בית מאיר ש"ס קכז

מגע לא בא לכלל משא והרבוי דקרא לא ס"ל להכי אף במשא מטהר. ודו"ק:

דף קכ"ז רש"י ד"ה וצריכים הכשר כו' וליכא למימר בהאי אבר וכו'. לפום רהיטא נלענ"ד דרש"י ז"ל פירש הכי אך למה דס"ד דרבה בר רב חנן בדף קכ"ט. דאלו למסקנת אביי דמעשה עץ שימש לו יהא דאף שחיטה עושה ניפול. מ"מ צריך הכשר לקבל טומאת אוכלים ולא חשיב סופו לטמא טומאה חמורה וע"ש וק"ל אך עיין ד' ע"ג ע"ב בתוס' ד"ה סד"א י"ל דכיון דבעודו מחובר לא חשיב מעשה עץ שפיר מוכרח דבריו אף להמסקנא. אך א"כ ק' לי מה תי' במה שכתב דשמא ישחטנה. הא מקושי' אביי התם נשמע. דאף ע"י ספק אם יבא לידי כך חשיב סופו לטמא טומאה חמורה לולא הטעם דמעשה עץ ובעניותי לפ"ר צ"ע. ועיין דף קכ"א ע"ב ולק"מ כי אביי:

מסכת ערכין דף ב ע"ב האי טמא במוקדשים וכו'. יש להקשות מה קושי' הא מהכא שמעינן לאפוקי מקושי' תוס' ד"ה דליתא () מספק אי לא איירי בבמה וצ"ע:

דף ג' ע"ב נהי דפטורים בשעת עבודה וכו' עיין פרש"י ועיין תשובת שער אפרים סי' ל"ד. ועיין ס' פ"י במס' סוכה שם. ובכל דבריהם לא הונח לי. ולכן אני מבקש מחילה מכבוד מורי ורבי רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוס' ז"ל שהסכימו לפירושו כי לולא פירושו הייתי מפרש דקאי על חיוב האכילה [הגה"ה. והשינה בסוכה איש ואשתו היינו שידורו יחד. ולהכי בשעת העבודה בין ביום לאכילה ובין בלילה הכהנים שהיו ישינים בעזרה היו פטורים מלמעבד שם סוכה. כיון שא"א להיות שם עם נשותיהם] בסוכה. וסד"א הואיל וכתב תשבו כעין תדורו מה דירה סועד האיש ואשתו אף סוכה והנהו כהנים הואיל ובני העבודה נינהו וחייבים לאכול כל חטאות הצבור ויחידים בעזרה ואשה בעזרה מנין. כדאיתא מס' קדושין ד' נ"ב ע"ב לא ליחייבו כלל בסוכה ואפילו בחיוב שינה בסוכה. קמ"ל נהי דפטורי בשעת עבודה מלמעבד סוכה בעזרה ולאכול שם קדשי קדשים בלא שעת עבודה חיובי מחייב. אבל מכח מניעת התשמיש מעולם לא ס"ד למיפטרינהו כדהקשה השואל שם שהרי אף בהדירה אין רשאי' להזדקק לנשותיהם כמו אבל דבאמת מההוא טעמא פשיטא ליה דחייב. ודוק:

דף ד' תוס' ד"ה ולא אוציא את הגוסס. עיין בדבריהם כי מה שהניחו בצ"ע. צריך לי עיון לפום רהיטא. שהרי רש"י בחומש פי' והעמידו לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של נערך. [וי"ל דלהתוס' קשיא הפשטות דקרא קאי על המעריך וק"ל]. וכן הרמב"ם סתם מפסק שהנערך צריך עמידה כדין ע"ש פ"א הלכה כ"ג. וכן הוא להדיא דף ו' ע"ב בגוסס שהעמידה קאי על הנערך. וא"כ אדרבה אי קשיא הא קשיא מה קאמר רבא סד"א הואיל וכתיב והעמידו לפני הכהן ולא כהן לפני כהן. דלהכי לא יהא כהן מעריך הא קאי על הנערך. וי"ל דאם מעריך את עצמו שפיר שייך ולא כהן לפני כהן:

דף ה' תוס' ד"ה ימכר. והא דלא קמשני וכו' ר"ל דלישני כגון שהמקדיש אמר וכו'. ולאותו פלוני המחויב בנדר להביא עולה ימכר בהמה זו לצורך עולה ואז יהא הפלוני יוצא בבהמה שלמה וק"ל:

