בית מאיר ש"ס קכד

עם בשר כחוש הוי מבשא"מ בטעמא וא"כ לאביי אף באיסורי משהו הוי מבשא"מ. וא"כ י"ל דשמואל כאביי ס"ל. וכיון דההוא כחוש הוי הי' החלב עם הבשר מין בשאינו מינו ושפיר בטל. ולא אמרינן במשהו. וק"ל:

דף צ"ח ע"ב רש"י ד"ה הא חומרא הוא דלא תימא ליבטל ברובא וכו' דכ"ש הוא ומה איל נזיר דאקיל גבה לא אקיל אלא במאה וס' כ"ש באיסורין אחרינא. לשון זה תמוה בעיני דהיכן מצינו דלא אקיל אלא במאה וס'. דילמא אין הכי נמי אלו הי' האיל נגד הזרוע אך ארבעים וחמשים נמי הוי שרי רחמנא ונראה לענ"ד לפרשו על דרך זה. מדלא מצינו בשאר קדשים קלים ואפילו באיל נזיר שלא התירה התורה ולא צוותה לבשל אף החזה ושוק עם האיל ולכל הפחות באיל נזיר כי אם הזרוע לחודי' ומפני מה משונה מתנה זו של הזרוע משארי מתנות כהונה דהיינו חזה ושוק ש"מ כנ"ל דלא אקיל וכו'. ומלשון זה של רש"י ז"ל ודאי יש ללמוד דלא התירה התורה בכל ענין כדפי' התוס' ז"ל. ודלא כמשמעות הריטב"א דרוצה לפרש דברי רש"י ז"ל באופן זה בתי' רבא ע"ש ודוק:

דף צ"ט רש"י ד"ה אין בהן בנ"ט. וע"ש בתוס'. בכאן נתגלה לי טעם רש"י ז"ל ביבמות פ"א ע"ב. דמפרש לר"י מב"מ לא בטל אפילו יבש ביבש. והתוס' שם הקשו עליו. והיינו משום דאזלו לשיטתייהו דהכא דבשא"מ לכ"ע דין תרומה וערלה וכ"כ לשאר איסורים שוה ולא שייך בהו ק"א או מאתים. וגם דחוק להו לפרושא מתני' דנתפצעו במבשא"מ וכמבואר בחידושי רשב"א הכא דף צ"ח ע"ב ד"ה אמר אביי וכו' ע"ש. משא"כ רש"י ז"ל ע"כ דחוק הוא לאוקים הברייתא שהובאה בגיטין נ"ד נתפצעו כו' דאיירי בערלה כמבואר ברש"י שם ובהתוס' גופא פ"ד דתרומות ע"ש] שהוא הלכה בח"ל דאיירי במבשא"מ ואעפ"כ לשיטתו דהכא צריך מאתים לביטולו ואיירי באופן דלא מינכר. ומה שהקשה הרשב"א הנ"ל עוד זה לשונו ועוד אם אין אתה אומר כן ר"ל דר"י מודה ביבש. א"כ תרומה לר"י לא משכחת דעולה כי אם במבשא"מ ובספרי מוכח דאף במינו עולה. דמוהרמותם ילפינן לה דהוי מב"מ. זה שפיר אפשר ליישב בדוחק כיון דהלימוד והרמותם ידוע דאינו אלא אסמכתא לרבנן דס"ל מב"מ ד"ת ברובא בטל. כן י"ל לר"י דאיירי בתרומה בזה"ז וס"ל שהוא דרבנן ובדרבנן מבואר דף צ"ט ע"ב דמודה ר"י דאף מב"מ בטל והקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכדברים אלו מוזכרים בספר פליתי סי' ק"א על דברי הגה"ה שאף באיסורי דרבנן דברים החשובים לא בטלו ע"ש בסוף אריכות דבריו אלא ששקר שם ופי' אף הברייתא הנ"ל דנתפצעו שעל תרומה נאמרה ותירצה נמי הכי וזה שקר גמור דבערלה נאמרה ואיהו כתב שם הכי כדי להוכיח ראייתו. וכבר כתבתי בצדו שדבריו בטלים. ועדיין צ"ע אף אם דברים אלו אפשרי' דר"י ס"ל תרומה בזה"ז דרבנן:

דף ק"ב וכי אצטריך קרא לר' אליעזר. קשה לפום רהיטא לריש לקיש דסובר ביומא חצי שיעור מן התורה א"כ למה איצטריך קרא דאיך ס"ד לומר דלא יחול אמה"ח על טומאה הא בחצי זית בשר דטומאה מותר. ובאבר מן החי כזית עם משהו בשר חייב משום אמה"ח. כמבואר סוף העמוד ואינו אלא איסור שחל על היתר. וע"כ לפום רהיט' לומר דר"ל מוקים דר"א כר"ש ס"ל דאמר כל שהוא למכות ואיהו אמר דבריו לרבנן וצ"ע בש"ס:

שם אמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל בבן נח ד"ה כו'. ותניא כוותיה. שמעתי מקשים מזה על סוגיא דפרק כ"ש דמקשה הגמ' על ר' אבוהו מדתניא ר"נ מנין שלא יושיט אדם כוס יין ואמ"ה לב"נ הא לכלבים שרי. ומה קושיא דילמא איירי באבר מן החי של טמאה דשרי לישראל אפילו באכילה ומכ"ש בהנאה ולכותי אסור משום אמה"ח ולא משום טמאה. ול"ק מידי דכבר איתא בתוס' לעול דף ל"ג דל"ק הא ליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור והאיך אמ"ה של טמאה בכותי נהיג ולא בישראל ותירצו כיון דלישראל עכ"פ אסור משום טומאה תו ליכא משום מי איכא. והא תינח אם אמ"ה לגוי נמי שרי בהנאה. אבל לר' אבוהו הא לא יאכל דכתיב גבי ב"נ איסור הנאה נמי משמע א"כ אמ"ה דטמאה לכותי אסור אפילו בהנאה. והאיך אפשר דלישראל שרי בהנאה. ובלא ברייתא דר"נ ה"א באמת דאמ"ה של טמאה נמי לישראל אסור בהנאה משום מי איכא מידי ומה דקתני הכא ואינו נוהג בטמאה היינו למלקות. אבל מדר"נ שפיר מקשה. ודוק כי נכון הוא ובזה מתורץ נמי קושי' העולם דדילמא איירי ר"נ באמ"ה של נבילה מפרכסת. הוא בס' קול יהודא ע"ש ודוק:

שם תניא נמי הכי וכו'. איכא דאמרי טהורה ור"מ. ואעפ"כ בבן נח נוהג בטמאים נמי משום דגבי אזהרתן לא נאמר כלל וזבחת. ומינה דלדידהו בחיות ועופות טהורים נמי נוהג. ומה דקשיא לזה ליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור. עיין דף ל"ג בתוס' תמצא יישוב:

שם ע"ב תוס' ד"ה שאין בו כזית כו'. ועוד נראה לר"י וכו'. יש להקשות לדבריו הא משמע מדברי רב שאמר שם ריש העמוד אכל צפור טהורה בחיי' בכ"ש שסובר בחיי' לאברים עומדת. ועיין בפי' רש"י ז"ל ד"ה במשהו בשר וגידין ועצמות ע"א. דמשום זה מודה רב דאבר מן החי א"צ כזית בשר. אף דמדייק דבעי כזית בין כולו משום דלהכי פלגינהו רחמנא ע"ש. ואם לדברי התוס' מה ראיה היא זו דילמא להכי פלגינהו משום עוף שלם. דאלו משום בשר מן החי לא מחייב דבחי' לא לבשר עומד ואלו משום אבר מחייב ולעולם דבעי דוקא כזית בשר. וי"ל דרב נמי לא סבר לאיברים עומדת ואיירי בחשב עליה כדלקמן. ותו דוחק להעמיד הלאו דלא תאכל הנפש דקאי על אבר כדפי' רש"י ז"ל סוף העמוד. דלא יהא קאי עיקרו רק על עוף שלם. וק"ל:

דף ק"ו ר' אבא מתני חדא מהני וחדא מהני לחומרא. עיין רש"י ז"ל כתב בשר חזיר חמור מנבילה דאית בי' תרי איסורי. וצ"ע מה הם תרי אי נבילה נמי הא קי"ל אין איסור חל על איסור אם לא באחד מג' אופנים בבת אחד כולל מוסיף כמבואר בהרמב"ם פי"ז מהל' א"ב ה"ח ודוחק שסתמא דגמ' יתן סימן דלא כהלכה. [ואולי מפרש אליבא דמ"ד דף ק"ג דחייל איסור נבילה על אבר מן החי ודוק] ואולם לולא משמעות פרש"י ז"ל הי' אפשר לומר דבזה חמור חזיר דאית ביה איסור עשה מוסיף על הלאו כמבואר ריש הלכות מאכלות אסורות בהרמב"ם ובנבילה אינו אלא לאו כמבואר נמי בהרמב"ם הלכה הנ"ל פ"ד שאינו מבאר באכילות נבילה אלא לאו גרידא. וזה כשיטת הריצב"א בתוס' שביעית דף כ"ד משא"כ לשיטת ר"י אף בנבילה יש איסור עשה דאינו זבוח היוצא מפסוק וזבחת ואכלת ע"ש. ואל תטעה ע"פ שכתוב בס' פרי מגדים בכלל א' שהוציא מהרמב"ם שעומד בשטת התוס' מדמנה וזבחת למצוה. כי זה אינו דודאי לכ"ע ואף להריצב"א הוא ממנין המ"ע דומיא דגירושין ודינן כי כל טכסיסי התורה הם נמנין למ"ע עיין וק"ל. וכבר כתבתי בצדו ששגג מאוד בזה:

דף ק"ח ע"ב תוס' ד"ה אמאי מותר. עיין בסוגיא זו בהר"ן והוא ביאר באריכות סוף פ' כל הבשר על שמעתין זו דטפת חלב. ותמצית דבריו שפוסק חנ"נ אף בשאר איסורין מדבריהן משום לתא דבב"ח. ודוקא דומיא דבב"ח דהיינו דרך בישול ומטעם זה פסק דלא כמסקנת התוס' דהכא כי אם שצריך בחתיכות ס' לבטל הרוטב ומשום דלהמסקנא דאף חלב אסרה תורה באמת שייך אף ברוטב לומר מב"מ לא בטל משום דהוא דומיא דחלב שאסרה תורה ועשאה נבילה משא"כ למה דס"ד לומר גדי אסרה תורה ולא חלב. אזי באמת לא הי' שייך לומר על רוטב חנ"נ כיון