בית מאיר ש"ס קלג

הכא מועלין מדרבנן. ושפיר פי' הכ"מ הטעם משום דבר שיש לו מתירין. ומה דאפליגו ר"ע ורבנן ופי' התוס' דר"ע לשיטתו אזיל דמחייב אשם תלוי על ספק מעילות משמע דמדין תורה פליגי. זה אינו ראיה דאיכא למימר הואיל וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקין שפיר אזיל לשיטתו. כמו דאיהו בספק שקיל דהוי דאורייתא מחייב אשם מעילות ה"ה בספק דרבנן. כגון בנתבטל ברוב ומדרבנן לא בטיל מחייב במעילה דרבנן. ורבנן כיון דלדידהו בספק דאורייתא ליכא מעילה ד"ת. ממילא ה"ה מעילה דרבנן ליכא בספק דרבנן כי אם בודאי דרבנן דהיינו בשהוציא כל הכיס דאז חייב במעילה דרבנן דומיא דבודאי דאורייתא מעל ד"ת וק"ל:

בדברי מ"ל הנ"ל. כתב שם וז"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו דמה ענין ביטול בכאן. דביטול לא שמענה אלא לבטל האיסור להתירו לכתחילה באכילה, אבל אם הרוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא. אבל לחייבו מלקות או כרת או קרבן זו לא שמענה. ואני מתפלא על דברים אלו. שהרי קי"ל סוקלין על החזקות. וידוע דרובא עדיף מחזקה. ומדוע לא נימא אם עבר על התראה שיהא חייב מיתה או מלקות וגם בשוגג חטאת כמו על הודאי. ואדרבא הרי סוגיא דחולין בעי למילף מזה דאזלינן בתר רובא אפילו בליתא קמן. מדין מכה אביו יומת. ומכ"ש בנתערב היתר חד בתרי רובי. דהוי רובא דאיתא קמן. מה"ת לא יהיה עליו עונש דאורייתא כמו על הודאי וצ"ע. אולם בלאו הכי אין לבנות יסוד על דברי פי' רש"י דלשם. כדרצה שם החכם להביא ראיה מדבריו דמטבע ד"ת לא בטיל שכבר פירשו התוס' שם בענין אחר. זה לשונם דכיון דלא פי' אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. הרי שמיאנו בפי' רש"י ופירשו בענין אחר ולענ"ד דבריהם מוכרחים מקושית הגמ' דלשם ע"ש ודוק. וגם על פרש"י בל"ז קשיא דא"כ מאי אריא במפריש מעות לנזירתו. דין זה היה יכול להשמיענו בנתערב מעות קדשים קלים במעות קדשי קדשים וק"ל. וגם התוי"ט הקשה על פרש"י ומסכים לפי' התוס':

בתוס' י"ט במתני' סוף מעילה הנ"ל. הראה מקום לעיין משנה ט' פ"ה דע"ז. ושם מסיק על פי' הרא"ש שהביא התם וכתב ולי אכתי קשיא ההוא דמעילה וצ"ע עכ"ל. וכן מקדם כתב וכן פרוטות דסוף מעילה ע"ש. ואיני יודע ליישב דבריו. דמה שהניח בצ"ע י"ל דקשיא ליה עכ"פ היה להתנא ליחשב ההוא פרוטה דאית בה תרתי דבר שיש לו מתירין וגם את שדרכו לימנות ואיסורי הנאה. אבל מה שכתב מקודם וכן פרוטות דסוף מעילה. דנראה מלשונו דזה פליג על מתני' דע"ז דבעי תרתי לא ידענא ליישב דאדרבא גבי מעילה נמי תרתי איתנייהו איסורי הנאה ודבר חשוב וצ"ע:

מסכת זבחים דף ד' ע"א בסופו וישנו בצבור כביחיד. עיין בתוס' וקשיא לי הא בדף ג' ע"ב מקשה מי אמר רב לשם חטאת כשירה לשם עולה פסול. אלמא דלאו מינה כו'. והאמר רב חטאת ששחטה על מי שמחויב עולה כשירה וכו' ומשני הכא וכפר עליו כתיב ולא על חבירו וחבירו דומיא דידיה שמחויב כמותו. וזה תינח לבתר דילפינן זריקה שלא לשם בעלים דפסול. כדתי' רב אשי במסקנא מונרצה לו לכפר עליו וידעינן בעבודת זריקה עצמו דאינה פסולה בשלא לשם בעלים אלא במחויב כפרה כמותו. וק"ו בשארי העבודות שאין פסולייהו אלא מכח הזריקה דהיינו בשעת ג' העבודות ע"מ לזרוק שלא לשם בעלים. דאינה פסול אלא במשנה למחויב כמותו. אבל למה דסבר השתא ליליף כל העבודות בבנין אב מזביחה דשלמים ובזביחה דשלמים גופיה באם אינו ענין לשינוי השם תנהו ענין לשנוי בעלים. מה"ת לן לומר דמינה מחריב דלאו מיניה לא מחריב אלא אף בחישב לשאינו מחויב נמי חייב. וא"כ איך פריך מהשינוי קודש שישנו בצבור הא אף שינוי בעלים משכחת בצבור בשחט ע"מ לזרוק לשם נכרי וצ"ע. אף גם צ"ע קושית תוס' דף הנ"ל ע"ב ד"ה רב אשי ומה קושיא דילמא כל הדרשה עיקרה אתיא למעט לשם מי שאינו מחויב דיהא כשר וק"ל:

