בית מאיר ש"ס יג

מסכת עירובין דע בי כל מה שאני כותב במסכת עירובין היא שלא בעיון בשום מפורש. ואף לפום רהיטא. כי לא למדתיה מעולם בעיון הראוי. השם יזכני עוד ללמדה כהוגן:

דף ה' והאמר ר"נ נקטינן כו' ופרש"י ז"ל אורכו יתר על רוחבו אבל מרובע כו'. משמע דוקא מרובע אבל רוחבו יתר על ארכו דין מבוי לו. וא"כ קשה מה מקשה די"ל כדמשני דפתח לו בדופן אמצעי אבל מדכתב רש"י תו וכיון דאמרת ארבע ארכו כשר הרי רחבו ד' חסיר משהו מוכח דאלו רוחבו יתר מארכו נמי תורת חצר עליו ושפיר מקשה. [וכן פרש"י בהדי' דף י"ב ע"א ד"ה כאן בחצר חצי מרובע או רחבו יתר על ארכו]. אך צ"ע הא בכ"מ מדת האורך נקרא ארכו והקצר הרוחב. וא"כ שאינו מרובע ורחבו יתר על ארכו. נימא הרוחב הוא האורך והוי ארכו יתר על רוחבו. וע"כ אפשר מן צד הפתח או הפרצה עד שכנגדו נקרא הכא תמיד האורך. וכן מבואר בב"י שס"ג. אמנם ל"מ בש"ע שס"ג תנאי זה דרחבו יתר על אורכו שיהי' תורת חצר עליו. אלא שמבואר מהלשון שמוכרח דוקא ארכו יתר. ורב יוסף דפתח לי' בקרן זויות. בעניותי איני מבין כלל הלכה זו דכיון דנקטינן דאין מבוי אלא ארכו יתר על רחבו. וכיון דארכה ד' טפחים רחבה עכ"פ פחות מד' טפחים כמבואר ברש"י ז"ל. וכיון דצריך להיות נמי ב' חצירות פתוחות לתוכה מה אירי' משום הפתחים ותיפוק לי' איך אפשר למבוי ד' על פחות ד' להיות ב' חצרים בתוכה. הא כל חצר א"א. להיות פחות מד' על ד' דבפחות מזה אין שום שם רשות עליו ובפרט דצריך נמי להיות בתים פתוחים להחצירות. שוב ראיתי דזה לק"מ דאין המובן שיהא החצירות עומדים תוך המבוי אלא דאך צריך להיות פתחי חצר () פתוחים למבוי ואפילו החצירות עומדים חוץ למבוי שפתחיהם פתוחים למבוי ושוב לק"מ וק"ל:

ברש"י ד"ה מ"ד ד' קסבר קורה משום מחיצה ואמרו רבנן דבטפי מעשרים לא אמרינן יורד וסותם קשה לי מה הוצרך לדברים אלו הא לעיל סוף ע"ב ד"ה מאן דאמר טפח מבואר מדבריו כדאיתא במהרש"א דאף לס"ד קורה משום מחיצה מ"מ מודה דהכירא בעי ובטפי מעשרים הא לא הוי הכירא. ונ"ל ליישב כי עיין בתוס' סוף ד"ה מותר להשתמש משם תראה כי הדברים שפירש"י ז"ל וכיון דלא הוי מיעוט ד' הוי מחיצה העשוי' לפחות מד' וכו' אינם מוכרחים כ"כ דהא מ"מ המבוי גופא ארוכה הרבה והמחיצה אף לה הוי. ולהכי מוכרח רש"י ז"ל לפירושו דאלו נאמר יורד וסותם, אף לטפי מעשרים הא הכא ההוא מ"ד משום מחיצה נמי ס"ל מותר להשתמש תחת הקורה כדאמרינן לא דכ"ע קסברי מותר וכו', וכבר פרש"י בד"ה מותר להשתמש שמותר להשתמש תחת הקורה בהיכר טפח סגי. וא"כ איך נימא דצריך למיעוט ד' מטעמא שאין מחיצה לפחות מד'. דודאי פשיטא דפי תקרה זה הוא לכולה מבוי שארוכה הרבה כי מה"ת נימא שהפי' תקרה אינה מחיצה אלא לטפח זה יותר מלשאר המבוי. להכי הוצרך רש"י ז"ל לומר ואמרי רבנן דבטפי מעשרים לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. נמצא דליתר המבוי שחללה עשרים אינו גודר כלל הפי תקרה. אלא להמיעוט הוא דגודר. ושפיר דאם המיעוט פחות מד' טפחים הוי מחיצה לפחות מד' דלא הוי מחיצה וללישנא קמא דמפרשי התוס' אליבא דמ"ד מותר להשתמש תחת הקורה ולהכי סגי בטפח. ולא חש דליהוי הפי תקרה מחיצה לפחות מד' הואיל והוי דופן ע"כ דמחולקים בזה וסובר ללישנא דאמרינן פי תקרה אף ליותר מעשרים. וכל הקפיד' גבהות המבוי אך משום הכירא. ודו"ק. דף ו' ע"א כיצד מערבין ר"ה כאן פרש"י ז"ל דאין ר"ה פחות ממקום שדורסין בו ששים רבוא. וכבר כתב הריטב"א בהסוגי' דעיר של יחיד ונעשית של רבים שהגאונים בצירוף ר"ת חולקים וס"ל דלא צריך ס' רבוא. ולדידי קשיא על שטת רש"י דלהכי מוכרח עמוד ב' לפרש מה דאמר עולא דנהי אבולי דמחוזא וכו' שהי' בה דריסה לס' רבוא. והרי מחוזא בבבל הי' כדמשמע בנדרים דף כ"ב ע"ש וכן איתא להדיא בגיטין דף ו' וע"ש בתוס' ד"ה והא ויש נמי לדחוק ע"פ דבריהם. והרי איתא בברכות דף נ"ח אמר עולא נקטינן אין אוכלסא בבבל תנא אין אוכלסא פחות מס' רבוא. וצ"ע לפ"ר כי דוחק גדול לומר או דוקא אוכלסא ישראל לא הוי שם. או דדוקא אוכלסא דהיינו קיבול של ס' רבוא לא הוי התם אבל בהמבואות הי' עוברים שם בכל יום ס' רבוא גוים:

