בית מאיר ש"ס קכו

איסורים חנ"נ ואפילו ע"י מליחה וצליה. העלה דאף העופות אסורים משום דאף דדם משריק שריק ואין העופות בולעים כלום מן הדם שבלעו הדגים מ"מ בולעים ציר הדגים שנעשה נבילה. וזה כפי שיטתו סוף הפרק דלא ס"ל כלל הסברא דאין הנאסר יכול לאסור כ"א במקום שהאיסור עצמו יכול לילך לשם. משום דס"ל דאף ההיתר נעשה איסור. אך א"כ קשיא האיך הי' מיושב הוכחת התוס' שהביא שם בשמם ממליחה וקליפה. ואפשר דבמליחה הי' סובר תירוצו שם. ובדין קליפה הי' סובר סברת התוס' דף ק' ד"ה כשקדם דבחצי חתיכה לא אמרינן חתיכה נ"נ. או כסברת הרח"ש בשם הרא"ם הובא בט"ז סי' צ"א ס"ק ז'. שלא הצריכו חכמים קליפה כי אם משום חומרא לכתחילה. ובמקום דלא אפשר לא מחמרינן טפי וק"ל. אך אי קשיא הא קשיא דבדרכו זה האיך הוקשה לו תחילה דיועיל מליחה לדגים. וגם פסק דבשר שיש לו דם של עצמו מועיל לו מליחה דאגב דמו יפלוט מה שבלע. והכל נלמד לו מדין מליחת בשר לקדירה ויש לתמוה הרבה דמה ענין זה לזה כלל. בשלמא בשר לקדירה הלא תחלה כל הדם שבבשר כולו היתר דדם אברים שלא פי' שרי. והמליחה אינה כ"א מדאגה שיפרש ע"י בישול ויאסר ולכן בדין שתועיל המליחה להוציא הדם. אבל דגים או חתיכות בשר שבלעו דם שפירש כבר והוא דם אסור הרי נעשה החתיכה נבילה ואף ההיתר שבו נהפך לאיסור ומה יועיל מליחה שנית הא הוי ממש אפשר לסוחטו שאסור לדידי'. בשלמא לדידן הכל ניחא אף דודאי אינו מועיל מליחה לשמנונית כי אם לדם כמבואר בבשר נבילה שנמלח עם בשר שחוטה. ואעפ"כ ל"ק האיך תועיל מליחה לומר אגב דמו יפלוט נמי הדם שבלע דנהי שיפלוט הדם מ"מ החלק שמנונית שבלע הא נמי נעשה נבילה ואיהו לא יפלוט ע"י מליחה דס"ל כמו דקים לן דבמקום שאין האיסור יוכל לילך לא אמרינן חתיכה נעשה נבילה. וה"ה במקום שהאיסור נפרד לגמרי מן ההיתר דומיא דהכא דע"י המליחה פולט כל חלק דם שבלע בזה השמנונית להתירו. וכדמשמע מן תוס' אצל תרי גללי מלחא. וגם י"ל דבלח בלח לא אמרינן חנ"נ. וכדאיתא סי' צ"ב בהג"ה ולגבי החתיכה שבלעה דם ממקום אחר ויש לו דם של עצמו דאמרינן אגב דמו ל"ק דהא החתיכה נ"נ ג"כ. אך מטעם דאין הנאסר וכו'. אבל לדידי' דל"ל כלל ההוא סברא ודאי קשיא. וצריכנא לדחוק לדידי' שודאי מודה דלא אמרינן חנ"נ כי אם בשאר איסורים חוץ מדם שאין לדבר הנאסר שום תקנה לכך נ"נ. וההיתר שבו נמי נבילה. אבל באיסור דם דתחילתו כשבלעו הדגים או החתיכה דם ממקום אחר. עמד לתקוניה ע"י מליחה ולהוציא ממנו מה שבלע לא חל עליו שום איסור בעולם שיהא שייך גבי' לומר חנ"נ. אך הא תינח ליישב שמפני כן הוכרח לטעם מדוע לא יועילו מליחה להדגים. וגם מיושב בזה מה שפוסק שם בחתיכה תפל שבלע דם אגב וכו' ל"ק לומר החתיכה נ"נ. כיון שמתחלתו לא נאסר ועמד לתקוני' והכי מוכח מדבריו לעיל גבי בי דוגא, דהקשה דיאסר השומן מחמת שקיבל טעם לכל הפחות מן הכלי ע"ש. ולא הקשה לו בפשיטות מטעם אפשר לסוחטו אסור. דהא לא ס"ל תירוץ התוס' שם ע"ש ודוק. אלא, ש"מ כדכתיבנא מטעם דתחלתו לא נאסר השומן כיון שעמד לתקוניה ע"י תרי גללי מלחא. וזה דוחק בעיני לומר דאזיל שם לשיטתו שבסוף הפרק דלא אמרינן בצלי חנ"נ כמו דלא אמרינן במליחה לשיטתו משום דבאמת זה. ונראה לענ"ד אף שתחלתו שם השווה בזה צלי למליחה מטעם דבב"ח נמי ע"י צלי לא נאסר מן התורה כ"א דרך בישול. מ"מ חזר בעצמו מזה. כי לענ"ד דבר תמוה אאבר בזה דע"י צלי לא יהא בב"ח אסור מן התורה דהא צלי בלישנא דקרא נמי בישול אקרי כדכתיב ויבשלו את הפסח כדאיתא בפר"ח ריש סי' פ"ז]. והכי מוכח מדברי הש"ע ס"ס צ"א. וגם אין לומר לשיטתו דבלח בלח לא אמרינן חנ"נ דלא ס"ל הכי אלא ודאי כמו שכתבתי אך עדיין צ"ע אליבי' האיך פוסק הכי אליבי' דשטת הראשונים דאף במליחה אמרינן חנ"נ. דחתיכה תפלה מועיל לו מליחה נהי דעל החתיכה א"א לומר דנעשה נבילה מטעם הנ"ל דאפשר לתקוני. מ"מ הא מה שבלע תערובות דם וציר דהיינו שמנונית החלק שמנונית נ"נ. וזה ודאי אינו עומד לתקן. וכשנבלע בהבשר או הדגים מה יתן ומה יוסיף המליחה להוציא הדם. הא לא יוציא השמנונית שבלע ונ"נ. והאיך יחזור להתירו. וצ"ע ודוק בהר"ן ז"ל סוף הפרק הסמוך דעת רש"י ז"ל לשיטתו. ולענ"ד לישנא דרש"י ז"ל דף ק"ט ע"א ד"ה שמא לא ניער יפה יפה לא משמע כפירושו דלפירושו לא הי' צריך לומר ואחר כך פלטה כשניער בסוף. ודוק:

