בית מאיר ש"ס קלח

משכב ומושב מעתיק הלכה זו הלכה ח' בלשון זה חרס שהי' הזב והזבה מטילין בו מי רגליהן וכבסו פעם ראשונה ושני' הרי המשקין שכבסו בהן טמאים ופעם שלישית טהורין בין שכבסו במים ובין שכבסו במי רגלים שהרי לא נשאר בה לחלוחית מימי רגלים. ומה שכתב חרם שהיו מטילין בו וכו' ע"כ ר"ל עתה הוא שבור חרס שבא מכלי שהי' מטיל בו תחלה כשהיה כלי חרם. אבל אלו בשעת כיבוס הי' כלי חרס איך אפשר שיהי' המים טהורים שהרי נטמאו מחמת הכלי שהוא ראשון. א"ו כונתו שבר חרס הבא מכלי שהי' זב וזבה וכו'. כדפי' רש"י נמי דבשברי חרס איירי ובפרושו מיושב מה דקשה לפרש"י כנ"ל. אבל זה צריך ביאור לפירושו דלת"ק ע"כ צ"ל דפעם א' ב' המים שכבסו בו טמאים משום דאפשר יש בם מי רגלי זב הרבה עד שלא נתבטלו תוך המי כיבוס. משא"כ בפעם שלישית דאף אם עדיין גם לתוכן בא מי רגלי זב אינו אלא מעט שנתבטל. ולהכי במי רגלי טהור טמאים משום דמב"מ לא בטל. וראב"י ס"ל דמ"מ טהור. וסובר הרמב"ם בטעמו משום דלא נשאר בה לחלוחית מים אחר ב' פעמים. וק"ק למה לא מבאר טעם ראב"י משום דקסבר מב"מ בטל. וצ"ע. ולפרש"י ז"ל ע"כ לדחוק שמה שכתב משנתן לתוכו מים ג' פעמים טהור שפלטו מי רגלים הנבלעין בו לאו דוקא שפלטו. כי באמת אין דרך צונן להפליט. אלא ר"ל שהחרס בולע המים טהורים והמה מבטלים המי רגלים שבתוכו בפעם א' וב'. כי בפעם שני נבלעים יותר בעומק החרם מבפעם הראשון עד שבפעם ג' שבאים ליותר עומק אינם יוצאים אלא מ"ר טמאים מעומק שמבטלים אותו. וכל זה במבש"מ אבל מב"מ אינו בטל. והוא דוחק. וצ"ע:

דף פ"א ע"ב תוס' ד"ם נתן בחוץ. דאי לאו הכי האיך חזר ונתן בפנים והלא כבר נתכפר לשמואל לפי מה שפירשתי לעיל דמזבח חיצון לדמים הפנימים כמקומן דמי. ותימא לי נהי דכמקומן דמי מי עדיפא ממקומן. ואטו במקומן בשתי הזיות כיפר. והא מבואר באיזה מקומן דבכל הפנימיים מתנה אחת מעכבת ושפיר קאמר אף לשמואל וחזר ונתן בפנים. אם נתערבו פנימיים כגון פרים ושעירים הנשרפים עם חיצונים עולות. הא פשיטא שמוכרח ליתן בפנים שתי הזאות לתשלום ד' קרנות מזבח הזהב ואפילו אם נתערבו בחטאת חיצונות הא מוכרח ליתן בפנים שבע הזאות שעל הפרוכת. ומכ"ש שכל זה שייך בפר ושעיר של יוה"כ. וע"כ לידחק דמשמע לתוס' הלשון וחזר ונתן דהיינו שהחזיר אף אותן הזאות של חוץ ליתנן בפנים ודוחק. ולדברי אין קושייתם מסיפא כלום. ודוק. ויותר עולה קושייתם על תי' הגמ' בדעת ר"א דהיכי ליעבד דמה כולי האי יתן בפנים ברישא ויכניס החיצונים לשם מים. ודו"ק:

דף פ"ה אמר עולא וכו'. אמר רבי זירא אף אנן נמי תנינא שנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים. לפ"ר הי' נראה לי דלאו דוקא מנשפך דמה דמייתי הסייעתא וכדפירש רש"י ז"ל. אלא אפילו מיצא דמה הוי הסייעתא דהא מיד שיצא דמה נפסל מלהזריק לכתחילה ומה:

בכך שאם עלה לא ירד הא מ"מ הוי ק"ו ומה ביצא דמה והעלה האימורין קודם זריקה לא ירדו אף ששוב אינו רשאי לזרוק:

מכ"ש אם העלן קודם זריקה במה שיש בידו עדיין דם כשר לזריקה. ואלו כן ודאי יש לתמוה על תי' הגמ' בתר הכי תרגמה בשלא לשמן. אלא אפילו אי נימא דמוצא דמה ל"ק לי' משום די"ל דאיירי ביצא דמה וחזר והכניס וזרק ושוב העלה האימורין אכתי קשיא לי מה תי' תרגמה בשלא לשמן. הא בקדשים קלים הזריקה של פסח הנשחט שלא לשמו מסתמא אינו מביאו לידי מעילה כדאיתא בהרמ"ב פ"ג מהל' מעילה הלכה ג' ובאם יצא הדם אע"פ שהחזירו וזרקו אין מועלין באימוריהן. וא"כ מה בכך אף אם נמי איירי בנשחט הפסח שלא לשמו וזרקו מ"מ הדם בפיסול אכתי איכא ק"ו ומה אם בפסח הנשחט שלא לשמו דאף אם נזרק דמו אכתי לא הוי על האמורין קדושת הגוף שהרי אין מועלין בם ומ"מ אם עלו האימורין לא ירדו. מכ"ש אם עלו לפני זריקה דעדיין יש דם כשר שיוכל להביאו לידי קדושת הגוף דלא ירדו. וע"כ לדחוק דמ"מ כיון שנזרק הדם חשובים יותר ראוי למזבח לענין שלא ירדו מקודם זריקה. וצ"ע. ועיין דף פ"ז האיבעי' כלי שרת מהו שיקדשו פסולים:

שם הרי פסח וכו'. תרגמה אשלא לשמן. ועיין פרש"י. לפ"ר צריך לי עיון ומה בכך שלא קאי אלא על שלא לשמו הא בפסח שלא לשמו הוא קרבן פסול. ובודאי שהדין שישפך הדם לאמה [כדאיתא בתוס' פסחים ד' מ"ה ד"ה שמא] והדר הוי כנשפך הדם והוי סייעתא לעילא. ואין לומר דקאי באמת אך על הדם שאם עלה לא ירד. הא זה אינו עולה לדברי ר' יהושע בהמתני' ריש הפרק. ודוחק גדול בעיני לומר דיועיל זריקת קרבן פסול אם נזרק בדיעבד לברר האמורין לגבוה ויהא איירי באופן זה באם הוזרק הדם שלא כדין שאם נמי עלו האמורין לא ירדו. וצ"ע. אבל שיב ראיתי שע"כ הכי הוא. ותדע שהרי לא הוכיח אלא מיצא דמה ונשפך דמה. אכל מקיבלו פסולים וזרקו פסולים ל"ק לי' אף אי איירי בקדשים קלים. אבל איפכא ק"ק למה שפסק הרמב"ם פ"ג מהל' פ"מ דכלי שרת מקדשו פסולין ליקרב. וע"ש בלח"מ דהיינו ע"פ פרש"י דף פ"ז הר' יוחנן פשט הכי לר"ל. ולפירושו אם כ"ש מקדשו ליקרב אף לכתחלה יעלה קשה ממ"נ איך איירי הפסח ששחטו שלא לשמו אם קבלו הדם בכלי שרת הא כשר ליקרב והאברים יעלה לכתחלה. ואם לא קבלו הדם כל עיקר הא חזר והוי כנשפך. וק"ל. שוב ראיתי שכבר הרגשתי נמי לעיל ע"ש:

דף צ' ע"ב תוס' ד"ה שלמים של אמש:

מפירושם שדקדקו על פי' רש"י ז"ל. ומהעתקת לשונם לשון פי' רש"י שצורת הבשר מתקלקל. מבואר ההוא דינא לענין אכילה ובזה תמה התוי"ט על פירש"י שלפנינו המבואר דלענין הקרבה קאי על שלמים שבאו מאמש בעזרה. ודברי התוי"ט יותר תמוהים דהרי פי' רש"י שלפנינו מוכרח ומבואר מן הסוגי' בדף צ"א דמייתי ת"ש שלמים של אמש חטאת ואשם של יום של אמש קודם לשל יום. הא דיום דומיא דאמש וה"ד דקדים שחטי' לשלמים חטאת ואשם קדמו. ואם על אכילה קאי מה ענין זה לממרס את דמו הרי כבר נזרק דם דתרווייהו. ואף אם לדחוק דהכי רצה לפשוט טעמא דשל אמש דהוי זלזל וקלקל בשר שלמים הרבה. הוא דשלמים קודם הא של יום דומיא דשל אמש דהיינו שנקרב דם שלמים והדר חטאת. חטאת קודם לאכילה. ולא חיישינן לזלזל וקלקל בשר מועט דשלמים ואכילת בשר חטאת קודם. וה"ה דלא חיישינן לזלזל מועט דמירס דם שלמים. אכתי קשה תינח למשמעות פרש"י דהטעם משום קילקול בשר. אבל למה שנתנו תוס' הטעם משום מיעוט זמן אכילה. הא פשיטא דאין שום פשיטות משלמים דיום דודאי מהראוי לאכול חטאת ברישא דאין אכילתו אלא יום ולילה ושלמים דהיום אף ליום המחרת. ומה דקדקו על פירש"י ליכתב שבחנם דחק הא טעמו מוכרח מפשיטות הת"ש. וגם דחיות הת"ש דילמא וכו' לא אזיל כלל דוק ותשכח. וע"כ מההוא שקלא וטרי' מוכרח פרש"י דעל הקרבה קאי וע"כ פירושו הברור. וא"כ אף על תוס' יש לתמוה והנלע"ד הודאי פרש"י שהעתיקו התוס' אמת והוא חסור. כדבאמת משמעות התוספתא דעל אכילה קאי כדאיתא בתוי"ט. אבל הפרש"י שלפנינו נמי הי' לפני התוס' והיינו מפני שמן הסוגי' דת"ש הנ"ל מוכח דמשנתינו מתפרשה על ב' האופנים הנאמרים כשם שקודמין בהקרבתו קודמים באכילתו עלה נמי קאמר של אמש ושל היום של אמש קודם הן להקרבה וסך לאכילה. והי' לפני התוס' פי' מרש"י טעם על הקדמת האכילה משום קלקל הבשר. וכתבו שבזה בחנם דחק. ועל הקדמת ההקרבה הוא הביאור שלפנינו וממנו קאי הת"ש עם הדחי'. ומודים בו התוס'. אך זה צ"ע דהנה בביאור הת"ש צריך רש"י ז"ל להקדמה וקס"ד וכו'. דאי בשניהן