בית מאיר ש"ס קלט

עומדים לישחט לא אמר דקדמו שלמים ובהמתני' פי' רש"י והואיל ובאי ראשון יקרב ראשון והכי מפרש בתוספתא ולשון התוספתא כך בד"א שבאו שניהם כאחד אבל אם באו בזה אחר זה מי שבא ראשון קרב ראשין. משמע דוקא באו שניהם כאחד. אבל בזולת זה אפילו שניהם עומדים זה שבא ראשון קרב ראשון. ובע"כ צ"ל דרש"י ז"ל הוכיח מן הסוגיא דת"ש דודאי מוכרח פירושו דע"כ אף לשון התוספתא לידחק ולפרש בד"א שבאו שניהם כאחד וקרא לבאו ביום אחד באו שניהם כאחד. דאז אפילו נשחט השלמים קודם מ"מ קרב חטאת ראשון אבל אם באו זה אחר זה דהיינו זה אמש וזה היום ושל אמש כבר נשחט אז זה שבא ראשון קרב ראשון. אלא שצ"ע לשון הרמ"ב שסתימתו מורה ללשון התוספתא כפשוטו. ומן הסוגי' על פי פרש"י מוכרח כנ"ל. ודוק:

דף צ"א אמר ר"ש אם ראית וכו'. ובעמוד ב' אמר ליה אביי אימא סיפא וכו'. ובעניותי א"י מה קשיא הא למ"ד מתנדבין שמן נפקא לי' מקרבן מנחה דשמן דומיא דמנחה מה מנחה שיריו נאכלין אף השמן. ומינה דמה מנחת כהן כולה כליל לאישים אף נדבת שמן שלהם כולה כליל. ומה תו קשיא לי' הא ודאי מוכרח לומר שאין מתנדבין שמן דלא ליטעי באולי היא נדבת שמן של כהנים וצ"ע. [והפשוט עדיף אמר בשלמא לר"ז וכו' דאפילו בנדבת ישראל דשכיח יותר יש לספוקי לר"ז ודלא כספר אמתחת בנימין הרגיש והוציא דין שאינו לדעתי ע"ש וק"ל]:

דף צ"ג ואיתיבי' אביי ופרש"י ד"ה למעלה כלמטה אלמא בהזאת נדה ליכא למימר לר"ע משבאה למעלה באויר על הנדה נטמאת. קשה לי נהי דשפיר פריך דר"א לאו בשיטת ר"ע רבו אמרה שהרי מודה בהזאה. מ"מ י"ל דטעמא דר"א בנדה לאו משום דיליף טומאה קדומה מטומאה דבאותה שעה אלא משום דבנדה נמי טומא' קדומה היא משהגיע לאויר שסופו להניח דהוי כמונח. משא"כ העברת כלי ע"ג מקום טמא וכן הזאה שהעבירה על גבי כלי חרש שזה הכל אויר שאין סופו להניח. ועיין מס' ב"מ באיבעי' דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר דחשיב לי' אויר שאין סופו להניח. ודומיא דהכא הזאה שהעבירה ע"ג כלי חרס וכ"ש העברת כלי ע"ג כלי חרס. משא"כ הזאת נדה וניתז על בגד טמא שזה כולו אויר שסופו לנוח למה לא יחשב טומאה קדומה. ועיין דף כ"ה ע"ב לעיל מסיק דאויר שסופו לנוח כמונח דמי:

שוב ראיתי כי ל"ק מידי. כי כל זה דס"ד דר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה. היינו לענין מעלה דמי חטאת שתטמא מאויר. אבל שוב כשהוכיח שר"ע גופא אמר אף במי חטאת שאין לך דבר וכו'. ש"מ דשוב טומאה שאני דבכל אופן אינה מטמאה למעלה ואפילו באויר שסופו לנוח. זולת מת ע"י טומאת אהל. ולהכי נמי שפיר בעי רמב"ח בניתז על בגד טמא. ולא מצי למיפשט ממתני' דלקמן ניתז מן הצואר על הבגד. דשם אף דכתבו התוס' דהוי בבת אחת הוא לאו דוקא. כי י"ל שם החידוש מפני פיסול הקדום שהוא ע"י אויר שסופו לנוח. משא"כ גבי טומאה דאין לה ענין לטמא למעלה כלמטה ואינו אלא בבת אחת וק"ל. ומה דפשוט לרבא לעיל דהא איפסל לי' באויר כלי היינו באמת מכח המסקנא דדף כ"ה דאויר שסופו לנוח כמונח דמי לענין איסור:

