בית מאיר ש"ס קכה

דאף דבב"ח לא אמרה תורה נ"נ כי אם בחתיכה ולא בחלב ובזה סילק קושי' התוס' הכא על רש"י והעלה ג"כ התם דהעיקר מה שאנו אומרין מב"מ לא בטל היינו הנאסר מפני שגוף ההיתר נעשה נבילה והוא מב"מ כמו הרוטב ברוטב. וקשיא הא בשאר איסורין חנ"נ אינו אלא דרבנן כמבואר בדבריו. וא"כ האיך אמרינן לגביה מב"מ לא בטל לר"י ובפרט לתי' אביי דאיירי בשסלק האיסור הא ר' יהודא עצמו מודה במידי דרבנן דמב"מ בטל. כדאיתא צ"ח ע"ב גבי זיעה דמפורש שם הואיל דמדברי' הוא לא אמר ר"י מב"מ לא בטל וכן משמעות התוס' התם. ועיקר קושייתם להר"ן ז"ל שמסיק התם דאי לא דאמרינן חנ"נ וההיתר נעשה איסור לא הי' שייך לומר מחמת פליטה ראשונה מב"מ לא בטל כיון שלא אמרינן זה כי אם בפליטות איסור לחוד מבלי תערובות היתר וא"כ בשאר איסורין נמי הא הפליטה מעורבת עם איסור דרבנן דלא אמרינן גבי' מב"מ לא בטל. ואפשר לדחוק בב' אופנים. או משום דהכא עכ"פ כל הפליטה איסור מבלי תערובות היתר גמור. אף דמעורב דאורייתא ודרבנן שפיר אמרינן גבי' מב"מ לא בטל. וא"נ י"ל דס"ל דלא כהרשב"א ומפרש דדוקא גבי זיעה דקל איסורו הוא דמקיל ר"י לומר מב"מ בטל ולא בשאר איסורים דדבריהם. ודוק:

תוס' ד"ה גדי אסרה תורה והא דנקט וכו'. צ"ע מאוד בדבריהם דנראה סברו דלפי דאמר גדי אסרה ולא חלב אף מדרבנן שרי. וזה נסתר מדבריהם עצמם בדבור הקדום שתפסו לפשיטות וכתבו א"כ אע"ג דגדי אסרה תורה ולא חלב מ"מ מדרבנן החלב עצמו נאסר כשאר איסורין דמ"ש משאר איסורין. וא"כ מה תו קשיא להו במה דנקט כזית בשר ביורה גדולה. הא פשיטא דאלו הי' שיעור גדול של בשר החלב הי' אסור עכ"פ מדרבנן מטעם הבשר שבו. וזה מוכרח נמי מדבריהם הנ"ל כדי ליישבם מקושי' המהר"ם שי"ף. דמקשה דילמא לא אמרו חכמים בשאר איסורים חתיכה נ"נ. אלא במה שבלע גזירת דבריהם עכ"פ הוא אסור מן התורה מצד טעם האיסור שבו ע"י טעם כעיקר דאורייתא אף נמי הצריכו ס' כנגד כולו בביטולו ואמרו חנ"נ. משא"כ בחלב שהתורה התירה אף בשקבלה טעם בשר כמבואר ברש"י. מנ"ל דהחכמים גזרו עליה חנ"נ שיהא שייך לגבה מב"מ. אמנם זה ל"ק כל כך די"ל אחרי דפשיטא לתוס' דאף שהחלב לא אסרה התורה. מ"מ החכמים אסרוה פשיטא להו נמי דכל דתקנו חכמים כעין דאורייתא תקנו וכמו שבשאר איסורין גזרו על הנאסר מחמת טעם כעיקר דאורייתא שיהא אף ההיתר נ"נ. כן סתמא נמי אף במה שעיקר האיסור מדבריהם דומיא דהחלב אלא דזה גופה קשה מנ"ל כל עיקר דלאותה ה"א דהחלב לא אסרה התורה. דהחכמים גזרו עליה איסור כלל. אלא ודאי דזה פשוט להו מלישנא דרב דנקט כזית בשר ביורה ושפיר. ודוק:

דף ק"ט ברש"י ד"ה ותו לא מידי. ועבדינן כר"י וכו' ובין בחלב הדבוק בחתיכות בשר ויש בו ליתן טעם בו ואפילו אין בו כזית דהוי חצי שעור דאסור מן התורה וחתיכה עצמה נעשה נבילה ואין מועילין שאר החתיכות לבטלה וכולן נאסרים ואפילו הן אלף דבהא נמי קיי"ל כר"י דמב"מ לא בטל. מוכח מזה דס"ל דחלב ובשר מקרי מבש"מ בשמא דהא לענין איסור משהו פשיטא דקי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן. ועיין ש"ך סי' צ"ח והוא תימא שהרי בפסחים ד' ל' כתב רש"י ד"ה אמר רבא. שמעינן מינה חלב שנפל לתוך קדירה אוסר במשהו. ש"מ דסובר חלב ובשר מב"מ בשמא הוא. וכן הוכיח מיני' באמת הפר"ח סי' הנ"ל. וצ"ע. וע"כ לידחק שלא כתב בחולין כי אם להורות האיסור דבוק מה דקי"ל נמי הכי ונקיט הענין רק לדוגמא חלב הדבוק בבשר אליבא דאביי דאזיל בתר טעמא דודאי חלב ובשר שני מינין הן. וק"ל. ומדדייק רש"י חולין הנ"ל דהוי חצי שעור דאסור מן התורה נשמע מיניה נמי שסובר כפסק הר"מ שבפר"ח סי' צ"ב ס"ק י"ז דבאיסור דרבנן לא אמרינן חנ"נ אפילו בעיקר איסור מן התורה. ולא כס"ד דפר"ח. ואולם הט"ז סי' צ' ס"ק ד' עושה בזה פלוגתא בין הר"מ והרשב"א וע"ש. ובאמת נראה נמי הכי מן הרמ"א שפסק סי' ע"ג דין איסור דבוק וחנ"נ לגבי כבד. אף דקיי"ל דם שבשלו מדרבנן. ומרש"י בתשובתו שפסק נמי הכי בכבד אין ראיה דרש"י לשיטתו דס"ל דם שמלחו או בשלו דאורייתא ולהכי הקשו נמי שפיר בסי' ק' עליה דרמ"א למה לא חש נמי לאיסור דבוק בשמנונית הגיד ועיין במ"י שדחק ליישב קצת. אבל באמת מרש"י הנ"ל נראה לענ"ד שעומד בשטת הרמב"ם:

דף ק"י ע"ב תוס' ד"ה דתנן הכבד. ותימא. ונראה לענ"ד ליישב דבל"ז צ"ע גדול מנ"ל לאביי וכמו כן לר"נ גבי עובדא דרב בר שבא דמטעם פולטת ואינה בולעת הנאמר במתני' יהא שרי לכתחלה והלשון אינה נאסרת לא משמע כי אם דיעבד והכי מפורש בפי' המשניות להרמב"ם. הביאו הכא הר"ן ז"ל. ותו כבר תמה הריטב"א לפי' רש"י ז"ל דמפרש דילמא דאיסורא דאינה נאסרת קאי נמי מן איסור האיך יעלה על הדעת לבשל כבד לכתחלה עם בשר איסור או קדירה דאיסורא לכן נראה לענ"ד דמה דפשיטא ליה לאביי דלכתחלה שרי היינו ע"פ פי' ר"ת דמדאורייתא פשיטא ליה דדם הכבד שרי ולא נסתפק כי אם בדרבנן. ולכן מסתבר לר"נ ואביי דמטעם פולטת ואינה בולעת אין ראוי להחמיר אפילו לכתחילה מחשש בלע מועט. דהא אינו אלא ספק דרבנן. ולכן מסתבר להו אם רישא דמתני' הכבד אוסרת בדהיתר משתעי ודמו מדרבנן אסור. ע"כ הסיפא דקתני אינה נאסרת לאו דוקא וה"ה לכתחלה שרי' בנתבשלה לבדה. ומה דתנא לשון דיעבד היינו רק איידי דרישא. משא"כ אם הרישא איירי בדאיסורא והסיפא נמי בכה"ג כפי' רש"י ודאי מודה דהפי' בסיפא רק בדיעבד מטעם דהוא דאורייתא. [ולכן הרמב"ם דמפרש הסיפא לענין תרומה דהוא דאורייתא פשיטא ליה לפרש אך בדיעבד ואזיל לשיטתו דתרומה פירש] וגם מוכח דהא בכבדא דאיסור קשיא על רישא פשיטא ותי' הר"ן דוחק. וצ"ל איידי דסיפא והאיך אפשר לומר על הסיפא איידי דרישא. וא"כ מיושב קושית התוס' דרב ספרא ודאי סבר דאביי ידע המתני' ואך דשאל על לכתחילה. אך עתה בשהשיב לו דלכתחילה שרי ואעפ"כ השיב לו דלמיסר נפשה לא מבעי' לי. הבין מדעתו שסובר דפשיטא ליה נמי הלכתחילה ולא מבעי ליה כי אם למיסר חברת'. ע"ז שפיר השיב לו הא קתני נמי אוסרתן. ובזה מיושב נמי עכ"פ הרי"ף שלא ביאר בהדיא שכבד המתבשלת לבדה בדיעבד אסורה כי אם לכתחילה כמבואר בהרא"ש וע"ש. כי נראה שלא גריס בגירסא שלפנינו דמשמעה אפילו בדיעבד וכן משמעות הר"ן שאך מהרמב"ם הוציא האיסור דיעבד. והוא דחק עצמו בטעם הרי"ף וכתב שלא אסור הלכתחילה כ"א על פי המנהג. כי היכי דלא יחלו על המתני' דקתני ואינה נאסרת. ולהנ"ל ניחא דודאי על המתני' לא פליג אלא על ר"נ ואביי הוא דפליג. דאינהו ע"כ סוברים דדם כבד דאורייתא ודאי שרי. ולהכי פירשו דואינה נאסרת דקתני אפילו לכתחילה. ואיהו מדחזי לאמוראי בתראי דקאמרו כבד דאורייתא וכדאיתא בהרא"ש. לכן פי' ואינה נאסרת דקתני אך על הדיעבד ולא לכתחילה. וק"ל:

שם תוס' ד"ה כבדא מה אתון ביה. בא"ד. וי"ל דמשמע ליה דמיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר. והקשה בני שי' דא"כ מה משני ודילמא התם בכבדא דאיסורא. ור"ל דלעולם מליחה מהני אף לכבד ושם בכבדא דאיסור א"כ היכי תנן ואינה נאסרת דהיינו אם נתבשלה כבד דהתירא עם בשר אסור מפני שאינה בולעת. הא אחר מליחה תו אינה פולטת ובולעת ולמה לא תאסור. וצ"ע:

דף קי"ב ע"ב דגים ועופות וכו' עיין בהר"ן היטב. מבאר טעם מדוע לא יועיל מליחה לדגים. יע"ש בסוף דבריו פלפול לדעת הפוסקים דאמרינן אף בשאר