובה דף ע' ע"ב בתוס' ד"ה אתנן וא"כ איך אפשר איסור אתנן לחול על עובר. הא קי"ל בח"מ סי' ר"ט דאם מקנה עובר אפילו אחר שהוכר העובר אינו קונה מטעם אין אדם מקנה דבר שלב"ל. ודוחק גדול למוקים המתני' שלא אליבא דהלכתא. ואפילו להדיעה שבש"ע שם שאם אמר לכשתלד קנה נמי לא שפיר הכא שהרי לכשתלד הוא קדוש ממילא ואין איסור אתנן שע"י דבורו חל עליו ועיין תוס' ד"ה אתנן. לכן הנלע"ד בע"כ לומר אף דהלשון בגמ' מוקצה ונעבד בקדשים קלים אתנן וכו' בולדות קדשים. ומשמע דאתנן בקדשי קדשים. זה אינו אלא ר"ל מוקצה בקדשים קלים ואתנן וכו' אף בקדשים קלים. מ"מ צריך לאיירי דוקא בולדות קדשים. אבל ודאי דבקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי נמי איירי והיינו כשהקנה לה הפרה לעוברה באתנן דשפיר חל על העובר האיסור אתנן ודוק:

מסכת מנחות דף י"א היכי דמי ריבה שמנה. עיין בזה הרמב"ם פי"א מהל' פסולי המוקדשין הלכה ח'. ובזה איני יודע ליישב לשון הכ"מ שם בהלכה ט' שכתב ודלא כפרש"י שכתב וכו'. ולוקמה כגון דעריב בי' פורתא שמן דחול שהרי הרמב"ם גופי' פסק לגבי דחו לאו דחברתה דבכ"ש מפסל. ובהלכה ט' ע"כ טעמו מדהפריש לה שני לוגין הואיל והאי חזיא ליה והאי חזי ליה להכי בעי דוקא שני לוגין דומיא דלבונה. ובע"כ לומר דהכ"מ חזא ברש"י דלא אזיל בשיטת הרמב"ם מדפי' אבל בלוג ומחצה קס"ד דלא מיפסלא ומשמע מיני' הא במסקנא אף כשהפריש לה שני לוגין ועירב עמה לוג ומחצה נמי מיפסל. ולשון הכ"מ הוא לאו דוקא. וכ"ת א"כ למה נקיט ר"א דוקא בשהפריש לה שני לוגין. י"ל דאלו לא הפריש לה מתחלה אלא לוג ומחצה אין בו חידוש דהמחצה כיון דלא חזי לה לא מקדשא הדר הוי לי' דחולין והוא לא מבעי' (ואולם לשון רש"י ז"ל בד"ה ומנא לי' לר"א האי דאפילו הפרישן לשמן פסול אם ערבו עמה משמע כדעת הרמב"ם מדכתב אם ערבו עמהן). ומזה עכ"פ תראה מה שכתב התוי"ט הכא אבל לפירושו למשנה ב' פ"ג יש לדקדק בהיפך דכשיטת רש"י ס"ל ושם מאריך בזה. ודאי אינו כי כ"ע מודים בדחברתה דבכ"ש מיפסל כמבואר בהרמב"ם נמי:

דף י"ד ע"ב במתני' נטמאת אחת מן החלות. אמר ר' אלעזר וכו'. ולפני זריקה במה פליגי, וכו' רבנן סברי וכו'. ועיין פרש"י ותוס' דמיבעי רצוי ציץ כי היכי דלא ליהוי כנאבד אחת מן החלות וקשיא לי הא לעיל דף ח' מסיק הגמרא אליבא דר"א סבר לה כמאן דאמר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהם. והיינו כמ"ד דף ט' דמדמינן מנחה שחסרה ונשתייר כזית בשר או חלב לר' יהושע דמודה בו וא"כ מאי כולי האי שנאבדה אחת מן החלות נימא נמי דמקטיר הבזיכין בהיתר כדי להכשיר אותה שנשארה. והן אמת שבע"כ לחלק ולומר דדוקא השארת כזית בשר או חלב הוא דמהני לזריקה כיון שגופא דקיבה הוא וכן שירים שחסרה שנשאר מגוף המנחה שנקמצת. אבל בנאבדה חלה שלימה אינה דומה אף לנפרס הלחם דמבואר שם נמי דלר' יוחנן לר' יהושע מקטיר הבזיכין דשם עכ"פ יש מקצת מכל לחם ולחם. משא"כ בנאבדה אחת כולה אבל צ"ע טעמו של דבר לחלק בהכי:

דף מ"ח הא ודאי ר"א ב"ש הוא דאי כרבי הא איפסלא ביוצא. הנה בנדרים ריש פרק השותפין מבואר בהר"ן בשם הר"י שר"ל דקי"ל אף בדאורייתא יש ברירה. ובמס' עירובין דף נ' מקשו תוס' כיון דר"י ס"ל אין ברירה למה צריך להטעם דקרבן גדול קמכוין. ת"ל דר"י אין ברירה ס"ל. ומתרצים משום דגבי לחמי תודה אין צורך להברירה ע"ש מבואר מדבריהם להדיא הא אלו היינו מוכרחים לברירה כמו הכא לפדות בחוץ ולהניף עם הכבשים המוקדשים הי' נתלה בפלוגתא דברירה. וא"כ אלו הלכה דבדאורייתא יש ברירה מה הקושי' דאיפסלו ביוצא כיון שאמרינן הוברר למפרע שאותן שמשך למוקדשים הן המוקדשים ואידך לא הוקדשו מעולם כי אם בקדושת דמים מה"ת דליפסלו א"ו דבדאורייתא אין ברירה וקי"ל ומחליט הא ודאי לפי פסק הלכה וצ"ע ודע כי לא נעלם מאתי דברי תוס' רי"ד בקדושין נ"א ע"ב שכתב שלא שייך לברירה אלא באומר להדיא למחר אברור מה שארצה ולענ"ד אין בדבריו ממש ע"פ דברי תוס' עירובין הנ"ל. וכן כתבו במנחות דף ע"ח ע"ב. וביותר כבר כתבתי בצדו שיש לתמוה עליו מקושי' הגמ' דתמורה דף ל' וליברר חד מנייהו דהיינו נמי ע"פ ברירה בלא שום אמירה. ומכ"ש באומר יקדשו ארבעים מתוך שמונים דהוי ממס אמירה לארבעים שארצה. ולהנ"ל ביותר צ"ע שיהי' הענין סתור שכבר אמרתי שמסנהדרין דף קי"ב בדין עיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת דאמר ר"ח דכמאן דפליגא דמי. מוכרח איפכא דאף בדאורייתא יש ברירה אלא שהוגד לי שבס' שאגת אריה כבר הרגיש בזה וצ"ע. ועיין בחידושי י"ד לסי' רכ"ו:

שם תוס' ד"ה חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת. תימא יזרק כדי לאוכלן חי. תימא לי על תמיהתם הא איתא פסחים דף נ"ט ע"ב דכל כמה דלא מקטרו אימורין לא