בית מאיר ש"ס יב

יש לחקור מדוע לא מקשה נמי הכי על המילה דלמה לי וביום השבת או הלכה למשה מסיני למה לי הא דבר שאין מתכוון הוא. ועל דם ישאר הקושיא דבתר הכי ואביי אליבא דר"ש ע"ש. ועל כורחי לדחוק מאוד ולומר דהמילה בשבת כיון דהחתך מצד עצמותו אסרה התירה שמלאכת חתך זה הוא בכלל לא תעשה כל מלאכה. וכיון שהוא בכיון חותך מתכוין לעשות מה שצותה תורה שלא לעשותו. ומה בכך שעושה כדי לחלל שבת או כדי לקיים המצוה משא"כ קציצת הבהרת שלא אסרה התורה הקיצוע מצד עצמות החתך אלא שלא יסור הבהרת. אך שבחיתוך זה נקצות הבהרת. כל שאינו מכוין להסרת הבהרת בחיתוך זה אלא לקיים המצוה שפיר מקרי דבר שאינו מתכוין. ואלו כן יש מזה סייעתא לדברי תוס' ביצה דף ל"ג שעשינו סוף ד"ה מלמטה על פסק רש"י וכתבו אלא נראה לומר דאפילו ר"ש מודה דהא דאמר ר"ש דבר שאינו מתכוין מותר היינו כגון שעושה דבר ואינו מתכוין לעשותו. אבל הכא מתכוין לעשות מה שהוא עושה. וס"ל נמי ע"ד זה שכיון שאמרו חכמים שמלאכת אהל ארעי כזו אסורה בי"ט והוא עביד אותו מה לי שמכוין כדי לחלל י"ט או שמכוין כדי לעשות מדורה לבשל בו. בין כך ובין כך בכיון עושה מה שמצווה שלא לעשות. והיינו נמי מה שמשיגו על רש"י בבכורות דף ק"ה שכתבו דאין זה כשאר לשון אין מתכוין בעלמא דכיון דדכוותי' גוזז במספרים. ר"ל נמי ע"ד זה דבשלמא גורר אדם מטה וכו' אף למשל בפסיק רישא אין מכוין להחריץ שנעשה אלא מכוין לגרירה והחריץ ממילא מתעביד. משא"כ בגוזז ואינך הנ"ל דהתורה אמרה לא תגוז במספרים קדשים והוא בכיון גוזז הרי מתכוין למעבד מה שאמרה תורה שלא לעשות. ועיין נמי בכורות דף ל"ד תוס' ד"ה אי לימא:

דף קלה ע"ב והא אתמר יוצא דופן ומי שיש לו ב' ערלות וכו' הא בהא תליא. בעניותי א"י במה תלוי המחלוקת במי שיש לו ב' ערלות אם יהא נימול לח' או לאחד עד דיתלה בו החילול שבת. וביותר שמכח ספק כתבו הפוסקים שנימול לח' ואינו דוחה שבת. וביוצא דופן מבואר הספק בהרא"ש היטב וע"ש. אבל במי שלו ב' ערלות א"י כלל במה תלה סברת המ"ד דאינו נימול לשמונה ואינו דוחה שבת. וקשה עלי הדבר לאומרו שהוא מטעם כל יתר כנטול דמי. וחפשתי ולא מצאתי טעם וצ"ע:

דף קלו ע"א סוף תוס' ד"ה מימהל. וי"ל דא"כ הו"ל למתני הלכה כרבי. דברים הללו אינם מובנים דניהו דסברי דלרשב"ג נמי בעי גמרו שערו כדכתבו מ"מ פליגו עלי' דרבי דלא סגי בגמרו לחוד עד דשהה ל' יום נמי ואיך יאמר הלכה כרבי. לפיכך העיקר מבואר בהרשב"א פ' הערל דף פ' ע"ש שכתב סוגי' דהכא לא ידעה מהתוספתא ודוק:

דף קמב ע"ב מאן תנא וכו' פרש"י ז"ל דמתני' דקתני מטה על צדה דאית לי' דכי טרח מטרח בחביות דהוי היתרא ולא יטול האבן ממש דהוי איסור ואע"ג דהשתא נמי אבן מטלטלי בהדי חביות. ותימא לי מאי צריך הכא לטעם מטרח בהיתרא. הא כשמנער החביות אינו אלא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר דשרי כדאיתא בב"י סי' ש"ח בכלליו לדיני מוקצה דז"ל הא אם לא הונחו שם מדעת אלא ששכחם מותר להטות החביות כדי שתפול האבן. דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר שרי. משא"כ לטלטל האבן בהדי' דהוי טלטול גמור. שוב עיינתי בהרשב"א ונראה דלהכי לא נסתפק בפרש"י והוסיף ביאור נחמד בשם נמוקי הרמב"ן ע"ש. ואולם עיין בב"י סי' שי"ט מה שהביא בשם הר"מ ופוסק בש"ע כוותי' בלשון זה ומיהו דעתו ז"ל דהנ"מ בי"ט אבל בשבת דוקא אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל בכל גוונא חייב חטאת וכו' ע"ש. א"כ לא אזיל פי' הר"מ הנ"ל כל עיקר דהא הכא בשבת קיימינן. וצ"ע פי' הגמ' אם לא שנדחק לומר דבאמת אבן ע"פ חביות אינו בורר ממש שהרי מונח לבדו לא תוך היין ולהכי אך לקולא מדמה דכמו שבי"ט מותר להדי' ביד לשקול הפסולת מן האוכל מפני שהפסולת מונע מלאכול האוכל ה"נ לישתרי ליטול האבן ביד עיין ודוק:

