בית מאיר ש"ס קכט

ותו כתב הצ"ק מוקדם להנ"ל בד"ה אמר ר"פ לא נצרכה אלא למוכר בית בבתי חצרים. כ' יש לדקדק למה נקט שנה שניה דא"נ פגע בשנה ראשונה נמי אצטריך ביובל יצא דאי לשדה אחוזה מדמית השלמה בעי ואי לבתי ערי חומה הא אמר רב ספרא לעיל ד' ל"א ע"ב דאינו יוצא. וקושי' זו באמת צ"ע. אבל נלענ"ד דשם דינא דרב ספרא לא מטעם דין מחודש דיש בבתי ערי חומה אלא מן הטעם דדין יציאת ביובל לא נאמר כלל לגבי בתי ערי חומה. וא"כ מן הצד של הדמיון לשדה אחוזה דיוצא ביובל. ומצד הדמיון לבתי ערי חומה שנגאל מיד ואינו צריך להיות ביד הלוקח שתי שנים. ממילא שפיר ידעינן דלא בעי השלמה. ואי אפשר לומר אי לבתי ערי חומה מדמית הא אינו יוצא ביובל דשם היינו טעמא דדין יובל לא שייך גבי'. וזה כבר ילפינן משדה אחוזה משא"כ בשנה שני' דגבי בתי ערי חומה דין מחודש דנחלט שפיר נ"ל אי לבתי ערי חומה מדמית נחלט לו. ועדיין צ"ע:

מסכת תמורה דף ב ע"ב כותי מהו שממיר. עיין קושי' בשם הב"ז בספר צ"ק ותירוצו ומה שמפקפק על התוס'. וכבר כתבתי בצדו. דלענ"ד הקושי' מעיקרא ליתא דדוקא גבי יורש דהריעותא דאינו סומך היינו דלא חשוב שלו ולא קרינן קרבנו שפיר שייך לדמויי ולמילף תחילת הקדש מסוף הקדש. דמההוא טעמא גופי' דאף לענין תמורה לא חשיב שלו והוי כמימר בקרבן דחבריה דאינו כלום. ולהכי אינו מימר. משא"כ הריעותא דכותי דאינו סומך אף בקרבן דידי' ע"כ אך מג"ה דלא אלים קדושתי' דליסמך. מה ענין לדמות מההוא טעמא דאינו ממיר. אחרי דחזינן דיש לו כח להקדיש בתחלה מכ"ש די"ל דיש לו כח להתפיס בתמורה דבר שהוא שלו לולא הטעמים המבוארים בהסוגי' מג"ה או משום דלא בא לכלל מלקות. או כדאיתא דף ג' דאיתקש למעשר בהמה. אך זה צריך לי קצת עיון, למה הוכרח בדף ג' לבאר ההוא טעמא הא הטעם מבואר מבלעדי היקש זה מדלא אתא לכלל מלקות ואולי אם יעיין בספר בה"ז עצמו אפשר שכיון בתירוצו לדברי. וכעת אין הזמן עמדי:

דף ד' תוס' ד"ה מלאתך. כתבו על פרש"י ז"ל ולא נהירא שהרי זה אינו אלא מדרבנן ואיני יודע מדוע הרחיקו פי' רש"י ז"ל בזרוע. הא שנינו במס' כתובות דף י' ע"ב אלמנה דכתיבא באורייתא דעתידין רבנן דמתקני לה מנה. יע"ש. וה"ה די"ל הכא הכי:

דף ה' אונס שגירש כו' אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר והא דלא אמרינן אתא עשה ודחי ל"ת. מבואר בתוס' מכות דף ט"ו משום דאלו אמרה לא בעינא לי' מי איתא לעשה כלל. ועיין בחידושי למס' מכות דף ט"ו בתוס' ד"ה אם כהן הוא:

דף י' ע"ב תוס' ד"ה כי תניא. כתבו ואי אמרת דימכר לצרכי עולה לשונם לענ"ד אינו מתוקן וכך הוי להו למימר ואי אמרת דימכר ויביא בדמי' עולה. דהיינו קדושת דמים כמבואר בפרש"י וא"כ פשיטא דאינו מובן והשני ימכר לצורך עולה. דלאיזה צורך ימכור לצרכי עולה כיון דלא נחית כלל עלי' קדושת הגוף. אלא דהכי מבעי' למיהוי דחד מינייהו המובחר ימכר ובדמי' יביאו עולה ובזה מקוים נדרו. ומשני וצריך לומר כיון דנחת וכו'. ובודאי כדבריהם איתא דף י"ט ע"ב הקדיש זכר לדמיו קדיש קדושת הגוף. אבל תימא לי דלפי זה יהא מוכרח דמה דסובר בן פדא אין קדושה חלה על עוברין היינו דוקא בהקדישו קדושת הגוף. אבל אם מקדישו לדמיו יהא עדיף שיהי' קדוש לקדושת הגוף ממילא. ומלבד שהסברא כמעט אינה מתקבל. אף גם קשה לפ"ז מה דוחקייהו עמוד א' מדר"מ דאמר אי אתה מוצא אלא במקדיש ולד דמודה בר פדא בתם במעי תמימה. דילמא ר"מ איירי בשהקדיש עובר לדמיו דממילא היה קדוש קדושת הגוף:

דף י"ד ע"א תוס' ד"ה וכל הקרב. כבר ביאר ס' צ"ק דאפשר לקיים פי' זה דקאי על שמן המאור ע"ש. ואני מתפלא יותר דלפי הגירסא שלפנינו בג' מקומות שבש"ס מנחות יומא תמורה שהובאה ברייתא זו בג' בבות. הקרוב ביום. והקרב בלילה. והקרב בין ביום בין בלילה. הא על כרחך פי' זה מוכרח. דאלו מנחת נסכים הא נכלל במה דתני הקרב בין ביום ובין בלילה. וש"מ דהקרב בלילה קאי על שמן. דהא אי אפשר לומר דמ"נ אין קרבין אלא בלילה. אבל לפי' התוס' מוכרח דלא גרסו בבא הג' כלל ומפרשים והקרב בלילה היינו מ"נ שקריבה אף בלילה גדישה ובלילה היינו אף בלילה. וכן נראה מפי' רש"י ביומא ומנחות שלא ציין כלל לפרש הבבא ג' במה איירי אבל לפי הגירסא שלפנינו מוכרח פי' שדחו וכנ"ל. ומה שכתבו ובהכי ניחא אף לגירסא זו ניחא די"ל שסמך עצמו על בבא הג' דע"כ לא איירי אלא במ"נ. ושמעינן מינה שקריבה בלילה והכל כדבריו. אבל לענ"ד בלא זה יש ליישב דניחא הכא דהאיך אפשר לשנויי כש"ד נ"י במנחות דהא הכא בההוא תירוצא דלא קרבו בלילה והקרא לא אתי כי אם להורות שקדשו בלילה ואי נימא דלא קדשו ליקרב כי אם ליפסל. הא ודאי דלא שרי למיעבד הכי לכתחילה. דהא ע"י קדושה זו מביאה לבית הפסול (ודאי לאיסורא לא כתיב קרא) משא"כ במנחות שפיר משני הגמ'. ודוק. ולפי זה יש לקיים ולהוכיח דגירסתם עיקר. דאלו לגירסתנו יש להקשות מדוע לא מקשה הגמ' בפשיטות מבבא הג' דלא קאי ודאי כי אם על מ"נ. והרי חזינן דקריבו בלילה. כדמקשו התוס' לגירסתם. ותירוצם דחוק ורחוק מן הדעת במחילת כבודם דהאיך תירצו דרוצה להקשות לפי ס"ד. הא לשיטת קושי' זו ליתא. משא"כ לגירס' תוס' דלא קשה כלל. דאלו ממה דנאמר והקרב בלילה ליכא לאקשויי דאיכא לאוקים בשמן למאור. משא"כ השתא מקשה שפיר בלא סמך בבא זו כלל. כי אם מבבא דרישא דכל הקרב ביום אינו קדוש אלא ביום. ואי משום קדוש ליפסל. כבר תירצתי לעיל לענ"ד כהוגן. ודוק. וזאת לדעת שבאברים ופדרים ליכא לאוקים מידי דבדידהו ליכא למימר קדשי בלילה דהא מקודשים ועומדים משעת זביחה וזריקות הדם. וק"ל. אף מה שכתבתי דאי לאיסורא לא כתב קרא אינם כמבואר בגמ' וממזר יוכיח. מ"מ דברי נכונים ור"ל כיון דהדרשה אתי' מקרא ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה'. האיך אפשר לידרוש ומנחתם ונסכיהם ליקדש בלילה וליפסל הא עלה נאמר אשה וכו'. וק"ל. שוב מצאתי בדפוסים הישנים הגירס' פה. אך בשני בבות כאשר הוכחתי מדברי רש"י וכן נכון. [וכן מבואר נוסח זה בכל הדפוסים פה עמוד ב' ע"ש וק"ל והוא ט"ס בכל דפוסי חדשים בעמוד א'] דבלא זה לשיטת הרמב"ם פ"ג מהל' תמידין שסובר שבכל יום בבקר הי' נותן שמן ומדליק. א"א לקיים הגירסא של ג' בבות. דהא אף שמן המאור עבודתו וקידושו בין ביום בין בלילה ונמצא אינו יוצא מדברי הנ"ל. כי אם לתרץ קושית תוס' דליפרך הגמ' ממה דמפרש. דלענ"ד מתורץ בטוב. ודע תו דזה הכלל כל הקרב ביום אין קדוש אלא ביום ע"כ דלא איירי בקדושה פשוטה כמו קדושת כל הקרבנות דמשעה שהוקדשו בפה מועלים בם. דהא אדרבא מצינן דף י"ב דזבחים ליל שמיני