בית מאיר ש"ס קכב

אם אין בו בנ"ט ועץ בעלמא הוא כדפסקינן האיך אפשר לומר שיהא אסור בהנאה ככל איסורי הנאה. דבשלמא בשאר איסורי הנאה לכך נאמרו בלשון אכילה להורות דלא לקי כי אם על האכילה שעיקרו לכך. וההנאה אך אסור כמו ח"ש. משא"כ הגיד דעיקרו אינו לאכילה דהא עץ הוא ולכל ההנאות זולת האכילה יותר עומד מלאכילה. ופשיטא שאם הוא אסור בהנאה דלוקין על הנאתו. ומדוע נאמר בלשון אכילה. אלא ודאי להורות גזירת הכתוב דאף דעץ הוא אין איסורו כ"א באכילה דוקא ולא בהנאה. משא"כ למ"ד יש בו בנ"ט אז שפיר מצינן למימר דאסור בהנאה כמו כל האיסורי הנאה. ואולם ר"ש אף דס"ל נמי אין בגידין בנ"ט. מ"מ מצי סבר שפיר דאסור בהנאה. דהא איתא שם נמי במ"ל הנ"ל דלר"ש דס"ל כ"ש למכות. ה"ה נמי דס"ל בכל האיסורים דאין חילוק ולוקין אפילו שלא כדרך אכילתן והנאתן. וא"כ ע"כ לדידי' לא נראה לו דקדק לפרש מדוע איסור זה נאמר בלשון אכילה ואיסור זה בלשון אחר ולכן שפיר מצי סבר דג"ה אסור בהנאה ולוקין על הנאתו. ולכן הסוגי' דפ' כ"ש כשהקשה על ר"א ממתני' דשולח הי' מצי משני כדשנינן דשאני ג"ה כיון דעץ הוא ואינו עומד כלל לאכילה. ע"כ דמותר בהנאה וכנ"ל. אלא דלרוחא דמילתא משני דאפילו אם המתני' ס"ל יש בגידין בנ"ט. מ"מ כשהותרה וכו'. וכן מה דמקשה בתר הכי הניחא וכו'. אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט וכו'. פשיטא דהוי מצי לשנויי דלמ"ד זה מעיקרא ל"ק. אלא דמשני ליה ברוחא דמאן שמעת לי' ר"ש וכו'. אבל אנן מדחזינן למסקנא דל"ק הגמ' זה לאיכא בינייהו ש"מ דאדרבא למסקנת הלכה דאין בגידין בנ"ט מעיקרא ל"ק לר"א ושפיר מוכרח דמותר בהנאה אף דליכא למימר כשהותרה וכו'. אי נמי הסוגיא אזלה לשנויי ברוחא למה דס"ד דאביי להקשות שם על דברי ר"א בשם ר"י. אבל לר"א לשיטתי' מעיקרא לא קשה כנ"ל ודוק:

דף צ"ה רש"י ד"ה אנו נאסר. מליקח בשר היום מן הגוי במקולין. עיין בחידושי רשב"א שדייק מיני' הא חוץ למקולין ודאי אסור. והקשה עליו מסוגי' דלעיל. ולענ"ד נראה להליץ בעד רש"י ז"ל. דנראה מבואר מדעתו וכמו כן מדברי התוס' ד"ה רבי לטעמי' דסברי דבימי רבי אף שהיתה התקנה להכריז וביום שלא הכריזו הי' מותר ליקח ואסור למכור. היינו בהמקולין שהטבחים ישראלים ביום שלא הכריזו היו אסורים למכור טריפות להסוחרים כותים הקונים מהם כדי למכור במקולין. ומכח זה היו מותרים ישראלים לקנות מהם במקולין. אבל מן הכותים שבביתם הי' תמיד אף ביום שלא הכריזו מותר למכור להם ואסור לקנות מהם. והטעם בזה משום הפסד הבעלי בתים כמבואר בר"ן סוגי' הנ"ל. שבמקום שמכריזין מדהי' ביום שלא הכריזו מותר ליקח ואסור למכור היו הבעלי בתים נפסדים. עד שמכח זה שינו מקומות לעשות תקנה שלא להכריז. אבל בימי רבי היתה התקנה לכל העולם שהטבחים כשהיו להם טריפות הכריזו והיו מותרים למכור אפילו למקולין. והי' אסור ליקח מן המקולין. וכשלא הכריזו הי' מותר ליקח מן המקולין. אבל מן הכותי בביתו הי' אסור ליקח משום הבעלי בתים שהיו מותרים למכור לכותי בביתו. וגם הטבח הי' עושה כן באם נטרף לו. ולא היה רוצה להכריז מפני הפסידו של הכשירות שיהא אסור לקנות מן המקולין. ודייקי רש"י ותוס' הכי מלשון רבי דאנו נאסור כל המקולין. ודוק כי ברור הוא. לשון רש"י. וטבחים ישראלים מתעסקים בהם. ר"ל לענ"ד לשון עסק. דהיינו מסתחרים בהם שמוכרים להם הבהמות וק"ל. שם תוס' ד"ה טעמא וכו'. פי' הוחזק שיש איסור במקולין. לענ"ד ר"ל שמטעם זה אנו אוסרים שאר המקולין. דהקונים אינם יודעים ליזהר מאיזה מקולין יקנו ואיכא למיחש בהו שמא יקנו מאותן מקולין שהוחזק בו טריפה. ואף דשאר המקולין הוי רוב. מ"מ המקולין הוי קבוע וכדבריהם בד"ה ובנמצא. וללישנא קמא בזה לא חיישינן. כמבואר בהרשב"א משום דאף מקולין זה לא הוחזק בודאי דאית ביה עדיין שום טריפה. דאיכא למימר דלא מכר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו כי הא לא אמרינן קבוע ע"ש ודוק:

שם תוס' ד"ה ובנמצא. ומיהו איכא למימר משום דהוי להו קבוע ע"כ. ר"ל דנהי דמכריזין נפל בישרא לא היו רשאים להכריז באיזה מקולים. אחד מפני הקפדות הגוי הסוחר במקולין. וגם בשעת ההכרזה עדיין הטבח הישראל עצמו לא ידע לאיזה מקולין ימכור ולכן היו כל המקולין להקונים בספק. והמקולין שבה הטריפה הוא קבוע וכמחצה על מחצה. ואין להקשות למה דמסיק הפר"ח בי"ד סי' ק"י דתערובות של מקולין כיון שאינו ניכר לא מקרי קבוע כלל. הא מבואר הכא דהוא קבוע. זה אינו חדא די"ל דהכא מיירי בסתם שהחתיכות בשר הם חתיכות הראויות להתכבד והוי עכ"פ קבוע דרבנן. ותו דאפילו קבוע דאורייתא הוי דהא אף שלא נודע וניכר להקונים איזה מקולין בחזקת טריפה. מ"מ הא נודע וניכר להטבח המוכר. וכיון שעכ"פ לאחד בעולם ניכר וידוע שפיר הוי קבוע דאורייתא. ובזה נמי ניחא מה דלפום רהיטא תמוה מה מקשו תוס' בתר הכי אבל קשה. ומה קושי' כיון דניחא להו שביום שהכריזו כל המקולין אסורים משום קבוע. ממילא אף על הנמצא ביד גוי נמי ל"ק. אף דהוי פירש ואמרינן ביה כל דפירש. מ"מ הא מסקו תוס' ד"ה ה"נ כשנמצא דבקבוע דלא מינכר אף בפי' ממילא גזרינן שמא יקח מן הקבוע. וה"נ הא לא מינכר להלוקחים. אבל באמת ניחא דדוקא בקבוע דלא מינכר לכל העולם כמו בתערובו' דחתיכות הראויות להתכבד. הוא דאיכא למיגזר. אבל בקבוע דמקולין אף דלא מינכר להקונים מ"מ כיון דידוע וניכר להמוכר הטבח. תו ליכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע בספק כיון דבידו לעמוד על החקירה באיזה מקולין הטריפה ע"פ המוכר הטבח. וק"ל (וכן מצאתי להדיא בהגהות מיימוני שהחילוק בין קבוע דאורייתא לא גזרינן שמא יקח לבין קבוע דרבנן דגזרינן. וכבר מבואר במשמרת דהיכא דניכר לאחד בעולם הוי קבוע דאורייתא. ממילא תו לא גזרינן. ובספר חדש שפתי דעת מצאתי שנסתפק בזה. ויש לפשוט מקושי' התוס' דלא גזרינן]:

שם בא"ד אע"ג דקתני נמצא. דמשמע שלא במקולין ר"ל דמשמע להו דרבי תרתי קאמר דבין במקולין מותר לקנות מן הגוי המוכר במקולין. ומדקתני נמי נמצא משמע שבא להתיר אף הבשר הנמצא חוץ למקולין. ומדמסתברא דבמקולין ודאי לא שרי ביום שהכריזו. ה' הנמצא ביד כותי נמי לא שרי. ולכן הקשו למה הא לא הוי קבוע. ומה שכתבו לעיל ד"ה טעמא ופירשתי דבריהם ע"פ דרך רש"י ע"י תקנה. זה הכל קאי למסקנת דבריהם ד"ה זה ובנמצא שמסקו דתקנה הוא וק"ל:

סוף דבור זה כתבו. אע"ג דמן הדין וכו'. ומדברי כל הפוסקים ובפרט רשב"א ור"ן דזה דין גמור דאם מותר ליקח אסור למכור צ"ל דעתם אף דאזלינן בתר רובא המכירה לכתחילה אסור מן הדין כמו אין מבטלין איסור לכתחילה וק"ל. וגם בזה ניחא דהא הוא ס"ס ספק דילמא יחזיק לעצמו. ואת"ל ימכרנו דילמא לגוי. אבל הכל מטעם אין מבטלין לכתחלה. וה"ה דאסור לעשות לכתחלה ס"ס:

שם והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא. ע"כ ר"ל הא דאיתא לעיל אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור זה לא אמרו בפירוש. אלא אנן אמרינן זה בשמו מכללא ומסיק דאי מכללא י"ל דליכא למיסמך אמילתא כפי' רש"י ע"ב. וקשיא לי דהא מ"מ אמרה רב בפירוש במה דאמר על המתני' דנמצא בגבולין חתיכות מותרות רב אמר מותרות משום נבילה. הרי מבואר הא באכילה אסור משום שנתעלם מן העין שהרי איירי במקום שרוב ישראל וצ"ע:

שם והא דרב לאו בפירוש אתמר וכו'. לפום רהיטא יש להקשות הא מיד לפני זה אמר רב בבשר הנמצא