בית מאיר ש"ס קכ

וכו' אלא ר"ח בר אבא וכו' לוקמה שלא במקום חתך ע"ז חזר וכו'. אלא איכא למימר מקום חתך ולא מקום חתך ודאי משבשתא הוא אבל ריאה וכו' דקינקי מהדדי ולהכי לא ס"ל לר"ז טעמא דרבא אלא משום דכמונח דמי. ואה"נ די"ל נמי דר"ז סובר אף בנשחטו ב' הסימנים נמי לא שייך כלל דכמונח דמיא. ואלו כן עדיין הי' ראוי לפסוק כר"ל מטעם דר"ז וביותר קילא אפילו בבני מעיים. אבל ודאי דלר"ז מעולם לא נשמע אפילו בשני סימנים דלענין אבר מן החי חשיב כמונח בדיקולא. וע"ז מסיים מיהו פי' ר"ח הוא הנכון באופן דלא נפסק כלל כר"ל. אמנם מה שמשיג התב"ש דאין להקל משום דספוקי מספקא לן ולחומרא. אפשר כדבריו. ועיין בזה בתשובתי להרב הגדול דק"ק פ"ל ש"מ:

דף לה ע"ב תוס' ד"ה ואם אמר. עיין מס' תמורה דף ל' תוס' ד"ה ואידך לישתרי. וע"כ הכא הכי פירושם. שהעם הארץ אמר אני הפרשתי בדיבורי שאמרתי שני לוגין שאני עתיד להפריש יהיו לנסכים ועדיין לא הפרשתים ואתה כשתשתה תפרישם במקומי אבל מעולם לא הוקדשו טרם שנתערבו. וק"ל:

דף לו ע"ב רש"י ד"ה ואפילו לממני בו ראשון ושני כתב ובחולין ליכא משום אפסולי גופיה לאתסורי באכילה. דברים אלו בעניותי אינם מבוארים לי. דהא לעיל בריש הסוגי' דדאיק הא אין שני עושה שלישי בחולין. משמע הא אלו שני עושה שלישי דהיינו לאפסולי גופי' דומיא דתרומה היה ניחא לו מה דתנן ואין נאכלין בידים מסואבות והיינו משום דכיון דנפסלו נאסר הפרוש דאוכל חולין בטהרה (כמבואר בי"ט דף ל"ה סוף ע"א) לאוכלן. אלא דקשיא לי דאין שני עושה שלישי וא"כ למה דמסיק דאיירי בחולין שנעשו על טהרות הקודש. מדוע לא שייך לאפסולי גופיה בחולין אלו ליתסר להאוכלין חוליהן בטהרת קודש. וצ"ע לי ההדיוט ועני בדעת בהלכות אלו. ולשון חידושי הר"ן נוחים שכתב מתיב רב יוסף ר"ש אומר הוכשרו בשחיטה ואפילו לממני בי' פי' דהוכשרו לגמרי משמע עכ"ל:

דף לט עב תוס' ד"ה מקום. וקשה לריב"א וכו'. ובמה שזרקו דם לע"א אח"כ לא חיישינן ותימא לי מה ראי' מהכא כיון דבשעת זריקת הדם הרי הי' הבשר של השוחטים בשכר שחיטתם. ופשיטא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כשלא עביד אפילו מעשה קל בדחברי' ועיין בסוגי' דלקמן. בשלמא אלו קים לן זה מחשב וזה עובד וגם קי"ל כר"י דחשבין מעבודה לעבודה שפיר הי' אסור ע"י מחשבתם שבשעת שחיטה על הזריקה ואז עדיין הי' להם שותפות בגווי' התרבא ודמא. ובל"ז נמי בשעת שחיטה עדיין לא קנו הבשר עד אחר גמר עבודתם. משא"כ כשזרקו הדם השלימו הישראלים השחיטה וההפשט והבשר דידהו. מה יזיק הזריקה להבשר של ישראל וצ"ע:

דף מ ע"א בתוס' ד"ה רבוצה. בא"ד ולקמן נמי דאמר ר"נ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו פריך ליה מהמנסך ומאי הא מנסך מכי אגבי' קני' א"ו בהכי לא חשיב שלו. ולפ"ר בלי עיון כל הצורך קשה לי מה מקשו תוס' על פרש"י דהא על ר"נ שאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו קשה איך שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. דהא אפילו כששחט רק סימן אחד עשה בה מעשה טריפה. והיינו שינוי שאינו חוזר לברייתו ושינוי שאינו חוזר הא קונה. וא"כ הא הוא שלו ומבואר בטור ח"מ דטביחה הוי שינוי מעשה לקנין. אך באמת זה לק"מ דברביצה דלא הגביה פשיטא דאינו קונה בהיזק ואדרבה קיי"ל שמין השברים לניזק. אבל ר"ה שפיר דייק רביצה דאלו הגביה ושוב שינה בה פשיטא דהוי שלו. משא"כ גבי נסך שלא שינה שפיר מקשה הגמ' כסברת תוס'. אך עדיין צ"ע כתובות ל"ד תוס' ד"ה כיון דשחט וברש"י שם ובמס' ב"ק ע"א ע"ב ד"ה איסורי הנאה:

דף מא כתנאי כו' ור"נ וכו'. אמרו אפילו למ"ד וכו' יראה לי דהסוגיא לא קאמרה אלא להעלות דברי ר"נ וכו'. ככ"ע דהנהו תנאי. אבל מ"מ הם דלא כר"מ דס"ל בהנזקין דהמנסך בין בשוגג בין במזיד חייב נשמע מיני' דאוסר. וזה ודאי לא משמע למוקים בישראל מומר. ומכ"ש דליכא למוקמי בשותפות דמה"ת ליקנס בו שוגג אטו מזיד. א"ו נשמע מיני' דס"ל כעולא אמר ר' יוחנן. וכן בפרק הערל דף כ"ג סובר ר"מ גבי המסכך גפנו דאדם אוסר דבר שאינו שלו. וע"ש בתוס' ד"ה אין. א"ו דרק להעלותם להלכה אליבא דהנהו תנאי דכותי אוסר שהיא הלכה פסוקה וק"ל:

דף מא תוס' ד"ה הכי נמי בישראל מומר לעכו"ם להנך אמוראי וכו'. דבריהם צ"ע דמה יפעל בזה. דהא א"כ דיאסר בנגיעה לא יהא קים לי' בדרבא מיני'. ובמה יעשה צריכות' דלא נשמע מן מטמא ומדמע. ואם כוונתם למ"ד שם מנסך היינו מערב דזה לא צריך לצריכות' דס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן הא למ"ד זה ל"ק מעיקרא קושי' דהכא ואין הכרח כלל למוקים בישראל מומר. והאמת כי לדבריהם קשיא לי סוגי' דחולין דקאמר מ"ד מערב מ"ט דלא קאמר מנסך ממש דקים לי' וכו'. וע"ש בתוס' דלפ"ז מוכרח מחלוקת בין רב לשמואל לענין אפשר לניסוך בלא הגבהה. וקשה ממ"נ לימא בפשוט דלהכי לא קאמר מנסך ממש משום דס"ל כר"נ ור"י דהכא דאין אדם אוסר משום דלצעורי קמכוין ובישראל מומר לא ניחא לי' לוקים. ואי סובר הגמ' דזה אינו דוחק לאוקים בישראל מומר אכתי מה משני משום דקים לי' וכו' אכתי לימא מנסך ממש ע"י נגיעה. ובשלמא לפי' רש"י י"ל דנראה להסוגי' לפשוט למוקים בדאית לי' שותפות ולא בישראל מומר. אבל לשיטת התוס' בד"ה בישראל מומר קשיא. ואם נאמר דלקושי' זו כיוונו תוס' קיצרו וצ"ע:

דף מג ע"ב בהרא"ש פ' א"ט הלכה ג' כתב ועוד אי לא מטרפי סימנים באדמומית שמבחוץ מה קאמר הכא ושט אין לו בדיקה מבחוץ ונ"מ לספק דרוסה ואפילו יש לו בדיקה מבחוץ למה יבדקנו הואיל ולא מטרף בהכי. וע"כ ר"ל דבשלמא אי מטריף נמי מבחוץ שפיר דאלו היה לו בדיקה מבחוץ אף שמבפנים בדק ולא מצא היה צריך נמי בדיקה מבחוץ שמא יש שם אדמומית והוא טריפה משא"כ עתה דא"ל בדיקה מבחוץ ואין נ"מ בו דאף אם ימצא אדמומית הוי כלא נמצא מדדרכו להיות אדום לכן א"צ בדיקה אלא מבפנים. וא"כ מה דקאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ היינו קולא. וזה באמת פי' דחוק ורחוק. ועכ"ז קשה דילמא לעולם מבחוץ לחוד לא מטריף ומ"מ אלו הי' לו בדיקה מבחוץ היה די בבדיקות חוץ לחוד דמדאינו אדום מבחוץ ידעינן דודאי אף לבפנים לא שלט. ואך אם האדים מבחוץ אז הי' צריך למבדק אף מבפנים ואילו לא נמצא מ"מ הי' כשר. משא"כ עתה חדש לן דא"ל בדיקה מבחוץ ותמיד צריך לבדוק מבפנים וע"כ דסובר דזה אין סברא ואפילו לא נמצא מבחוץ אי מופת שלא שלט מבפנים דומי' דבדיקת חוץ דגוף הבהמה לא מהני לשטת תוס' והרא"ש. ומ"מ צריך בדיקה אחר שחיטה מבפנים הבשר כנגד הבני מעיים וה"ה בעורו' הוושט. וא"כ אף אילו הי' לו בדיקה מבחוץ לא הי' מספיק והי' צריך בדיקה מצד הפנימי וא"כ שפיר קאמר דאלו בעור החיצון לא מטריף תמיד לא הי' צריך בדיקה אלא מבפנים דוקא ולא מבחוץ וא"כ אין מובן לתירוצו הב' שתי' דודאי אף האידנא דאין לו בדיקה מבחוץ לא מתכשיר בבדיקו' פנים לחוד משום דרוב. פעמים מינכר אף מבחוץ. ומה דקאמר אין לו בדיקה מבחוץ היינו להחמיר שאינו די בבדיקות חוץ לחוד. וא"כ אכתי קשה ומה אילו נמי הי' לו בדיקה מבחוץ הא נמי לא הי' די בבדיקת חוץ והי' צריך לבדוק שמא נתאדם מבפנים. וגם מבפנים לחוד לא הי' די דשמא הוא בחיצון ובו נמי מטריף וכן גם עתה צריך בדיקה דתרווייהו ולמה ענין קאמר דאין לו בדיקה מבחוץ. וצ"ע. והפר"ח סי' ל"ג סעי' ו' מביא תי' זה ופלפל בו ולא הרגיש בזה והוא תימא. ואף שהרגיש בדחיית ההוכחה