בית מאיר ש"ס קכא

ע"ש זה באמת ליתא דנראה בעליל דסובר זה לפשטות דבדיקות חוץ לחוד אינו מספיק. אלא שהתי' ב' לפ"ז אינו עולה כלל:

דף נח תוס' ד"ה והלכתא. וגבי מזיק אומר לו אייתי ראי' וגבי טריפות אסור. משמע דביצה טריפה אינו אסור ד"ת אלא מספק שמא מעורים הם. וצ"ע א"כ בספק טריפה לישתרי הבצים מטעם ס"ס. ואף דמבואר בח"ר דאפילו בנולד מיד דודאי נגמר הי' בשעת טריפות מ"מ אסור דרבנן. מ"מ חזר והוי כמו ביצת נבילה דספק נבילה וספק שחוטה שרי וה"ה בזה לגבי איסור תורה הוי ס"ס ולגבי א"ד הוי ספק דרבנן. ובי"ד סי' פ"ו פסקינן דאסור וכן מבואר במס' ביצה דף ג' ע"ש וצ"ע:

דף סא ע"ב סוף ד"ה מכדי כ"ד עופות כתבו ומיהו קשה דאי מאותן שיש בו סימן אחד וכו' לפום רהיטא לא ידענא מה קשיא להו דמ"מ הא דנילוף מזה דוקא סי' זה שלא ייתיר אבל הסימן החדש ייתיר. ולהכי כ' אף אותו כדי להורות שלא ללמד על כלל כולו שכל סי' א' לא ייתיר. דא"כ ודאי קשיא קושי' תוס' דלא לכתוב אלא ס"ח. אבל הסימן שיש בי"ט הא שפיר דנילוף מיני' שלא ייתיר להכי איצטריך נשר ללמד דמי שיש לו חד יהי' מי שיהי' אכיל:

דף סג תוס' ד"ה הא באתרא דשכיח. הברור ופשוט בעיני דצ"ל וקשה דא"כ בכל דוכתין לישתרי. ור"ל דמדחזינן דבאתרא דלא שכיח פ"ו כדבעי למיהוי דל"ש בישוב שקני ובטני ומוכח מזה שאינם מסוג פ"ו מדוע לא נאכל אותם אף באתרא דשכיחי פ"ו מן הספק שמא פ"ו הם ודלא כמו שדחקו עצמו הכרתי ופליתי בפי' רחוק וזר ע"ש וק"ל:

דף סו ע"ב תוס' ד"ה אימא בכלי. וא"ת א"כ את זה תאכלו מאי אהני לי' ע"ש תירוצם דחוק ועיין מהרש"א. וי"ל דהכי קושי' הגמ' ויתורץ בזה דקדוק לא ס"ד דכתיב וכו'. ויש לדקדק למה למימר לא ס"ד ולדברי יתורץ. דהנה תנא דברייתא מסיים יכול לא התיר אלא בכלים מנין לרבות בורות שיחין ומערות ת"ל תאכלו. והיינו כדמפרש הגמ' דאל"כ תאכלו מאי אהני לי'. ע"ז מקשה מנין לרבות בורות מתאכלו אימא אי לאו תאכלו ה"א בכלים אע"ג דאית לי' לא תאכל וא"כ איצטריך תאכלו להורות דבכלים אע"ג דאית לי' אכיל וכקושי' תוס' דאל"כ תאכלו מאי אהני לי' וא"כ מנ"ל לרבות בורות וכו'. ומשני לא ס"ד ר"ל אפילו בלא תאכלו לא ס"ד למימר הכי. וא"כ תאכלו ע"כ לרבות בורות וק"ל. מימי חורפי:

דף סט מסיק הגמ' מהו לגמוע את חלבו חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי ה"נ לא שנא או דילמא התם אית לי' תקנתא וכו'. א"ל הא החלב מכח דם קאתא ודם אין לו היתר לאיסורו ומ"מ שרי די"ל דקאי אליבא דהלכתא דאיברי' מתפרקין ולא אמרינן מכח דם קאתי. והכי הוא סוגי' הגמ' בכורות כ"ו ע"ב. אך הא קשה דהתם בבכורות קאמר הגמ' ורבנן גמל גמל מאי עבדי לי' חד לאסור, גמל וחד לאסור חלבו ור"ש נפקא לי' מאת הגמל ופריך בין לרבנן בין לר"ש קרא למה לי ומ"ש מצירן אצטריך ס"ד הואיל וליכא מידי דאתא מחי ושרי' רחמנא בבהמה טמאה נמי, לישתרי קמ"ל. וא"כ לפשוט מזה דחלב מאיסור יוצא שרי וגמרינן משאר חלב דאלו נימא דשאני ההוא איסור מכח דאין לו היתר. א"כ גבי גמל למה לי קרא דהא גמל נמי אין היתר לאיסורו. וי"ל דודאי אי לאו קרא דגמל שפיר הייתי מדמה לשאר חלב רק השתא דגלי קרא בגמל דחלבה אסור י"ל דבאמת היינו טעמא דקרא משום דלא דמי לשאר חלב דיש היתר לאיסורו וזה אם נדמהו לחלב דגמל מטעם דאין היתר לאיסורו או דאין לדמהו. ועיין רשב"א ור"ן מה דבל"ז אין ללמדו מטריפה ע"ש ודוק:

דף פה ע"ב אתא לקמי' דרבי וכו'. והיכי עביד הכי והתניא וכו'. וקשה למסקנת הפוסקים כר"י בדף פ"ח דמו ואפילו מקצת דמו מה הקושיא דהא אפשר לן לשחוט נמי ולכסות קצת הדם והמותר לבוביתא דמיא להבריח היאיניבא. בשלמא הברייתא י"ל דאיירי כשצריך לכל הדם. אבל עצת רבי מהקשיא וכי ס"ד דהיאניבה להבריחם צריכים לכולי דמא. ויש לדחוק דקשיא לי' דלא הי' לרבי לומר לו סתם שחוט על בוביתא דשמא יטעה ר' חייא לומר דבצריך לדם אין צריך כסוי והי' לו לפרש לכסות מקצת הדם:

דף פט פרק ג"ה. בתוס' ד"ה בולדות קדשים עסקינן. ע"ש בח"ר שמתרץ התימא שבדבור המתחיל והא. ודבריו לענ"ד תמוהים דא"כ מה הועיל הגמ' במה דקאמר וקסבר נוהג בשליל. וגם מה משני דבר זה מחלוקת ר"מ ור"י הא אפילו לר"מ דאית לי' נוהג בשליל. הא היינו דוקא הבן ט' הא בן ח' אפילו ר"מ מודה שניתר בשחיטת אמו וא"כ לדבריו עדיין יקשה דלא מקרי איסור בבת אחת עם קדשים כיון דאפשר שיותר איסורו דהיינו כשישחט האם בעוד הולד ב"ח. ומה דמייתי ראי'. ע"כ לענ"ד אינו דומה דדוקא לענין שיחשב איהו מוקדם אמרינן ההוא סברא שאין כחו לדחות איסור אחר כל זמן שאין איסורו מבורר. אבל שיחשב איסור מאוחר בשביל זה ולא בבת אחת אין לנו. וצ"ע. וגם ריש דברי הח"ר התם אינם מוכרחים לענ"ד במה דדחק עצמו לפרש דברי ר' אושעי' אך על חלב והוא על דרך התוס' ואדרבה התוס' מפרשים טעמא דר' יוחנן דהתולש חלב חי היינו משום דקרי שור כשב ועז והיינו אפילו בלא לידה ע"ש ודוק כי צ"ע:

דף צ ע"א תוס' ד"ה הכא במבכרת. וא"ת וכו' לענ"ד קשיא לי מדוע לא משני בסברתם בדבור הקודם דשאני גיד מחלב. דאף דחלב אסור לר"י טרם שנולד אבל גיד ודאי לא משום דלא הוי דומי' דיעקב שנשה לו גידו לאחר שיצא לאויר העולם. והאמת דאף תחלת דבריהם בדבורים הקודמים דגיד נוהג בשליל אפילו בבן ח' נמי קשה קושי' זו. וצ"ע:

דף צג ע"ב מתני' שולח אדם ירך לכותי. הרא"ש הביא מחלוקת הרמב"ם שפוסק גיד הנשה מותר בהנאה. והכריע כותי' ע"פ הסוגי' דפ' כ"ש דלחזקי' מותר בהנאה והלכת' כותי' והב"י סי' ס"ה כתב דלהרמב"ם א"א לומר דזה טעמו דהא פסק כר"א. ולכן כתב דהעיקר כדברי הה"מ בשם הרמב"ן דהסוגי' דפ' כ"ש לרווחא דמלתא נאמרה. אבל לפי האמת אף לדידן דפסקינן אין בגידין בנ"ט אפ"ה אף לר"א ג"ה מותר בהנאה. ודברי הרמב"ן עצמם לא זכיתי לראותם. והמעיין בסוגי' הנ"ל לפום רהיטא א"א ליישב שיהא לר"א מותר בהנאה אף אם אין בגידין בנ"ט וצ"ע. [אבל העיקר דמעיקרא לק"מ כי ע"ש דף כ"ג ע"ב ולהאמת מוכח ממה שכתבתי דהוקשה להרמב"ם דאף לר"א היה יכול לשנויי דיליף בק"ו מנבילה אלא דלרווחא דמילתא משני מאן שמעת לי' וק"ל]. ולכן נראה לענ"ד לומר דודאי הוקשה להרמב"ם ז"ל אלו הי' דין ג"ה בהנאה נתלה לדידן שפסקינן אין בגידין בנ"ט בפלוגתא דחזקי' ור"א. קשיא בסוף הסוגי' מדוע לא ביאר הגמ' זה לאיכא בינייהו ע"ש ודוק. אלא ודאי הוכיח איפכא דודאי אם אין בגידין בנ"ט פשיטא שמותר בהנאה. ומה שר' שמעון ס"ל דאסור בהנאה אף דס"ל אין בגידין בנ"ט יהא אזיל לשיטתו. והסוגי' דפ' כ"ש לא אזלא כי אם למ"ד יש בו בנ"ט. והיינו רק לרווחא דמילתא וזה מדאיתא התם בפ' כ"ש אמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. ועיין במ"ל הלכות יסודי תורה. דמזה למד הרמב"ם דבכל איסורי הנאה אין לוקין על הנאה והוי כחצי שיעור דאסור ד"ת ואין לוקין עליהם. ואית' תו התם דבשני איסורין דהיינו כלאי כרם ובב"ח מדלא נאמר איסורן בלשון אכילה לוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן דהיינו אכילה וא"כ בג"ה