דף קט"ו ע"ב ד"ה ונאמר להלן לא יהי' קדש. דבריהם תמוהים דנהי דלא יהי' קדש בהנאת הגוף בלא אכילה משתעי מ"מ האיך אפשר דאכילה יהי' שרי יותר. לכן לענ"ד נראה לפרש דבריהם אף אם הלשון דחוק על דרך זה דאיתא בריטב"א ובמהרש"א דלהכי שאל בהנאה מנ"ל ולא מפקינן מדר' אבוהו משום דבענין דם משתעי דמותר בהנאה וכבר איתא במ"ל פ"ה מהל' יסודי תורה ה"א דהנאת מכירה קלה מהנאת הגוף דהיינו סיכה וריח. ונמצא כך משני התוס' אלו לא נאמר לא תאכלנו ה"א דהנאת הגוף בלא אכילה הוא דאסור. אבל הנאת מכירה שרי'. משא"כ עתה דכתיב לא תאכלנו דכל הנאה במשמע אלא דס"ד דשריא בהנאה דומיא דדם ומכיון דנשמע עכ"פ מן כי עם קדוש דהנאת הגוף אסור ולא נלמדנו מענינו דדם ממילא תו הדרינן לכללא דלא תאכלנו כל הנאה במשמע ואפילו הנאת מכירה וק"ל:

שם תוס' הנ"ל ד"ה ונאמר להלן. דבריהם דחוקים מאוד כמבואר במפרשים. וקצת בדרך חידוד אפשר שכוונתם הכי ע"פ מה דפסק הרמב"ם פ"ח מה' מ"א שכל מאכל שהוא אסור בהנאה נהנה ולא אכל אינו לוקה. וע"ש בהה"מ שמסיים עליו ולפ"ז הרי אסור בהנאה כדין חצי שעור שאין לוקין עליו עכ"ל. ושאין לוקין על חצי שעור היינו משום דאכילה בכזית משמע. וא"כ י"ל דהכי קאמרי ואי לאו קרא דלא תאכלנו ה"א הנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב ונילקי נמי על הנאה דבב"ח כמו שלוקין על הנאת ביאה לכ"ע. [ואז הי' במשמע דנילקו נמי במכ"ש על אכילות ח"ש] משא"כ עתה דכתיב לא תאכלנו המורה שאין לוקין על ח"ש דבב"ח מדסתם אכילה בכזית משמע ממילא נשמע נמי דאין לוקין על הנאה בלא אכילה כמשמעות הה"מ דלא עדיף אכילות ח"ש מהנאה. ומה דילפינן ע"י הג"ש דקדש איסור הנאה אינו אלא לאיסורו ד"ת ולא למלקות שאין זה עיקר איסורו שאסר הכתוב:

דף ק"כ ע"ב פי' דברי ר' יוסי הביא ענבים ודרכן. עיין במס' עירכן דף י"א בתוס' ד"ה מנין. ודוק:

דף קכ"ד ע"ב דאמר ר' יוחנן ר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר אחד וכו'. הנה הראב"ד בפי' משניות דמס' עדיות פ"ג מקשה איך אמרו דבר אחד הא ר' ישמעאל הכא מטמא במשא. ור' דוסא מטהר שם במתני' אף במשא. כמבואר שם להדיא. ודחק לחלק בין המשא שע"י העור לבין משא שני חצאי זתים נפרדין. ולענ"ד במתני' אין הכרח ליכנס בדוחק זה. כי באמת מעיקרא לק"מ. כי עיין בתוס' ד"ה אין מקשו באמת שאין סברה לחלק בין מאהיל לנושא ומשני דמשא מרבה מקרא כדלקמן. וא"כ שפיר קאמר דבזה אמרו דבר אחד מה דמסברא קים להו דכמו דאין מאהיל וחוזר ומאהיל ולא נוגע וחוזר ונוגע ה"נ ס"ל לר' ישמעאל. משא"כ בטומאת משא דר"י ס"ל מדרשה דקרא לטמא ור' דוסא בזה כר"ע ס"ל דמה שלא בא לכלל