בית מאיר ש"ס קל

נכנסים לדיר להתעשר דלילה לקדושה ויום להרצאה. אלא ע"כ בקדושת כלי שרת איירי כדפי' רש"י במנחות. ומה שפי' נמי רש"י שם כל הקרב ביום כגון סתם קרבנות. צ"ע דלפום רהיטא קדושת כלי שרת אין לו שייכות כי אם למנחות. ודוק כי צ"ע. [וי"ל דקאי על הקדושה דשחיטה דסכין מקדשו] ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' בכורות ה' י"ד תמה הכ"מ על השמטות הרמב"ם דין זה דליל שמיני נכנס להתעשר. ואולי דוחהו מהלכה ע"פ הנ"ל דמפרש דזה הכלל כל הקרב ביום אין קדוש אלא ביום בכל הקרבנות כדפי' רש"י וסובר דברייתא זו פליג עם ר' אפטרוקי בזבחים וכן מסתבר:

דף ט"ו ע"ב אלא היינו טעמא שאין הצבור מתים משעירי הרגלים. עיין רש"י ד"ה ואמר רחמנא. ואע"ג דאיכא למימר דילמא מתו מרייהו דהנך זוזי קצת מאותן שהביאו השקלים מתו קודם הרגלים. ויש להקשות ומה כולי האי הא אף אם קצתן מתו בטילי שקליהם בשל רוב הצבור החיים. ואף דמדרבנן דבר שבמנין ודאי לא בטל. מ"מ י"ל דבזה דלא אפשר אוקמוהו אד"ת. אך התוס' סוף מעילה ר"ל דמטבע חשוב ולא בטל ד"ת. ועיין במ"ל פ"ז מהל' מעילה:

דף י"ו ע"ב ר' נתן אומר אחת נתנה להם והעמידום על חמש. שמעתי קושיא בשם המופלג מוה' אברהם טיקטין מק"ק קאפין האגין. דא"כ למה הכניסו בהספק אף ולד חטאת דתמות הא בזה ליכא לספוקי דיהי' ולד חטאת זה החדא שנתן למיתה דהא גמירי נמי הילכתא דכל שבחטאת מתה באשם רועה כדאיתא דף י"ב ע"א. ואלו ולד הוא חדא דגמירי בחטאת דמתה איך אפשר דעלה גמירי דבאשם רועה הא ולד באשם אינו במציאות דאשם זכר הוא דהוי. והיא קושיא עצומה. ונלענ"ד לדחוק קצת וליישבה. דהנה איתא דף י"ח ע"ב בתוס' ד"ה בדמיהן אין הוא עצמו לא. וא"ת מה קשיא לי' דילמא שאני הכא דלא קרב דכל שבחטאת מתה באשם רועה ולד חטאת מתה ומ"ה באשם ירעה. וי"ל דלא נגמרה באשם רועה אלא בהני דשייכי כהלכתא באשם וכו' אבל ולד אשם דלאו כהלכתא הוא וכו' לא נגמרה ההלכה. וא"כ אמינא דזה דוקא להת"ק דגמירי ד' חטאות מתות י"ל כמו דאידך ג' כהלכתא כן מסתמא כולם. משא"כ לר"נ דאך חדא הוא דגמר שפיר איכא לספוקי דילמא הוא ולד חטאת ומ"מ שפיר הגמירי דכל שבחטאת מתה באשם רועה היינו על ולד תמורת אשם עיין ודוק. עיין תוס' ד"ה אי דעולה דף י"ז ע"ב בסופו וא"ת לימא כדלעיל ותירוצם דחוק. ולי הי' נראה משום דע"כ ר"ע לא ניחא לי' לרבויי לעשה דא"כ למה אינו צריך מדכתיב הוא באשם מ"מ צריך רק לעשה דחטאת. א"ו דלהכי אין צריך משום הגמירי דלמיתה א"כ פריך אשם נמי גמירי דלרעי'. אך שם ע"ב מוכרח דברי תוס'. דף יג אלא אימא עושה קדושה למיתה. קסבר מותר להקדיש בעלי מומין למזבח לענ"ד זה בלי ספק ט"ס. וצ"ל קסבר מותר להקדיש טריפה למזבח. דאלו בעלי מומין הא מקרא מלא דיבר הכתוב כל אשר בו מום לא תקריבו. ועיין דף ה' ע"ב ופרש"י שם. אך עכ"ז א"י מאין פשיטא לו מדברי שמואל שאמר המקדיש את הטריפה עושה קדושה למיתה. דסבור מותר להקדיש טריפה. דילמא לא איירי אלא בדיעבד ומשמיענו דטריפה ובעל מום שוים בזה וצ"ע:

שם ע"ב תוס' ד"ה נקבה לרבות את התמורה. ואע"ג דכתיב והי' וכו'. איצטריך קרא לרבויי דקרב. לפום רהיטא קשיא לי לבר פדא דאמר לרעי' ואליבא דד"ה. א"כ קשיא אם נקבה לרבות תמורת בעלי מומין לרעי' למה לי הא כבר כתיב לא יבקר בין טוב לרע. ועיין דף ט' ע"א:

דף י"ז ע"ב והלא דין הוא ומה תמורה. ק"ק לי דילמא ה"א ולדות קדשים לישתרי משום דהוי זה וזה גורם זכר דחולין ואמו דהקדש. משא"כ בתמורה. דף י"ט ע"ב אלא היינו טעמא דר"ש במחוסר זמן דיליף לי' מבכור לפום רהיטא תמוה. דא"כ אשם בן שתי שנים והביאו בן שנה נמי נימא דקדוש מההוא טעמא דהא אינו אלא מחוסר זמן. דהא לבתר שנה מחזא חזא. וצ"ל דלא אפשר למילף מבכור כי אם דכוותי' חיסרון זמן של עצמות הקרבן. משא"כ בן שנה דהחיסרון זמן לאו מיניה דידיה אלא מפני הבעלים שמחויבים בבן שתי שנים הוי שפיר מידי דלא חזי לגופי' לא נחתה לי' קדושת הגוף:

שם תוס' ד"ה אף מחוסר זמן. וי"ל דה"מ לכתחילה וכו' דבריהם תמוה דא"כ דבדיעבד אף מחוסר זמן קדוש. איך יליף שם בזבחים דף י"ג מדלילה לקדושה ש"מ דלילה אין מחוסר זמן. וה"ה פסח לב"ב אפי' קידשה מאורתא לא חשוב דחוי מעיקרא. ות"ל דלענין קדוש אפי' מחוסר זמן גמור מצי מקדיש ולא חשיב דחוי מעיקרא. דהא מדמי בכור יליף ובכור קדוש () ואינו דחוי. וע"כ מ"מ במחוסר זמן נהי דקדוש בדיעבד מ"מ דחוי מעיקרא הוא לר' יוחנן דאמר ב"ח נדחין ולא חזי להקרבה. [ולא לגמרי יליף מבכור] אלא דקדוש קדושת הגוף וצריך רעי' ולהכי אסור לכתחילה. משא"כ בליל שמיני מדלא חשיב דחוי כלל. משום דלילה לא חשיב מחוסר זמן מותר לכתחילה וצ"ע. אך לא ידענא מה הכריח אותם לזה. הא הרמב"ם פ"ו מהל' בכורות בלא זה אינו פוסק כר"ש. אלא כמבואר שם בכ"מ. וא"כ מה כולי האי אם הסוגיא דזבחים לא אזלה לר"ש:

דף כ ע"ב אלא אי איתמר הכי איתמר מחלוקת קודם כפרה. עיין פרש"י במה פליגי ואין להקשות ת"ל דטעמו דר"א דאמר ימותו גבי אשם. משום דס"ל שדין אשם וחטאת שוה לענין הה' הלכות דלמיתה אזלה וא"כ מה חילוק יש בין לפני כפרה או לאחר כפרה. כי כבר כתבו תוס' דף י"ח ע"ב בד"ה בדמיהן אין דלא נגמרה באשם רועה אלא בהני דשייכי וכו'. אבל ולד אשם דלאו כהלכתו הוא דאשם זכר הוא ולא שייך ביה ולד בהא לא נגמרה ההלכה וק"ל:

שם בגמרא וצריכא בזה ניחא לי מה דלא חשיב במתני' עברה שנתו. דזה חדא פלוגתא עם אשם שמתו או שכפרו ודוק:

דף כ"א ע"ב בכל ההוא שקלא וטרי' מרישא לסיפא קשיא לי למה לא נימא לכ"ע כל הדינין מטעם אין היקש למחצה. וזה לפום רהיטא בלי שום עיון:

דף כג עיין בתוס' ד"ה דרבי סבר. לתירוצם לא אזלה קושי' הגמרא ממנחה שפיר דשם מה"ת לא נעביד תקנה לקדשים:

דף כד ע"ב ילדה שני זכרים. כתב רש"י על שניהן חלה קדושת עולה וכו' ומיהו איהו לא נדר וכו'. אם כוונת רש"י ז"ל דבמה דאמר אם זכר עולה חלה הקדושה בודאי על שניהם. א"י מה מקשה הסוגיא אי בהמה דהקדש וכו'. אידך ליהוי בקדושתיה דאמי' הא כבר חל עליו קדושת עולה. ורש"י ז"ל שם פירש האי קמא דנפיק ליהוי עולה ואידך לכי מתיליד ליהוי בקדושתיה דאמי'. וא"י ממ"נ. אם זה אפשר א"כ מה משני בבהמות חולין נימא נמי האי קמא דנפיק ליהוי עולה ואידך ליהוי חולין. א"ו דזה לא אפשר דהא לא תלה כלל הקדישו במי שיצא ראשון או אחרון. א"כ הדר א"י מה הקושיא דאידך ליהוי בקדושתי' דאמי'. לפיכך הנלענ"ד על כורחי דמה דמפרש רש"י במתני' הוא העיקר. ולהמסקנא דאיירי בבהמות חולין. ומה שכתב על שניהן חלה קדושת עולה לא בודאי אלא מפני הספק דלא ידעינן על איזה מהן חלה שם עולה לפיכך ימכר אחד לצורכי עולה ואחד יקרב עולה דהא לא נדר אלא אחד ולהכי