בית מאיר ש"ס קלז

בשוגג איירי משא"כ במערב דם הפר לתוך דם השעיר דמצווה ועומד לערב מה הקושיא א"א בטל מטעם דחוי הא ודאי חשוב בידו. ולכן מוכרח להוכיח דמב"מ לא בטל מדם השעיר שלא נתבטל לבסוף. וכל זה לתי' הראשון. משא"כ לתי' ועוד ע"כ לומר דר"י לא סבר כלל סברת רב אשי דכל שבידו וכו'. דאל"כ לא מוכח מידי ומקשו שפיר. אך דא"כ לא משנו תוס' מידי ע"ש ודוק תמצא כדבריי דאף בתירוצם לא מתיישב התי' של הועוד. וע"כ לחזור ולומר דקושי' זו ותירוצם באמת לא תלי' בהתי' של הועוד כמבואר בדבריהם במנחות וביומא ע"ש. וא"כ צ"ע גדול מה מקשו ואולי אינהו בקיאי טפי וידעו דר"י לא סבר כלל הא דרב אשי וכן משמע פשטי' דגמ' דף י"ב ע"ב אליבא דר"י דאף מה שבידו חשוב דחוי אלא שהתוס' שם דחקו עצמם לחלק בין קל לכבד. ואפשר חזרו בזה וסברו דר"י לא ס"ל דר"א. ומקשים ומתרצים אליבא דההוא שטה ולדברי תוס' אלו יש ליתן טוב טעם למה באמת דוקא עירה דם פר לתוך דם השעיר ולא איפכא. והיינו משום דאף דמוכח דעולין או מב"מ לא בטל והיינו כדתירצו תוס' משום דלפעמים דם השעיר מעט או דם הפר הרבה עד שלא הי' נראה אלו הי' מים מ"מ על הרוב לא נתבטל לבסוף. וידוע אף שלמדין דבר שאין מבטל כגון עולין או מב"מ אין זה אלא דיעבד אבל לכתחלה ראוי למיעבד באופן שלא יבא לידי מדה זו על דרך שאין מבטלין איסור לכתחלה. וא"כ במה שמערה דם הפר לתוך דם השעיר אפשר דשייך תי' תוס' דנפיש עמודי' יותר מפי חביות הואיל ומשפע דם הוא בא. משא"כ איפכא ולמה לן לסמוך על מה שעולין אין מבטלין דילמא לא יבא כלל לידי מדה זו דאף לבסוף אפשר שיהא דם השעיר ניכר תוך דם הפר. וע"י שפיכת השעיר לתוך דם הפר ע"כ ודאי יבא לידי מדה זו ע"י א"א דבטל אי לא משום דעולין אין מבטלים. וכל זה עדיין צ"ע:

דף ע"ח תוס' ד"ה הפיגול בא"ד. ועוד קשה וכו' דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לאיסור. יראה לע"ד דקושיא זו אינה אלא לשיטתם במס' פסחים ד' מ"ג ע"ב סוף ד"ה כמאן. דמסקו דאין היתר מצטרף לאיסור אם לא שיתערב האיסור והיתר יחד משא"כ לפרש"י שם דהיתר מצטרף לאיסור היינו כשכל אחד מנכר בפני עצמו אלא שאוכלם ביחד שפיר י"ל דודאי בכי האי גוונא מכ"ש דאין איסור מצטרף לאיסור. אבל היכא דאיערבו ונתבטל אחד בחבירו שפיר הבטל נוסף על המבטל. [וא"י לפ"ר למה דמסקו לבסוף דאיסור ואיסור היכא דלא מיערבו מצטרפו. מכ"ש די"ל דהבטל נצרף להמבטל] ומה שכתבו תו ועוד קשה וכו'. יראה דעיקר קושייתם או למסקנא דר"ל איירי במב"ב או אפילו למה דס"ד דאיירי במבש"מ נהי דצ"ל ובללן יחד כי היכי דלא לינכרי מ"מ מה דקאמר אי אפשר וכו'. זה למותר דכל שבללן עד דלא מינכרו הא ודאי יש כאן שנים המבטלין את השלישי () נראה לפרש וכו' בחתיכה אחת ר"ל אחר שבללן עד דלא מינכרו נעשו חתיכה אחת ומה דנאמר אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו דעדיין קשה למה צריך ע"כ דלא נחית לשנויי וסובר דבאמת הכי פירושו א"א שלא ירבה מפני שהאחד בטל בהשנים. אבל פי' ברוך בענין אחר כדי ליישב אף קושי' זו. והכי פירושו דשקל תרי מהנהו תלת ובללן ואכלן וכגון דשקל ארבע זיתים משני מינין איסורים ובללן ואכלן. (והמותר הכתוב בתוס' לענ"ד הוא ט"ס) ואי אפשר שלא יהא רוב מן האחד ומבטל חבירו. דהיינו שנתערב מן האחד למבטל שהוא ארבע חצאי זיתים נתערב ונבלע בהארבע חצאי זיתים אחרים שני חצאי זיתים דידיה. נמצא חסר מין איסור זה שני חצאי זיתים ולא נשאר ממנו אלא שני חצאי זיתים והמבטל נשאר בשלימותו. ואף כי א"א שלא יהא אף פורתא ממנו נתבטל בהשני יוכל להיות כי ממנו לא נחסר אלא חצי זית אחד שנתבטל בהשני חצאי זיתים האחרים עכ"פ נשאר הוא הרוב לכן לא ידעינן בהאי איסורא אם יש עליו שם פיגול או שם נותר ומוכרח לפרש שהתרו בו פעם בפיגול ופעם בנותר. דאלו בכל פעם בפיגול אפילו התראת ספק אינו דשמא האיסור נותר ולא הותרה כלל. וגם מוכרח לפרש ע"י ארבע זיתים דאלו בשני זתים נשאר קושייתם ז"ל דהיכי מחייב כלל משום חד מנייהו. ואין דומה להכה את זה וחזר והכה את זה דשם כיון שהותרו בו כל פעם נמצא לאחר מעשה ממ"נ עבר באחד תוך כ"ד. ולבעל ה' אלמנות בחדא התראה נמי לא דמי דשם כיון דעבר ודאי על התראה תכ"ד שוב כל מה שבועל חשוב עובר על התראה זו. משא"כ בזה דיוכל להיות שלא עבר כלל על התראה ראשונה מפני שהי' פחות מכשעור ודוק כי כן נראה לענ"ד. וזה נראה נמי פי' הבה"ז. אלא שא"י מדוע לא הגיה המותר בתוס'. וגם ציון וד' חתיכות בוי"ו כאלו הנותר בתוס' נכון ויתר המפרשים לא הבנתי כל עיקר. ועיין מס' מכות כ"ב בריטב"א:

שם בא"ד ברוך. נראה לפרש. הצ"ק כתב משום דקשיא וכו'. ודבריו אינם עולים יפה להמעיין. והנראה משום דלא עולה יפה לישנא דגמרא דנהי דלשון ובללן מתפרש לשטתו על כל חתיכה שיש בו ב' זיתי פגול וחד זית נותר יחד דזה א"א כי אם ע"י בלילה. אבל לישנא דגמרא א"א שלא ירבה מין על חבירו אינו עולה דלמה לי' למימר מכח א"א ת"ל דרוב הוא ע"י הב' זיתים נותר וחד זית פיגול. לכן ביאר בע"א. ופירושו נלע"ד האף שבאמת לולא שרואה אני בספר בה"ז וצ"ק שקיימו הגירסא כגון דשקל ב' זיתים מחד איסורא. הי' נלע"ד להגיה דצ"ל ובללן זה בזה ואכלן וכגון דשקל ד' זיתים מב' איסורין ובלל וכו'. והיה עולה יפה. אבל מי יהרוס מה שהזקנים בונים. לכן כנראה מפירושם דה"ר ברוך רוצה נמי לקיים דוקא בשאכל כל ג' מיני איסור. וכגון דשקל ב' זיתים מחד איסור בעין וד' זיתים מב' איסורין ובללן להד' זיתים ובכל פעם אכל זית מהאיסור בעין וב' זיתים מהבלילה וכדמפרש בצ"ק. רק שטעות יש בצ"ק וצ"ל ונתבטל הזית דאיסור בעין. ובזה עולה הכל לנכון ודוק. ומה שכתב הצ"ק מקודם לזה בא"ד וכתב אבל אם וכו' ע"ש. ואין פירוש לדבריו נראה ג"כ שטעות הוא וכן מוכיח לפרש אבל אם הי' בולל כל הששה זיתים ואח"כ הי' אוכל בכל פעם חצי מן התערובות נמצא בכל אכילה ג' זיתים ע"י בלילה וכיון דא"א שלא ירבה מין על חבירו נמצא הדרא קושי' תוס' לדוכתה כמו שמקשים על רש"י עוד קשה האיך מחייב כלל משא"כ עתה לפירושם אינם משגיחים בהבלילה שבתוך הפה כ"א בהבלילה שבכלי מפני שהבלילות ד' זיתים שהי' יחד וכשנחלק לחצאין בכל חצי ודאי איכא רוב ממין אחד וכמו שנתבטל בו מיעוט זית השני ונקרא הכל על שם הרוב ככה כהגיע עוד תוך הפה זית מאיסור הג' בעין ג"כ נתבטל בהרוב של מין בלילה. נמצא א"א ללקות כ"א על האיסור הרוב של הבלילה. וזה א"א לידע מה היה באכילה הראשונה ומה הי' באכילה שני' ושפיר הוי התראת ספק ודוק. שוב מצאתי כתוב על הקונטרס. אך אכתי קשה דממ"נ אם אינם משגיחין בהבלילה שבתוך הפה א"כ התראת ודאי על הכזית בעין שאוכל בכל פעם ואם אומרים שהבלען נתבטל תוך הפה תוך הרוב ממין הבלילה. אכתי נימא נמי שאותו רוב ממין הבלילה נתבטל תוך המיעוט במין הבלילה בצירוף הכזית בעין ואין כאן שום חיוב מלקות וצ"ע. ואין בידי לפרש זולת ההג"ה שרציתי להגיה. ועיין נמי פ"מ ח"א. ועם כל דבריו לא הבנתי פירושו. והעיקר לענ"ד להגיה כמו שהגהתי ודוק:

דף ע"ט ע"ב ת"ר חרסן של זב וזבה פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור. ופי' רש"י שלישי טהור משנתן לתוכו ג' פעמים מים טהור שפלטו מי רגלים הנבלעין בו. ושוב כתב אבל לא נתן לתוכו מים אלא מי רגלי אדם טהור להוציא את של זב הנבלעים בו טמא דמין במינו לא בטל. ויש לתמוה מה בכך דמב"מ לא בטל ולא בטילו המי רגלים דזב שיצאו מן החרסן במי הרגלים דהאדם. הא מ"מ מן החרס יצאו ולמה יהא החרס טמא. ועיינתי בהרמב"ם פ"ה מהלכות