דף י' תוס' ד"ה תני חדא. והדר רושמים ע"ז וכנראה שהם דברים כפולים. ולא ידענא מדוע נקטו בדבור שני בלשונם וכגון דליכא רפיון ידים כגון מן המלח ולא בפשוט כגון בסוף. ומ"מ לר"מ אין מקבלין. ואולם כל עיקר קושי' זו אינה עולה למאי שמסקו בדבור הקודם ד"ה אלא מעתה שכתבו ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כר"מ מקרא דלא לכם ולנו דא"כ אך טעמי' דר"מ רק בערכין מג"ה. אבל לב"ה מודה דנודרין ופשיטא דא"א למוקים חדא כר"מ. אלא קושייתם אם נאמר כמשמעות הפשוט דעיקר טעמיה דר"מ מלא לכם וק"ל:

שם ב' ע"ב תוס' ד"ה משבאת ליד גבאי א"נ י"ל שהיה סבור וכו'. כוונתם מבוארת שם בב"ק מטעם מקדיש דבר שלא בא לעולם ע"ש וק"ל:

שם תוס' ד"ה עד שלא בא בסופו. ואור"י וכו'. רק שיהא צרכי צבור. ובעמוד א' כתבו בד"ה משבאת ודוקא לדבר מצוה. ואם לא יהיו דבריהם סותרים ע"כ דצרכי צבור נמי דבר מצוה קרו לי' וצ"ע בפוסקים:

שם תוס' ד"ה כי פליגי. קושייתם לענ"ד היא קושי' עצומה דמה"ת לא ליחשב נדר וערך מלוה ויחול מיד הא בעי עמידה בדין עם הנערך. ותו דמה בכך דמיחל מיד סוף כל סוף אינו חייב אלא דמים ולא דבר מסוים כהקדש. וכתבו וי"ל. עיין לשונם כי הוא מגומגם. ויראה לענ"ד דצ"ל וי"ל דנקיט היזק משום דמשמע אהיזק לחודי' פליג משום דקתני חיוב בתשלומין. ור"ל דלהכי משמע להסוגי' דלא פליגי כי אם בהיזק מדמסמך ר' יוסי ההיזק בסוף ומסיים ואם הזיק חייב משמע דבאינך תלתא כמו דלא פליגי במוקדשין לפ' במעריך ונודר. ושוב נתנו טעם וכתבו ובנודר ומעריך שמא יחיל מיד (ואפשר משום דאמירה לגבוה חשיב כמסירה להדיוט להכי אין דין מלוה עליו) ולהכי גובה מן היורשים. כצ"ל כנ"א. ושוב כתבו ונודר ומעריך איצטריך כלומר כיון דל"פ עמו מדוע נקיט להו כלל. וכתבו דסד"א וכו'. וא"כ ומקדיש נקיט להורות דבין נודר ומעריך שוה להקדש בזה. וק"ל. אבל צ"ע שבדף ק' חישב ערכין ודאי מלוה ע"פ. ולהכי נלענ"ד דהכא נמי איירי כמו בדף כ' שעמד בדין וחייבוהו ואין צריך יותר. משא"כ אם היזק שזה צריך שומא כמה הזיק ובתוך כך מת ולהכי חשוב מלוה ע"פ:

דף ז ע"א פשיטא ע"כ לומר אף דיש פלוגתא דתנאי אי עובר ירך אמו הוא לגבי בהמה לגבי אדם פשיטא לי' דגופה הוא. וצ"ע. ועיין ח"ר חולין נ"ח ועיין ב"ק מ"ז תוס' ד"ה ועכ"ז צ"ל דבאדם יותר פשיטא לו מדמעורה בטבור דגופה הוא כמו ביצה המעורה בגידים:

שם והא הוי עובדא וכו' מידי דהוי וכו'. תימא לי לפום רהיטא מי הכריחו להכי הא מסיק בשם ר"נ דמחללינן שבתא מספק אלמא במיעוט יש במציאות דחי. ואמאי לא משני דההוא עובדא הי' מן המיעוט. ובע"כ דההוא ספק אינו אלא אם מקרעין כריסה מיד ביציאת נשמתה דכולי האי ואולי אפשר דחי. אבל אם יש המתנת זמן עד שיצא מעצמו דרך לידה אין שום אפשרות דליחיי ומוכרח לשנות מידי דהוי. וק"ל. ועיין תשובת שבות יעקב חלק א' סי' י"ג:

שם ע"ב ואמר רבא בפיאה נכרית. לענ"ד צ"ל תו אי דמחובר בה לא קמבעי' לי' כי קמבעי' לי' וכו'. וכן מבואר בסנהדרין וק"ל:

שם תוס' ד"ה בעידנא ע"ש תירוצם. ויש לתמוה דא"כ העני והעשיר נמי בהכי איירי שהי' עני בשעה. שהעריכו והעשיר מ"מ חייב בערך עשיר ובגמ' שם יליף טעמו מדכתיב אשר תשיג יד הנודר. והרי מקרא זה על שעת הערך קאי. ועיין ברמב"ם פ"ג מה' ערכין ובלח"מ שם כי תירוצו על תמיהת התוס' צ"ע והיא דחוק. [ומ"מ לענ"ד כיון