דף ד' ע"ב () שם כתבו תוס' בשם ר"ת והשתא הא דנקיט בכל דוכתא כל שבחטאת מתה באשם רועה לא נקיט רעיי' אלא לפי שתקנוהו חכמים וכי גמירי הכי גמירי כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה דרעי' מדרבנן הוא ולפ"ר קשה א"כ מה קאמר שם ע"א ר"ל לר"א מודינא לך בעולה דאתיא לאחר מיתה. אשם דלא אתיא לאחר מיתה מנלן. ופרש"י מודינא וכו' הואיל ומצינן שבאה לאחר מיתה ואינו מרצה וכו'. ואשם מתוך דלא אתי לאחר מיתה דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה מנלן דיקרב שלא לשמן הואיל ואינו מרצה. ואלו לפר"ת הא באשם מדין תורה נמי מצינן אף דמיתה בעליהן יוקרב עולה אף דאינו מרצה. אבל לק"מ דעיקר הסברא אינה מכח מה שמצינן לגבי אשם. אלא דלהכי מודה בעולה דאין צריך לרצויי ומוקרב היינו משום שאינה באה עיקרה לכפרה אלא הוא נידר ונידב והיינו נמי טעמא דכתב רש"י וה"ה לשלמים ושאר קרבנות ר"ל תודה. דמפני שבאים בנדר ונדבה ולא לכפרה שפיר דמודינא שבאים בלא רצוי משא"כ אשם ששחט שלא לשמו ומ"מ כשרים ומקריב כל העבודות לשם אשם כדאיתא ריש מכילתין זה לא מצינן בלא רצוי ולהכי שפיר אף לר"ת בבא לאחר מיתה עולה כיון דנידר ונידב וק"ל:

דף י"ב תוס' ד"ה לילה לקדושה. עיין ברבריהם משמעות לשונם דהכא אזלו במחשבה דתוך ז' ימים אף אלו עבר ואקדיש לא קדוש. ולפי זה מה דאיתא במסכת יומא דף ס"ד מ"ט דרב דסובר ב"ח אינן נדחין דיליף ממחוסר זמן לאו אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר מחזי שפיר דמי ה"נ ל"ש. מי דמי וכו'. קשה איך אפשר למילף ממחוסר זמן דאם קדיש לא קדוש כלל. וצריך בתר ז' ימים קדושה חדשה לדבר שחל עליו הקדש והוא דחוי מלהקריב דשפיר י"ל דלא הדר תו ומחזי להקריב מכח קדושה זו וקדושה חדשה לא שייך גביה דאין הקדש חל על הקדש. וכנראה דלהכי למחשבה זו הוכרחו לפרש דיליף ממחוסר זמן על אופן זה דכמו דמחוסר זמן משעה שנולד היה נדחה מלהקדישו כמבואר שם ס"ג ע"ב. ומ"מ בתר ז' נראה להקדיש כן נמי אף דנדחה מלהקריב אין דחוי בב"ח. ור"י דוחה דהתם לא אתחזי כלל הכא נראה ונדחה ולפ"ז שפיר כתבו שם התוס' ואפילו לרבי יוחנן וכו'. לא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחוי' ר"ל גבי בהמה של ב' שותפין משא"כ במחוסר זמן נהי דהיתה דחוי' מעיקרא מלהקדיש מ"מ משעה שהוקדשה דהיינו בתר ז' ימים תו לא אדחיי'. ושפיר כתבו לפ"ז ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרינן לילה לקדושה אע"ג דבעידנא דאקדשה לא חזיא להקרבה וכו' והוכרחו למה שכתבו שם ועיין שם ומיושב בזה מה, דתמה המהרש"א שם. ואולם זה דבר בלתי מתקיים דודאי מצינן דכ"ע סברי דאם עבר והקדיש תוך ז' ימים דקדוש קדושת הגוף אלא דאסור להקריב עד מלאת ז' ימים כמבואר דף קי"ב ע"ב בפלוגתא דרבנן ור"ש בהקריב מחוסר זמן בחוץ שיש חייבו במלקות. מבואר דקדוש דודאי על חולין לא ליחייב ורבנן דפליגו עלי' ולא פליגו אלא מטעם כל שאין בכרת אין