שם רבא אמר דכ"ע אין דנין והכא בהא קמפלגי כו'. קשה לי דא"כ למה לי' לר"א למילף דינו מהזאת נדה ולא יליף בפשוט מכל הזאות ג' וז'. דהא מקמי דגמר הזאתו איטמא ליה חצי הזאה קמייתא מן הטמא מת עצמו שמזין עליו והוי לי' טומאה קדומה. ואף דלפ"ר אף לתי' אביי איכא לאקשויי כה"ג דמה דבעי למילף טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה מנדה לילף מטומאה שבאותה שעה של הזיית טמא מת עצמו. דהא בשעת הזיית ג' וז' עדיין מי שמזין עליו טמא הוא עד שיטבול אחר הזאה ומכ"ש בהזיית ג' ופשיטא אם יגע קודם טבילה והזיית ז' במי חטאת שנטמאו נמצא ההזי' עליו הוי טומא' שבאותה שעה וכ"ת שאני התם דא"א בענין אחר וליכא למילף מיני' אפי' טומאה שבאותה שעה במקום אחר זה אינו דהא ר"א אית לי' בפסחים ד' ע"א דנין אפשר משא"א. מ"מ נילוף מהזיית נדה דהוי אפשר. ש"מ דאף טומאה קדומה שרי'. אבל לתי' רבא דכ"ע אית להו טומאה שבאותה שעה לאו כלום הוא רק טומאה קדומה בעי לאשכוחי וזה בטמא מת עצמו נמי משכחת לה בהזיית חצי שיעור. וזה ודאי אפשר שיחזיר והזה בפ"ע אחד כשעור ויהיה אך טומאה שבאותה שעה דלית לן בה. אלא ש"מ דאף טומאה קדומה שרי' זה ודאי צ"ע אם לא שנדחק דזה נמי חשוב אי אפשר לן לכוין להזות בפ"ע אחר כשעור. והוצרך לבא לדבריהם כנ"ל. וצ"ע:

דף צ"ה ע"ב בעי רמי בר חמא תלאו וכו'. תימה מה בעי' איך אפשר לומר דאבישול בלא בלוע נמי קפיד א"כ איך אמרה תורה ומורק ושוטף במים מה מועיל הגעלה להבישול. ואין לומר דבאמת אין האיבעי' בכלי שטף אלא בכלי חרם דהיינו סתם תנור ומיבעי לי' אי נימא דרק אבלוע קפיד והיינו טעמא דכלי חרס צריך שבירה משום דלהבלוע אינו מועיל המוריקה ושטיפה מפני שהתורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. או דנימא דנמי מועיל לו הגעלה אלא שג"ה בכלי חרס דקפיד נמי אבישול בלא בלוע ולהכי מצריכו שבירה. והכי משמע מחידושי פ"מ בתמיהתו על התוס' ע"ש. דא"כ איך קאמר ת"ש ממתני' וס"ד כמו דצריך מו"ש לבלוע בלא בישול ה"נ צריך לבישול בלא בלוע. והא להכי לא מבעי לי' כלל בכלי שטף ופשיטא לי' דאך אבלוע קפיד קרא. להכי ודאי לפי' התוס' סוף ד"ה אלא הכל ניחא ומוכרח פירושם דלפירושם פשיטא דהאיבעי' הוא אף בכלי שטף דנמי הג"ה למיחשב הבישול כמו הבילוע לכל חד כדאית לי' לכלי שטף לענין מו"ש. ולכ"ח לענין שבירה. ותמיד מוכרח דהתורה העידה על כלי חרס וכו'. ודוק:

דף ק' ע"ב והתניא הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה. ופי' רש"י הן היום וכו'. מפני שכולם אוננים ואין כהן לאוכלן וכו'. ותימא לי הא זה דברי ר' יהודא. ולקמן ע"א איתא דאמרו ר"י ור"ש ור' נחמי' דבר א' והלא פנחס הי' עמהן. וצ"ל דדוקא לר' נחמי' מקשו דס"ל דאך קדשי דורות לבד היו אסורים באנינות ולהכי חטאת דר"ח לבד נאסר ונשרף מפני אנינות ובקדשי השעה היו כולם מותרים שפיר הקשו דחטאת ר"ח לבד היה ראוי לפנחס. משא"כ לר"י דסובר שלא היה הבדל בין קדשי שעה לדורות שפיר שהוצרך הקב"ה להתיר להם אנינות. מפני שלא הי' פנחס לבד מספיק לאכול כל הקרבנות דאותו יום. וק"ל:

דף ק"ד אמר ר"ח סגן הכהנים וכו' ולא וכו' והאיכא אחר הפשט וקודם זריקה לר"א ב"ש ר"ח כרבי ס"ל. תימא לי מה בכך דכרבי ס"ל דאם זרק הדם מרצה על העור ואינו יוצא לבית השריפה הא מ"מ אם נמצא פיסול בבשר אחר הפשט וקודם זריקה הא לר' יהושע עכ"פ לכתחלה אסור לזרוק דם שאם אין בשר אין דם ס"ל ופשיטא שהעור יוצא לבית השריפה ולמה לא ראה מימיו. ועיין ברש"י לעיל מזה בד"ה אבל לענין עור. וצ"ע. אך עיין בתוס' ד"ה מאן אולי אחר העיון בדבריהם יתיישב וכעת אין עמדי ודוק כי הא ודאי ר"ח סגן הכהנים אליבא דהלכתא כר"י אזיל. שוב עיינתי בתוס' ד"ה וראיתי שאף בדבריהם אינו מיושב. ובע"כ לידחק לפי שעה דדוקא לר"א ב"ש שאם נמצא פיסול בהבשר אף אחר ההפשט שוב אין הדם מרצה כלל והוי נמי כמי שנפסל הדם שפיר יש לקרות אף על העור שהיא בפני עצמה כל שפיסולו בקדש באש תשרף ויוצאה לבית השריפה. משא"כ לרבי דמ"מ עדיין הדם כשר להזות מן התורה כדי להוציא העור מידי מעילה והראי' שבדיעבד אם הזה הורצה. אלא שלכתחלה הוא דגזרי רבנן שלא להזות בעבור העור לבדה. נהי דמ"מ ודאי דלא נפקא העור מידי מעילה ומועלין בה דבר תורה ולא