שם אמר ר"ה א"ר ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האיסור. יש לתמוה הא פרש"י במתני' ליטול יין מן החביות וא"כ הרי הוא בסיס לדבר האיסור והמותר דהיינו היין והוא ממש כלכלה שבתוכו פירות שבעמוד א'. וע"ש בהרשב"א שזה מותר אף במניח. וראיתי בהלבוש סי' ש"ט סעי' ג' שלהכי כתב אבל אם הניח אבן על חבית ריקן וכו' ע"ש. ולא די שהוא נגד פרש"י אלא אף נגד הגמ'. דבתר הכי נאמר דאי בעי למישקל לא משתקיל לי' יין. והתוס' שבת לא הרגיש בזה. ומה שתירץ התוס' שבת וכתב מס"ק י"ד וצ"ל דס"ל דכיון שהאבן מונח על החבית למעלה גבוה מן היין מקרי בסיס להאבן ולא ליין. וכ' תו שאף הלביש להכי כוון שהוא ריקן מלמעלה שאין שום דבר היתר מונח עליו מלמעלה אבל במה שבתוך החביות לא איכפת לן והוא דוחק עכ"ל. ולענ"ד אף תמוה הוא דכי מי גרע זה חלק החביות שלמעלה מן היין שלא יהא נגרר בתר עיקר הכלי דהיינו מה שלמטה מן היין. מן מוכני שאינה נשמטת מן השידה שמבואר דף מ"ד שאף שיש עלי' מעות מותר לטלטלה. ומביא שם הטעם בתוס' מפני שהשידה עיקר הכלי. ובהרשב"א מביא בשם הרבינו אפרים דאיירי שיש על השדה דברים שמותרים לטלטל ולהכי המוכני אף שאין עליו אלא מעות מותר בטלטול מפני שאינה נשמטת הוי כחדא כלי ונעשה בסיס לדבר המותר נמי. והכא מכ"ש שיהא נחשב כל החביות יחד בסיס לדבר. המותר נמי. ואין בידי ליישב דעתי בזה אלא אם נדחק ע"פ הדברים שפירשו ע"א בכלכלה מלאה פירות דעיקר נעשה בסיס לפירות הלכך וכו'. וא"כ שם אף במניח האבן מדעת הרי משום דעיקר הבסיס של הכלי אך לצורך הפירות. אבל באבן אף גבי קרקע הי' ראוי לנוח. משא"כ אבן זה שהניחו על החביות מדעת כדי לשמור היין שלא יפיג ריחו הנחתי על החביות נמי עיקר כמו היין וכולם היין גם החביות נעשים בסיס אליו כמו הנר והשמן ופתילה שבדף מ"ו. ואין זה עולה לסברת בעל המאמר בפ' כל הכלים ע"ש ודוק בדף קכ"ה ע"ב. גם התוס' לפ"ז לא מקשו מידי בד"ה לא שנו. דהא ודאי זה לא הי' נשמע מאידך דרב מפני היין שבחביות והאידך לא הי' נשמע מהא דה"א הכא הוא דהוי בסיס משום דעיקר כונתו להנאה זו דוקא. משא"כ במעות של הכר וצ"ע. [וקרוב לפירושי ותירוצי מצאתי בתשובת דבר שמואל סי' קע"ג אבל לא הרגיש במה שהרגשתי מתוס' ועדיין צ"ע]:

דף קנ"א ע"א ברש"י ד"ה רוחץ בה בא"ד כתב ורישא ל"ק לי' כיון דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל וכותים הותמו שהרי לא לאדם אחד היחמו לבדו דנימא ס' לכותי וס' לישראל. וכן כתב הרשב"א ביותר ביאור בל"ז דכיון דמרחץ גדולה היא כי מחממי לה אדעתא דכלהו מחממי לה. וקשה לי הרי בדף קכ"ב איתא נמי גבי נר בברייתא דמחצה ע"מ אסור ושם לא שייך ההוא טעמא דודאי מדליק אף לצורך אחד. ורש"י ז"ל פי' שם משום דליכא למיקם עלי' דמלתא דאיכא למימר דעיקר דעתי' וכו' ומה בכך הא מ"מ מידי ספק לא נפיק ומשמואל שרי ואף שמואל עצמו שם אהדר אפי' ופירשו התוס' שהי' מחצה על מחצה. וצ"ע בהרא"ש. ואולי יש לחלק בספיקן בין נהנה בשבת עצמו לענין לערב בתוך בכדי שיעשה: