בית מאיר ש"ס קלד

בל"ת. אבל ודאי מודים דקדוש וקרב לאחר זמן וכבר עמדו תוס' תמורה על חקירה זו בדף י"ט ע"ב ד"ה אף מחוסר זמן ע"ש שכתבו וי"ל דה"מ לכתחילה אסור להקדישו מחוסר זמן מיהו אם עבר והקדיש קדוש דילפינן ליה מבכור. וע"כ לומר דאף דרבנן פליגי עלי' דר"ש ולא ילפי מבכור לענין ליכנס לדיר להתעשר כמבואר בכורות נ"ז. היינו לענין לכתחילה דמעשר דיותר נוח להם לילף מעשר מקדשים להאיסור לכתחילה. אבל לענין הדיעבד דליהוי קדוש כ"ע מודים ליליף מבכור דקדוש. ומה דיליף הכא דלילה אין מחוסר זמן לענין היכא דאקדיש מאורתא דלא ליהוי חשוב דחוי מעיקרא ממה דנכנסין לדיר להתעשר בלילה היינו מדלילה לאקדושה אף לכתחילה אף דאסור ד"ת להקדיש מחוסר זמן ש"מ דלילה לא חשיבתו מחוסר זמן. וה"ה לענין דחוי מעיקרא. ולפ"ז דמוכרח ברור דמחוסר זמן קדוש בדיעבד. לפום רהיטא אין מקום לקושית הרב ר' יוסף דהכא דדילמא הא דהתם במעי תמימי' קדוש היינו בדיעבד. אך מ"מ צ"ע רב. כי הא ודאי מ"מ לכ"ע מחוסר זמן אסור להקדיש כמבואר הכא וביומא ס"ג ע"ב ועיין במ"ל פ"ג מה' אימורי מזבח מה שכתב בסוף הלכה ח' וברמב"ם שם סוף ה"י וא"כ היכי תנן בתמורה ריש פ' כיצד מערימין דאומר מה שבמעי' של זו עולה ולהמסקנא הנ"ל בתמורה דף כ' דבתם במעי תם כ"ע מודים דקדוש המתני' כפשטה לגופה ולא לדמי וזה אף בזמן שבהמ"ק קיים כמבואר ריש פ' הנ"ל בגמ' דלהכי דוקא עולה ולא שלמים וקשה איך מנסבינן ליה עצה להקדיש מחוסר זמן ולעבור באיסור דאוריי' וזה ודאי צ"ע. וע"כ לומר דדוקא בבהמות חולין שאומר אם תלד זכר עולה () לא אקדשה מ"מ ביציאתו מרחם בלא זה קדוש בבכורה לגבי ולד זה שבלא הקדישו יהא חל עליו הקדש במחוסר זמן אף לדידיה שרי להעלותו בקדושה חמורה דעולה אף במחוסר זמן. וכן נקיבה דהקדש דהיינו הבבא דואם נקיבה זבחי שלמים דמוקים הגמ' בבהמות הקדש דחטאת דנמי בלא הקדישו תיקדש במחוסר זמן מכחו דאמו אלא דלמיתה אזיל להכי מותר לו להפרישו לכתחילה בזבחי שלמים אף במחוסר זמן. ולענין בכור בל"ז לק"מ דכבר נלמד מקרא שם ד' כ"ה ת"ל אשר יבוכר לד'. משיובכר אי אתה מקדיש אבל אתה מקדיש בבטן. הרי שהתורה התירה אלא דדברי מוכרחים להבבא דואם נקיבה זבחי שלמים. ואולם הבבא שני' דסיפא דאיירי בבהמות חולין ודאי ע"כ לענין דיעבד איירי עיין ודוק. ובזה קצת יותר מרווח מה דדחקו שם התוס' בד"ה כיצד יכתבו. ותי' משום דבעי לאוקמי אכיצד מערימין. וזה קצת דוחק דהא הבבא דסיפא לא קאי אכיצד מערימין אבל משום דקתני ואם נקיבה דסובב על אומר דודאי משמע דהוא עצה לכתחילה משא"כ הבבא המתחלת אם זכר וכו'. דאיירי ודאי בדיעבד. ועכ"פ יראה לענ"ד דקושית תוס' הכא מיושב בטוב. ולפ"ז דמוכרח דלכ"ע מחוסר זמן קדיש בדיעבד אף ליקרב לאחר זמן ודאי הסוגיא דיומא בפשוט מתפרשה דרב יליף ממחוסר זמן שהקדישו במחוסר זמן דמ"מ קדוש ליקרב בתר זמנו ולא אמרינן דמכח קדושה דחוי' קאתי ולא ליקרב לעולם. וא"כ פשיטא דקושית התוס' עצומה על רבי יוחנן דס"ל דחוי מעיקרא נמי הוי דחוי אף בב"ח. דמה יענה על קדושת מחוסר זמן. ואין מקום לדבריהם שם כדתמה המהרש"א. ולהכי מוכרחים בפ' מי שהיה טמא ד' צ"ח לשנויי באופן אחר וי"ל דשאני מחוסר זמן דלא אתחזי מעולם לשום קרבן ור"ל דלהכי חשיב דחוי מעיקרא גמור משא"כ דחוי מעיקרא דבהמה שני שותפין דמ"מ נראה תחלה להקדיש לקרבן ע"י שני השותפין יחד וכשהקדישו אחד חציה נדחה מקדושתו הוי כמו נראה ונדחה ודוק. ובתמורה דף כ"ו ע"ב דחקו עצמם באופן אחר ודבריהם צ"ע. ולענ"ד דבריהם דמי שהיה טמא פשוט יותר:

דף כ"ה והא בשירים כו' אם אינו ענין לשירים דהא ליתא לכולי דם תנהו ענין לקבלה ופרש"י שכבר נתן ממנו על הקרנות זה אין להקשות דהא אף אי תנהו ענין לקבלה הא נמי ליתא לכולי דם שכבר נשאר ממנו על הסכין כדאמר בתר הכי דצריך שיגביה סכין למעלה. די"ל דזה שעל הסכין כיון דאינו קרוי דם הפר לחוד אלא דם הפר ודבר אחר אינו בכללו דדם הפר והנשאר כל דם הפר מקרי. אבל הא יש להקשות למה אין ענין לשירים דליתא לכולי דם שחסר הניתן מהם לקרנות הא קי"ל רובא ככולו. ובהוריות דף ג' ע"ב איתותב רבי יוחנן ממה דבעי למימר דכל דוקא אך ע"ש מה דבתר הכי נאמר שם ואלא מה כל עדת. וע"ש ספר באר שבע. וצ"ע הכא:

דף כ"ו הכניס ראשו ורובו כאלו לא נכנס משמע דמההוא טעמא פסולה כאלו לא נכנס ועמד בחוץ וקבל דקתני קבלתו פסולה ופי' רש"י כדילפינן לקמי' בשמעתין דבאים אל אהל מועד. ויש לתמוה דהא לקמן פי' רש"י על האיבעיא היא בפנים ורגליה בחוץ מהו לשוחטה לכתחילה. והיינו ע"פ הוכחת התוס' ד"ה חתך שכתבו ובסמוך דקאמר והביאה כתב שתהא כולה בפנים היינו לכתחילה. וא"כ מרוע ליהוי הכניס ראשו ורובו כאילו לא נכנס ליפסול אף בדיעבד הא תרווייהו כי הדדי מחד לימוד נפקא. ואולם עיין בהרמב"ם שאיהו מפרש ההוא דינא דחתך ואח"כ שחט באופן אחר ע"ש ושפיר:

דף ל"א ע"ב תוס' ד"ה ומאי קמ"ל. תימא טובא קמ"ל. ואפשר ליישב דהנה הקשו תוס' למאי דמסיק איצטריך ס"ד אמינא וכו'. אבל הכא דבהאי כי אורחיה ובהאי כי אורחיה אימא ליצטרף קמ"ל. א"כ בפרק ז' דקתני נמי בסופו גבי עוף כי האי לישנא ממש נהי דאיכפל התנא להשמיענו דדין העוף כדין בהמה. כמבואר בפי' המשניות לרמב"ם ז"ל שם. מ"מ קשיא ההוא בבא אחרונה אך למותר הוא דהא מדקתני רישא לאכול דבר שדרכו לאכול כו'. דהיינו חטאת דוקא לאכול ועולה דוקא להקטיר. ש"מ דאלו חשב גבי חטאת חצי זית באכילה וחצי בהקטרה דלא מצטרפי דהא החצי דהקטרה חשב באינו דרכו. וכדדייק רש"י ז"ל פה וכתב מדיוקא דרישא דקתני לאכול דבר וכו' ש"מ דאם חשב לאכול חצי זית בשר וחצי זית אמורים לא מצטרפי. והאיך נשמע זה אם לא מפני שהאיך אפשר לאצטרופי. דהא בדבר שאינו דרכו חשב. וכמו כן נשמע דאם חשב בעולת עוף חצי זית באכילה וחצי זית בהקטרה דלא מצטרפי יען שאין דרכו באכילה. וא"כ הסיפא לאכול בחצי זית ולהקטיר בחצי זית כולה אך למותר דהיינו הך ממש. דהא ע"כ כולה נמי בחד עוף משתעי דהא א"א לומר לאכול חצי זית מחטאת ולהקטיר חצי זית מעולה דהאי כי אורחי'. דהאיך אפשר ליפסל מחשבת קרבן אחד לחבירו. דהרי אפילו שחט אחד מן כבשי עצרת לאכול מחבירו למחר ב' כשרים כמבואר סוף פ"ב דמנחות אלא דפירושו לאכול חצי זית ולהקטיר חצי מחד קרבן. וזה ודאי מרישא ש"מ אם לא לדיוקא אתיא. ולהשמיענו הא לאכול ולאכול דבר שאינו דרכו כגון עולה שפיר חייב והא מני רבי אליעזר הוא. וליישב קושיא זו אמינא דאביי דפשיט לעיל מדיוקא דמתני' ב' איבעיות לאו ממתני' דהכא פשיט. כי אם ממתני' דסוף פרק ו' דמוקים לה נמי כרבנן וכולה מותיר הוא ופשיט בעי' קמייתא מגוף הדין שהוא למותר כי אם להורות הא לאכול ולאכול דומיא דלאכול ולהקטיר מצטרף דהיינו ב' בני אדם ואיבעי' שני' פשיט מן הטעם דיהיב התנא שאין אכילה והקטרה מצטרף. וקשיא שם מאי אריא משום ההוא טעמא. ת"ל דהטעם בגוף הדין הוא משום דחשב בחצי זית במה שאין דרכו אלא ש"מ דבא להורות עוד דיוק הא לאכול ולאכול דומית דהקטרה ביותר מכדי אכילת פרס מצטרף. ומיושב בזה קושיא התוס' בד"ה הקודם הא לאכול ולאכול ודו"ק. דחדא פושט מגוף הדין היתר. וחדא מן הטעם היתר. וזה מדויק בלישני' דבאיבעי' א' לא קאמר טעמא כדקאמר באיבעי' שני' משא"כ ממתני' דהכא לא מצי למפשט מידי דלגופה איצטריך להשמיענו דאף דכי אורחיה