בית מאיר ש"ס קלה

מיחשב לא מצטרפי. וא"כ למאי דס"ד דאף מתני' דהכא לגופיה לא איצטריך ומשני אלא אימא הא לאוכל ולאוכל מקשה מאי קמ"ל אי דבר שדרכו לאכול קמ"ל בב' אכילות ובאדם א' תוך אכילות פרס מרישא שמעת מינה ובשלמא אי לא הוי זה נשמע מרישא נהי דלא מסתביר ליה למימר דכפל התנא גבי עוף כל מה דתנא גבי בהמה ואף הבבות שלא נאמר לגופי' כלל כי אם על הדיוק. דבשלמא בגוף הדין משמיענו דפסולם והכשירם שוה אבל דינו הצירוף מה"ת ישתנו. מ"מ לא הוי קשיא לי מידי דהוי אמינא בבא דהכא איצטריך למידק דלאכול ולאכול בב' אכילות דמצטרף ואפילו באדם אחד. ואפילו תוך אכילות פרס. ובבא דפרק ו' איצטריך לכדדייק אביי לעיל באמת מפרק ו'. ולכך מקשה לו הא מרישא ש"מ. ואי להורות פשיטות אביי דלעיל כקושית התוס' זה ודאי לא מסתביר ליה. דא"כ קשיא ליה כפילות המתני' דבבא זו הכא ובפ"ו. וכדלעיל דלא מסתביר לי' דבעי ליכפיל גבי עוף להשמיענו הדיוק מה דכבר נשמע בבהמה. והוצרך לשנות לו דבאמת מתני' דהכא לגופה איצטריך ופשיט אביי כדלעיל מפ"ו ודוק:

דף ל"ו ע"ב אמר רבינא בר סילא חישב שיאכלוהו טמאים חייב קשיא לי הא עמוד א' לישנא אחרינא כל כמינהו. ולענ"ד לשון זה עיקר כדי שיקריבו טמאים אף בהזאה איירי. וא"כ סברה דר' יהודא מה"ת דרבנן פליגי עליו וצ"ע:

דף ס"א תוך דבור התוס' המתחיל שם ד' ס' ע"ב מאי קסבר. כתבו. וא"ת הכתיב ואת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר אלמא איתקש להקטרת חלב ואמרינן לעיל דמזבח שנעקר וכו' וה"ה לאימורין. וי"ל דקולא וחומרא לחומרא מקשינן ובעיני יפלא תחלה מחליטין וה"ה לאימורין. ולהכי לא קשיא להו אלא דנקיש אף הבשר לאימורין לקולא ולדידי יותר קשה הא חלבם תקטיר יותר סמוך לדמם תזרוק מן והבשר תאכל ולמה לא נקיש אף הקטרה דאימורין לזריקת הדם דכל שהמזבח אינו ראוי לזריקת דם אף האימורין אינם ראוים להקטרה ודוקא מזבח פנימי הוא דכשר בהקטרה במקומו מדלא שייך כלל להיקש זה:

דף ע' ור"מ חד למעוטי שחיטה בפנים וחד למעוטי עוף טמא. עיין בתוס' ד"ה וחד למעוטי עוף טמא ובע"כ לדחוק דאף דר"מ כיון דס"ל איסור חל על איסור היכי ממעט עוף טמא מן טריפה דהיינו מי שיש במינו טריפה לאפוקי טמא שאין במינו טריפה. הא כמו שיש בעוף טמא איסור נבילה ה"נ יש בו איסור טריפה. מ"מ מין טריפה כלומר שטריפה חלוק מן כשר שזה אסור וזה מותר לא נמצא בו. דמ"מ זה וזה שוה במינו לענין איסור אכילה. ואך הדרשה דר"י הוא דלא אפשר לו למדרש כיון שאיסורו נמי משום בל תאכל נבילה. משא"כ טריפה דמיותר למדרש על דרך הנ"ל ודוק. ועיין בתוס' חולין דף ל"ב ד"ה ורמינהו:

דף ע"ג ע"ב תוס' ד"ה אלא אמר רבא כו' ואמאי אדרבה נימא דהיתר נפל וכו'. והנה במקומות אחרים יש בתוס' דחשיבות ב"ח וכן מטבע דחשוב לא בטל מדאורייתא והכא אפשר דיש לדחות הוכחה זו ע"פ דברי הרשב"א ור"ן בחולין בסוגיא דהשולח ירך לגוי שכתבו הואיל דקבוע חידוש הוא י"ל דוקא היכא שידוע ברור שיש בהתערובו' דבר חשוב חשבינן מכח קביעתו מחצה על מחצה אבל לא בספק א"כ י"ל דהיינו טעמא דכשמת אחד מהן שוב הוי אך ספק ולא דנינן בקבוע ושפיר י"ל דנמשך ונקריב ונימא כל דפריש מרובא כיון ששוב לא הוי כמחצה על מחצה ודוק:

דף ע"ד תוס' ד"ה רב דאמר כר"א. והש"ס מייתי ליה לקרא משום דכיון דכל כך התיר הכתוב אין ראוי להחמיר מדרבנן לגבוה. ובדף ע"ז ע"ב בד"ה הא עבר מומם ירצו מפרשים דבריהם דאי משום ד"ת ברובא בטל לחוד מ"מ כיון שהוא דבר שבמנין ולא בטל מדבריהם לא הי' ראוי להקל לומר שאם עלו לא ירדו. אם לא דדרשו נמי דעל תערובת ירצו. וע"כ היינו לחד בחד דאלו ברובא בל"ז בכל התורה בטל. וכיון דכל כך התיר הכתוב אף הם הקילו דאם עלו לא ירדו וה"ה הכא אי לאו דחד בחד נמי התיר הכתוב לא הי' ראוי להקל לגבוה לתלות האיסור בהך דקרב אך מפני שכל כך התיר הכתוב שוב אין ראוי להחמיר וצ"ע. א"כ מנ"ל לרב ללמוד מזה לכל איסורי תורה דחד בחד לא מקרי תערובת כלל ואך ההיתר דבטיל ברוב הוא דאית בי' דד"ת בטל ומדרבנן אסור. ומנ"ל לומר ההיתר דאם נפל חד לתלות האיסור בו. [ותו הקשה המופלא מוה' מרדכי נ"י א"כ דלגבוה יש להחמיר מה מקשה עליו דרב מימותו כולם דילמא לגבוה שאני. דבל"ז ע"כ אין הקושיא אלא ממתני' דקופי' דס"ל אין ב"ח נדחין ושם לא שוי כלל עיין ודוק מאוד תמצא נכון]. וע"כ לדחוק דכיון דרב ס"ל כר"א דע"כ פליג על המתני' דקתני ימותו כולם. שוב סובר איהו מסברת עצמו דלהדיוט קיל וכל היכא דאך ד"ת ברובא בטל אף דחד בחד אסור ד"ת מ"מ בנתערב ברוב ונפל אחד הותרו כולם כמו דס"ל לר"א בלגבוה ע"י תרי היתרי דאורייתא. ועכ"ז צ"ע מנ"ל לרב ביומא דר"א ע"כ דרש דע"י תערובות מרצה ואפילו חד בחד דילמא טעמא דר"א דאינו מחמיר בלגבוה יותר מהדיוט ומכיון דד"ת ברוב' בטל שוב אמרינן אף לגבוה כמו להדיוט דהך באיסורא נפל. והיכן מצינן זה דרבנן החמירו בלגבוה דוקא יותר מהדיוט. ולהכי לולא דברי קדשם הי' נלענ"ד ליישב קושי' התוס' באופן אחר. דהנה איתא דף ע"ז מתני' דלא כהאי תנא ופי' רש"י דאף המתני' דאיברין באיברי בעלי מומין פליג על ר' יהודא וס"ל דאף לר"א אף דס"ל בהמתני' דאיברי חטאת באיברי עולה דלשם עצים מותר להקריב מ"מ בבעלי מומין לא ס"ל. רק יראה לענ"ד להוציא ממשמעות הסוגיא דלשם דלר' יהודא דאף רבנן ס"ל באיברי חטאת בעולה דיקרבו לשם עצים והיינו משום דנמי דרשו הקרא לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים אף על שירים. מ"מ פליגי באיברי מומין. ומסיק הגמ' אליבייהו משום דמאיסי דאל"כ מ"ש מחטאת מזה משמע לי דאף דההיתר לשם עצים לא נאמר אלא לגבי שירים מ"מ מילף הוא דה"ה לכל האיסורין לגבי מזבח מן התורה שרי לשם עצים אלא דמדרבנן הוא דאסרו משום דמאיסי וה"נ לתנא דמתני' לר"א אף דבאברי חטאת מתיר לשם עצים מדרשה דקרא. מ"מ אסור בבעלי מומין מדמאיסי ואך מדרבנן הא ד"ת אף תערובות דבעלי מומין שרי ד"ת לשם עצים [וה"נ מוכח דלר"א מילף הוא לכל איסורי מזבח ממה דס"ל נמי דף ע"ט ע"ב בנתערב הניתנין למטה בניתנין למעלה שניתנו לשם מים עיין ודוק]. וא"כ דמן התורה שרי לשם עצים ואך מדרבנן הוא דאסור. יראה דלא שייך כלל אליבי' דד"ת ברובא בטל. דמה"ת ליבטל הא הוי כמו אפשר להכיר האיסור (כדברים אלו מצאתי על גליון משניות סוף מעילה בשם מהרש"א ויפה דיבר. אך קשה לי א"כ למה חשיב הברייתא בנדרים נ"ח הקדש בכלל דבר שיש לו מתירין ועיין בהר"ן דף נ"ט דבהקדש בה"ב איירי וא"כ ת"ל דד"ת אינו בטל מדאפשר להכיר האיסור. ונ"מ טובא]. דבכל איסורים לא בטל. וה"נ מה"ת שיבטל ד"ת ברובא להקריב הכל בתורת קרבן שלא לשם עצים. ונמצא דלא בטל לענין זה ד"ת ומ"מ מתיר דאם קרב אחד מהן לתלות האיסור בו ולהקריב השאר בתור' קרבן. א"ו מזה הוכיח הש"ס דאף לתנא דמתני' ס"ל ההיתר ד"ת אף בתורת קרבן מכח הדרשה דבהם דע"י תערובות מרצה ולהכי כיון דד"ת שרי ואך מדרבנן זה נמי אסור וכל שקרב אחד מהן תולה דההוא דאיסורא והותרו כולם בתורת קרבן. וההיתר לשם עצים לא ס"ל כלל מדרבנן משום דמאיסי. וממילא שפיר לומד רב דה"ה לכל האיסורין כיון דד"ת ברובא בטל תלינן דהשתא כל איסורין עם תערובות בעלי מומין בחד אופן דהכא והכא אינו אלא היתר חד דד"ת. ולהנ"ל ביותר