דף ח' ע"ב אי מהתם ה"א נ"מ לזרוק אבל לטלטל לא:

לפום ריהטא קשה הא אף זה נשמע מפסי ביראות דאמרו חכמים דאפילו דרך הרבים מפסקת מותר לטלטולי בגוי':

ואולי י"ל דוקא שם משום עולי רגלים התירו הטלטול. אך הא איכא לאקשויי דמה קאמר מקודם אי מהתם ה"א הנ"מ זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה לא ות"ל דאפילו זה כנגד זה מפסי ביראות נשמע. ודוחק דשם מקרי זה שלא כנגד זה ע"י הבאר המפסקת ואולי אף זה ה"א שהוא אך משום עולי רגלים התירו וק"ל:

דף יא ע"ב לימא קסברי ב"ה שלש מחיצות דאורייתא וא"י המשך זה דהא ודאי משמע דאתי לאפוקי ולא שתי מחיצות דאורייתא דאל"כ אלא לאפוקי דלא נימא דוקא ד' מחיצות איך אזיל הדחי' לא לזרוק כו'. וא"כ איך ס"ד להוכיח מזה דב' לא הוי דאורייתא. וע"כ משום דאלו ב' דאורייתא א"כ במבוי סתום מג' רוחותי' לא ליבעי כלום כיון דכבר יש לו מחיצה יותר על הדבר תורה. וא"כ לא אזיל הדחיי' לא לזרוק בשתיים לטלטל עד דאיכא שלש עד דאיכא ארבע מיבעי לי' [שוב בא לידי ריטב"א וכתב בלשון זה ודחינן דלעולם אימא לך שתים מחייב בהו הזורק אבל רבנן אסרו לטלטל יעד דאיכא ג' מחיצות שלימות ולחי או קורה, ברוח רביעית להיכרא משום דלא מחזי להו לאנשי רה"י אם אין שם היכרא אף ברוח רביעית]. ובאמת גם זה אינו דהרי מתיר בקורה שאינו משום מחיצה:

דף יד ע"ב אמר רבא כו'. אבל למטה כיון דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא קאמר. אף שבדף י"ב ע"ב מסיק רבא דאחד זה ואחד זה משום היכר ע"כ כך ר"ל דלחי עיקרו משום היכר הצריכו למחיצה קלה דלחי ולא דתיהוי עיקרו משום מחיצה דהיינו דתיהוי מחיצה גמורה כדי שיתחייב על ידו הזורק למבוי מפולש. אבל מ"מ מחיצה קלה בעי משים היכר. משא"כ שהגדיים בוקעין בה לא מהני היכרא דידה. וכן מוכרחים להסביר הענין לאביי בדף ט"ו ע"א דמסיק הגמ' דלטעמי' אזיל דאמר לחי משום מחיצה. וביארו התוס' דהיינו בדף ד' ע"ב לחד לישנא דלעיל דאפילו קורה משום מחיצה וכ"ש לחי. והרי שם פרש"י והלכך כיון דשעיר עשרים אמה משום היכר וע"ש במהרש"א דמוכרח מזה אף דקורה משום מחיצה מ"מ היכרא בעי. וא"כ בלחי דלטעמי' אזיל נמי אף דלחי משום מחיצה מ"מ היכרא בעי. וא"כ מאי מהני דמחיצה העשוי' מאלי' הוי מחיצה האם שם לא בעי היכרא ובלחי בעי. אמנם ל"ק דבאמת זה נמי טעמו בהיכי דלא סמכינן עלי' מאתמול דלא הוי לחי משום דעכ"פ היכרא בעינן. והיכא דלא סמיך עלי' מאתמול לא הוי היכרא במידי אבל היכא דסמך עלי' מאתמול. ניהו דכיון דמעקרא לאי אדעתא דהכי עבידא לא הוי היכר גדול. מ"מ כיון דסבר לחי עיקרו משום מחיצה מדמיהוי למחיצה העשוי' מאלי' ומכשירו בההיכר כל דהוא. משא"כ רבא דסבר עיקרו משום היכר מצריך היכר גמור וכן דף ח' ע"ב דמפרש רבא טעמא דידהו קורה משום מחיצה ובאלכסון נמי הוי מחיצה:

ומשמע דאף משום מחיצה והיכר לא בעי כלל וקשה א"כ למה