בית מאיר ש"ס קלא

ממ"נ יוצא דאף אם חלה הקדושה על זה שמכר מ"מ נפיק ידי נדרו בזה שנשאר חולין והוא יקריבו לעולה. וזה ניחא בבהמות חולין. משא"כ בבהמה דהקדש פריך הגמ' שפיר מחמת ספק שהרי לא נדר אלא אחד אידך ליהוי בקדושתיה דאמי'. וכיון דלא ידעינן מנו הוא. איך אפשר להקריבו עולה ולמכור לצורכי עולה. ומוכרח לשנויי בבהמה דחולין וכנ"ל. והפי' של רש"י בקושיא הגמ' האי קמא דנפיק א"י ליישבו כל עיקר וצ"ע:

דף ל השותפין שחלקו. ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרי. ופירשו התוס' מטעם ברירה. וקשה לי טובא מה שייכו' ברירה איכא הכא. ברירה שייך במידי דבדידיה לחוד תלה או במה דפלגי שותפין מדעתם דלמ"ד יש ברירה אמרינן מיד בשעת חלוקה הוברר הדבר שזה היה חלקו משעה ראשונה. משא"כ הכא הרי קודם שחלקו היה לכל אחד מחצית כל השיין ולכל אחד מחצית הכלב ולכשהתרצו שזה יטול י' שיין וזה ט' וכלב הרי בעל הכלב מכר לו אחד ממחצית השיין תמורת חצי הכלב. ואינו ידוע איזה מחצית השה מן הי' שמכר לו תמורת מחצית הכלב. וא"כ מה יועיל אם בעל הי' שיין יברור לאחר חלוקה לאמור זה הוא שלקחתי תמורת המחצית כלב אם חבירו נתן עינו באחר ליתנו תמור' המחצית כלב שקיבל. ולא מבעי' אם חלקו בלא גורל אלא מרצונם דקשיא. אלא אפילו בגורל הא מ"מ צריך מקודם שומא להשוות החלקים אח"כ מפילים גורל. ומכיון שצריך דעת שניהם להשוות איזה מן השייך להכלב מי יודע באיזה מן הכבשים נתן בעל הכלב דעתו שיהא שוה כמו הכלב ומכיון דלאו בדידיה לחוד תליא מילתא מה שייך לברירה וצ"ע:

ועיין במס' בכורות ד' נ"ו ע"ב בתוס' ד"ה לברור. ואולי יש לדחוק כיון שבתר חלוקה שוב אין נ"מ לבעל הכלב. סתמא מניח לבעל השיין שכל שיברור יהיה כאלו משעה ראשונה כך דעתו:

שם בא"ד ואומר מורי כו'. אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא היה מבורר וכו'. עיין י"ד סי' ק"ב בהגה"ה כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוי בטל אע"פ שיש לו מתירין. מבואר הא בפחות מס' או רוב לא בטל ואסור ולא אמרינן יזרוק בערך האיסור והשאר יהא מותר מטעם ברירה. לכן לענ"ד לולא דבריהם הייתי אומר דברירה לא שייך בדבר שנעשה מעשה או שנוי בגופו של התערובות משא"כ בכל הענינים דנאמר בהן ברירה שאינם נאסרים כי אם ע"י דבור פיו שיחול עליהם וצ"ע. ואולם עיקר דבריהם אלו הם מבוארים בת"י על מס' יומא שם. דף ל"ד סוף המס' מקשה על תירוץ ר' אליעזר כאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא אמר ליה ליבטול ברובא. והדבר תמוה מה המשך קושיא זו לתי' זה. הגם שכל הסוגיא משונה בלשון. מ"מ מה דאפשר לתקוני שפיר למיעבד. והנראה לענ"ד. דהא קשה מה הקושיא. הא נזיר הוי דבר שיש לו מתירין ע"י שאלה [וסתם נזיר משמע מהרמב"ם סוף ה' נדרים דמצוה לאתשולי עלי']. ודילמא איירי שהנזיר חי עדיין והוי השערות דשיל"מ ולכך לא בטל אפילו באלף מב"מ. אך איתא במס' שבועות דף כ"ז ע"ב אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר כזית וכו' מיתיבי מי שנדר ב' נזירות וכו' בשלא גילח והתניא גילח אמר רב אשי וכו'. יצא לנו משם לרבא נזיר טהור אחרי התגלחו שוב ליתא בשאלה אף דהשערות עדיין בעינם. וא"כ לולא דמוקים להברייתא בנזיר טהור מנזיר טמא לק"מ דהא נזיר טמא אחר תגלחתו יש עדיין נדרו עליו לחזור ולמנות נזירות טהרה ושפיר שייך מגו דמהני שאלה על העתיד מהני נמי לשעבר והוי דשיל"מ. משא"כ עתה דמוקים לה בנזיר טהור אחרי תגלחתו. דשוב אי אפשר בשאלה שפיר מקשה דליבטל. [הגה"ה שוב עיינתי וראיתי שדברי הם טעות מעיקרא. כי מה דשם בשבועות לא מהני השערות לשויר. היינו משום דהא רוצה שתגלחת זו יהיה נחשב לנזירות השני. משא"כ בפשוט מה"ת לא יחשבו השערות דלא נימא בגינם מגו ודוק. וגם מה שכתבתי יצא לנו משם לרבא הוא ל"ד וה"ה לכל האמוראים אלא שגור' בדברים הם טעות וע"ש ודוק]. והנה טרחתי עצמי ליישב סוגית הגמ' הנ"ל. ובאמת מה שכתבתי הוא נכון כי מה שכתבתי בהגה"ה שהוא טעות ליתא. כי באמת מוכח שם בשבועות מדמתרץ בשלא גילח ור' אליעזר מוכח ברור דמשום איסור הנאה שעל השערות לא חשוב למגו דאתשיל כיון דעכ"פ כל איסורים שעליו כבר פקעו ומוכרח לבא לדר"א ואולם בדרך הפשוט ואמת יראה לי. דהנה איתא בנדרים נ"ט קונמות כיון דמצוה לאתשולי עלייהו הוי כדבר שיש לו מתירין ולא בטלו משא"כ תרומה דליכא מצוה לא חשיבו יש לו מתירין. והנה איתא בהרמב"ם סוף ה"ל נדרים () ונדר בנזיר כולם דרך עבודה לשם. ואע"פ שהן עבודה לא אמרו חכמים וכו'. ואם עבר ונדר מצוה להשאיל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו. וזה ניחא טרם שכילה נזירתו הוי המצוה להשאיל כדי שלא יהא מכשול לפניו. משא"כ בתר שכילה בטהרה וגילח פשיטא דעדיף מהקדש ואסור לו לאתשולי עלי'. ולהכי כי מוקים ליה מה דתני ידלק בנזיר טהור שגילח דשוב לא הוי מצוה לאתשולי ולא הוי דבר שיל"מ פריך וליבטל ברובא. משא"כ להתירוץ כאן בש"ק כאן בשער ותרווייהו בנזיר טמא שעדיין כל נזירו' טהרה לפניו פשיטא דהוי דשיל"מ ולא בטל וק"ל. ונכון מאוד הוא. ואל יקשה לך א"כ דהוי דבר שיש לו מתירין למה לי כמלא הסיט דזה בל"ז הניח הר"ש בתימא אף לפי המסקנא ל"ל תרווייהו כמלא הסיט וציפרתא וע"כ דס"ל דכמלא הסיט אינו פועל דליהוי דבר חשוב אלא גבי בגד של צמר. משא"כ בשער ושק. ולהכי מוכרח לשנויי בציפרתא וכמלא הסיט באמת לא קאי על שער נזיר ופטר חמור וממילא אף אי איירי בנזיר טמא ל"ק כיון דדבר שיל"מ הוא ל"ל כמלא הסיט. דבאמת לא עליה קאי. וסברת תירוצי על תמיהת הר"ש מצאתי ת"ל בהכ"מ כדי ליישב הרמב"ם. אלא שלא עלתה ארוכה על הרמב"ם אבל ליישב תמיהת הר"ש הוא ברור ופשוט:

מסכת כריתות דף ה' ת"ר חמש לידות ודאי חמש זיבות ספק או חמש לידות ודאי וחמש לידות ספק מביאה שני קינין אחת על הודאי ואחת על הספק של ודאי נאכלת וכו' של ספק אינה נאכלת. תימא לי כיון דמסקינן דלכ"ע לטבילה מדמינן אם יש עלי' ה' לידות ודאין וה' לידות ספק למה תביא אחת על הספיקות ואינה נאכלת הא ככר נשתרה לאכילות קדשים של אחד המביאה על הודאין. ולו יהא הספיקות נמי ודאין הא אישתרי וישאר ד' עלי' חובה של הודאין ושל הספיקות תפטר וכדאמר ר' יוחנן בן נורי להדיא של ספק אם יש ודאי ביניהם תאמר על הודאי ותיפטר. ואמת לולא שראיתי שהרמב"ם סוף פ"א מה' מחוסרי כפרה מעתיק ברייתא זו להדיא כנ"ל. היה עולה על רוחי להגיה שצ"ל ת"ר ה' לידות ודאי וה' זיבות ספק. או ה' זיבות ודאי ה' לידות ספק דהוי דבר והפוכו ונכון. אבל עכשיו שהרמב"ם מעתיקה כסדר הכתוב לפנינו א"י ליישבה. והמקום יאיר עיני. שוב עיינתי בהתוספתא דכריתו' שאצל האלפסות. ואף שאינה בסגנון הברייתא שלפנינו מ"מ נראה ממנו ברור כאשר הגהתי ע"ש ודוק. וצ"ע רב על הרמב"ם שלא הרגיש דז"ל התוספתא לידה ספק ולידה ודאי וזיבה ספק