בית מאיר ש"ס קכג

בגבולין חתיכות מותרות מותרות משום אכילה ור"ל אבל באכילה אסור והיינו משום בשר הנתעלם מן העין כדמשני הגמ' מידי הוא טעמא אלא לרב וכו'. אבל באמת לק"מ. דטעמו דרב בחתיכות הנמצא דאסורים באכילה לא משום בשר שנתעלם מן העין. אלא דחולק בזה על לוי דללוי חתיכות מורה ודאי שאינם של נבילה. וכדפי' רש"י וכיון דנחתכו לחתיכות ודאי לאכילה קיימו. ורב ס"ל דמ"מ שנחתכו לחתיכות הם בספק נבילה לענין אכילה. ומ"מ שפיר קאמר הגמ' מידי הוא טעמא אלא לרב וכו'. דשוב ממילא אין קושיא עליו מדין בשר שנתעלם מן העין. וכ"ת א"כ בהמתני' דתחלה מצא בה בשר אמאי שרי לרב לימא דספק נבילה הם. שם מסקינן באמת בעומד ורואהו שמיד אדם נפל. ובזה ודאי אין חשש נבילות וק"ל. וזה ברור דלא ככרו"פ שמעמיד על זה:

דף צ"ו תוס' ד"ה פלניא. וי"ל דבכה"ג נמי לא סמכינן וכו'. ולענ"ד תמוה לי דבריהם דהאיך אפשר לומר הכי הא חזינן דהנהו סימנים עדיפו ומפקיעים לענין איסור מחזקת א"א שהיתה בה עד השתא. ואף שחזקה זו אלימא והיינו נוטלים אותה על ידה אם היתה מזנה בחזקה זו טרם שהועד שמת ע"י הסימנים וכדקיימא לן סוקלים על החזקות. הרי דסימנים עדיפו מחזקה. ומדוע לא קטלינן על דיהם. ומה שהתוס' מביאים ראיה מעד א' לענ"ד יש להשיב דודאי עד אחד דאך מדרבנן הוא דנאמן. כמבואר היטב חקירה זו בק"ע של מהרח"ש שפיר י"ל דלמיתה לא האמינו. אבל סימנים למ"ד דאורייתא הענין תמוה. הן אמת שגם על סוגית הגמ' קשיא לי. ולא זכיתי להבין. מאין פשיטא ליה. דעל סימנים לא קטלינן למ"ד דאורייתא והכל עדיין צ"ע. וכעת אין הזמן מסכים על ידי לעיין כל הצורך:

שם ע"ב ור' יהודא אכילה כתיב ביה ורבנן וכו'. הא אין להקשות לימא דלרבנן להכי כתיב אכילה כדי להורות לכדאמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן פ' כ"ש כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור ומבואר התם דבכלאי כרם ובב"ח כיון שלא נאמר איסורו בלשון אכילה לוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן. וא"כ לימא דלהכי כתיב אכילה. די"ל דאיתא במ"ל בה' יסודי תורה דלר"ש דאית ליה כ"ש למכות ה"ה דלדידי' אין חילוק ואפילו שלא כדרך הנאתן לוקין. וא"כ שפיר צריך לומר דת"ק צריך לשון אכילה להורות שאם אכל כזית והוא מקצת הגיד דחייב. אבל אם הייתי אומר שאפילו אם אכל כזית אינו חייב כי אם על כולו. ועל כולו חייב בכ"ש. וממילא ה"ה אפילו שלא כדרך הנאתן. דהא זה נתלה בזה כפי הנ"ל דבכל היכא דבכ"ש חייב ה"ה בשלא כדרך אכילתן. וא"כ למה נאמר לשון אכילה. לכן הוצרך מקודם לומר שאם אכל כזית חייב וממילא בענין זה צריך נמי בדרך אכילה. אך הא קשיא לר' יהודא דאמר דזה מאשר על הכף נפקא וא"כ למה כתיב אכילה כי אם להורות דעל כולו נמי לא מחייב כי אם בכזית וקשה מנ"ל הא לשון אכילה איצטריך לכדר' אבוהו. ובפרט דר"י ס"ל יש בגידין בנ"ט. ופשיטא דשייך ביה לחלק בין אכל מבושל לבין אכילתו חי דהוי שלא כדרך אכילתו. וזה אין לומר דכמו שמוכרחי' אנו לומר אליבי' דבלא לשון אכילה הוי ידעינן דבמקצתו שעורו בכזית ה"נ הוי ידעינן דבשלא דרך אכילתו פטור. דז"א דבשלמא השעור כזית י"ל דשעורין הלמ"מ. אבל שלא כדרך אכילתן מנא ידעינן. והעד בב"ח וכלאי הכרם דשיעורן נמי בכזית. ואעפ"כ אף שלא כדרך הנאתן מחייב וצ"ע. ובשלמא על ר"א אין להקשות דמנ"ל בכל איסורין. הא בגיד ושרצים מבעי' לשון אכילה דבכזית במקצתן מחייב. די"ל תרתי שמעת מיני'. אבל לר' יהודא קשיא דמנ"ל לחלק בין בריה דגיד לבין בריה דשרצים מדכתיב אכילה הא הלשון אכילה אינו מיותר. ואולם עיין במ"ל הנ"ל לפי פירושו דברי התוס' מס' פסחים כתב שם סברא דבאיסורין שאין לוקין על הנאה פשיטא שאין לוקין על אכילתו שלא כדרכה. דאכילה שלא כדרכה גריעה מהנאה אם דבריו כנים בזה. הקושי' הנ"ל מתורצת. דהא לר' יהודא ג"ה מותר בהנאה. וממילא בלא לשון אכילה הוי ידעינן דפטור שלא כדרך אכילתן ע"ש ודוק כי דבריו צ"ע. ובפרט שקשה לדבריו מן רוב הפוסקים ובפרט הרא"ש דמדאמר ר' אבוהו אין לוקין ש"מ דאיסורא איכא אף שלא כדרך אכילתן אף דחלב מותר בהנאה. הרי ש"מ לפום רהיטא דלא כדבריו. ואפשר איסור זה אינו אלא דרבנן. ודוק:

דף צ"ז ע"ב תוס' ד"ה כל איסורין. ולפי זה ר"י פליג וכו' קשיא לי לפי דבריהם דלר"נ הוי בשר בלפת שיעור ס'. מה זה שחילק המתני' בין גיד הנשה שפי' לנו שעורו כבשר בלפת. ובסיפא גבי חתיכות נבילה ודג טמא סתם בנ"ט. דהיינו סתמא כמבואר בהריטב"א בס'. [דאל"כ לבסוף הי' לו למתני כיצד וכו']. ובאמת לולי שאיני כדאי לפרש שלא כדעתם הייתי רוצה לומר דודאי ר"נ לא פליג כלל עם רבא ומודה דגיד משונה בשיעורו משאר איסורין אלא דר"נ בדורו החמיר שלא ליתן יד לכל אחד לשער הגיד כבשר בלפת מפני שאין הכל בקיאין בכך. ופוסק לשער הגיד כמו כל האיסורים בס'. כי כבר בדורו אפשר כבר איפסק הלכתא בס'. ור' יוחנן בדורו הי' מפרש סיפא דמתני' לשער כל האיסורין בבצל חוץ מגיד דמפרש במתני' לשערו כבשר בלפת. אבל כ"ע מודו שיעורו דגיד לאו היינו חד שיעורא דסיפא דמתני' דקתני סתמא בנ"ט וא"כ הי' אפשר. לתרץ קושי' התוס' ריש פרקין דמה הוכרח הגמ' ממתני' דיש בגידין בנ"ט. דילמא המתני' איירי בשומנו של גיד. וכבר הסכימו רוב הפוסקים דלא כתי' רא"מ. ולהנ"ל יש ליישב דהא לר' יוחנן ע"כ מה דקתני במתני' כבשר בלפת לא קאי אלא אגופי' דגיד דאיהו לא יהיב טעמא כולי האי כדחזינן דאיפסק הלכתא דאין בגידין בנ"ט ולכן אפילו למ"ד יש בנ"ט לא יהיב עכ"פ כולי האי כמו שאר איסורין. משא"כ שומנו ע"כ דבכלל הסיפא הוא דקתני בנ"ט דהיינו לר' יוחנן כבצל ולרבא ור"נ בס'. ואל תתמה שיהא השומן הטפל חמור מן העיקר דמסקנת הלכה יוכיח דאין בגידין בנ"ט והשומן צריך ביטול. וא"כ שפיר הוכיח הגמ' דהמתני' ס"ל יש בגידין בנ"ט. דאלו על שומנו קאי מ"ש מסיפא. ודוק. ודע דתי' ר"ת לעיל דלגיד סתמא לא הוי קרי לשומן דחוק מאוד. בפרט מדברי ר"נ דהכא דפרשוהו כל הפוסקים נמי דלא קאי כי אם על שומנו. הן אמת שהרשב"א בחידושיו נראה שרוצה לתרץ קושי' זו. ופי' דבריו למ"ד יש בגידין בנ"ט. וקאמר דבריו לנפקותא לדידן לענין שמנו. וכ"ז דחוק. אבל לענ"ד מעתה י"ל ביותר פשוט דר"נ לא פליג עם ר' יוחנן. אלא דר"נ אליבא דהלכתא קאי דאין בגידין בנ"ט ולא איירי כי אם בשמנו ולכן סתם בס'. אבל ודאי מודה דלאו היינו שיעורא דמתני' דכבשר בלפת אלא משום דהמתני' איירי מגיד עצמו הקיל בשיעור מבסיפא וממילא מזה הוכיח הגמ' דתנא דמתני' ס"ל יש בגידין בנ"ט. ולעולם י"ל דלשומנו של גיד גיד סתמא קרי ליה. והיינו לישנא דר"נ. ואעפ"כ שפיר מקשה הגמ' כנ"ל ודוק. וא"כ ר' יוחנן לא פליג עם רבא ודוק. ובעיקר קושייתם נלענ"ד מפי' רש"י ז"ל דף צ"ט ע"ב דנשמר. ופי' למה דקאמר הגמ' שם מתני' דלא כההוא תנא על סיפא דמתני' ולא על הרישא משום קושי' זו דילמא משום שומן. ובריש הפרק עיקר נמי על הסיפא סמך:

שם ע"א תוס' ד"ה ההוא כחוש הוי. ועי"ל כו' ובטל בס'. הרשב"א בחידושיו דף צ"ח ע"ב ד"ה אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודא הקשה לההוא תירוצא הא המשמעות הסוגיא סובבת אליבא דשמואל. ומשמע דאף שמואל בזה כר' יוחנן ס"ל, והא שמואל בשלהי ע"ז ס"ל מין במינו במשהו. ולענ"ד נראה ליישב. דהא אביי ורבא פליגי לאיסורים שהן ביתר מנתינת טעם במב"מ דאביי ס"ל דבטעמא תלי' מילתא. וא"כ נהי דהרשב"א שם מביא ראיה מהראב"ד שומן ובשר הוי מב"מ. היינו למה דקיי"ל כרבא דבתר שמא דזלינן. וכמבואר ראייתו ע"ש. וכבר איתא בש"ך ריש סי' צ"ח דאדידן דאזלינן במב"מ ברובא ומין בשאינו מינו בטעמא. חלב