בית מאיר ש"ס קיט

בלא כוונה היינו בדיעבד אבל לכתחילה מודה דבעי כוונה להכי תנא שמא יקלקלו להורות דאפילו באחרים עומדים ע"ג ומלמדין הכונה דבגט אף לכתחילה. מ"מ בשחיטה לא מטעם שמא יקלקלו דמועדים הם. ומה שפי' דף ב' ע"ב ד"ה דיעבד באחרים רואין אותן. היינו לתי' רבה בר עולא דאליבי' ל"ק קושי' תוס' כדכתבו בעצמם די"ל משום טמא עיין ודוק:

דף יו ע"ב תוס' ד"ה תלוש. עיין בדבריהם היטב ולבסוף העלו בקושי'. ואף בחידושי ר"ן דחק מאוד. ולולי דבריהם הי' נ"ל ע"פ דבריהם ד' ט"ו ע"ב ד"ה אלא צור הקשו וא"ת ודחקו עצמם. ולענ"ד י"ל כן דרך הש"ס כי משכח תירוץ מרווח בלא איידי ניחא לי'. ובודאי אלו לא אשכח בלא זה דיש חילוק בין תלוש ולסוף חיברו למחובר מעיקרא הי' משני דנקיט דיעבד משום מגל יד אבל מדאשכח כנ"ל ע"י ומנא תימרא משני בפשוט. משא"כ רבא דנחית לסבר' שני סכין דלא מבטל ולא נשמע מזה החילוק בין תלש ולבסוף חיברו למחובר מעיקרא אף מהמתני' לא מצי פשט כי י"ל כקושי' תוס' משום מגל יד. וזה מדויק דאל"כ קשה על ומנא תימרא מה אולמא דהך מהא ודוק:

דף יט ע"ב תוס' ד"ה השוחט מן הצדדין. עיין מהרש"א וש"ך סי' כ' ועם כל אריכות הש"ך הוא דחוק מאוד דאיך קאמר השוחט מן הצדדים כשירה והיינו דוקא בדידע הא אלו הי' מציאות ידיעה באופן אחר גבי מן העורף אף בלא איהדר נמי היה כשר אלא דאינו במציאות אלא בדיאהדר ואז באמת כשר. ומה שדחקו על המהרש"א דאלו מן הסתם נמי כשר מה שייכות גזירה יש אם בדיעבד כשר'. אמת כי זה סברת הגאונים בסי' א' דס"ל רוב מצוין אינו פועל כי אם שמותר ליתן לכתחילה לשחוט על סמך בדיקה של אחר שחיטה ולא חיישינן דילמא אשתלי דאף אם ישחוט מותר בדיעבד. ובזה מפרשים דכולהו כרבינא לא אמרי רוב מצוין. וקשיא הכל שוחטין אפילו בדלא ידעינן שהם מומחים וע"ש בהרא"ש מה שמוכרח לידחק לדעתם. אבל התוס' שם דמפרשים בפשוט דע"י הרוב מצוין נותנים להם לכתחילה ומשמע אפילו בלא על סמך. וי"ל לשיטתם הא אלו היה צריך אף לכתחילה לבדוק אותם לאחר שחיטה. לא היו רשאים לכתחילה ליתן להם אף על סמך בדיקה שלאחר שחיטה מגזירה דילמא ישכח. אף דבדיעבד כשר. ותדע שכן דעת התוס' שהרי בדף ג' ע"א ד"ה המניח כתבו א"נ כ"ז שיכול לתקן וכו' ור"ל דלעולם לשנויי אליבא דאביי אתא. וקשה הא אכתי לא אתא שפיר דא"כ היה יכול לשנויי הלכתחילה בלא עומד ע"ג אלא ביוצא ונכנס ואף דאינו כשר אלא בדיעבד. מ"מ שרי הכא לכתחילה ע"ס שיתן לו כזית לאכול ולא גזרינן שמא ישכח דאף אם ישכח כשר בדיעבד ע"י שהי' יוצא ונכנס. א"ו דהתוס' לא אזלו בשיטה זו אלא דיש לגזור לכתחילה אטו דבר שאף אם ישכח יהא כשר בדיעבד ודוק. ועיין ט"ז סי' ב' סק"ד. וכן מוכח דעת תוס' לפ"ר פסחים דף ל' תוס' ד"ה לשהינהו שכתבו ולדבריו צ"ל כו' אי ס"ל נטל"פ מותר. וקשה א"כ מאי משני דילמא אתי למיעבד במינו ומה כ"ם הא עכ"פ ליהוי נטל"פ. ודוחק דליהוי מוכח מזה דנטל"פ ומשהו שוה אבל להנ"ל ניחא. ודוק:

דף כא כיצד מולקין חטאת העוף וכו' חותך סי' א' ורוב בשר עמו. יש לתמוה לפרש"י ד"ה ותיקשי לך עולת עוף וכי מתה וכו' דהא עוף בחד סי' מתה. וא"כ ה"נ בחטאת לבתר שחתך סי' א' ומתה למה עומד ומולק הבשר. אבל למה שהקשו הרשב"א והר"ן בס' חמש שעות בל"ז על פרש"י ניחא. כי פירשו דאך הקושי' מפני הרוב בשר וסימן אחד הוא דחשובה מתה ע"ש וק"ל:

דף כז ושחט את בן הבקר וכו' וקרא למה אתא דלא לשוי' גיסטרא. בי"ד סי' ג' מביא הט"ז קושי' בשם הפרישה נימא נמי מדגלי רחמנא בקדשים מכלל דבחולין כשר. כמו דאמרינן דף ל"א ע"ב לענין כוונה. ולי נראה דלק"מ דודאי בפשוט מה דגלי רחמנא בשחיטת קדשים מה"ת לפלוגי בשחיטה וה"ה בחולין. משא"כ לענין כונה לזביחה שפיר קאמר מדגלי בקדשים ע"כ וזבחת אך אתא לכונה לחתיכה ולר' נתן לכח גברא. כדאיתא במתני' ע"א. דאל"ה אלא דוזבחת אתא לכונת זביחה פשיטא דלא צריך בקדשים ונלמד בק"ו מחולין אפילו לעכב. ומדגלי בקדשים ש"מ דבזה בחולין לא בעי כונה. וזבחת אך אתא למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה וק"ל:

דף לג אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדר"ל וכו'. לפ"ר יש לתמוה הא לא נשמע זה אלא ממאי דפסק ר"ל נשחטה קנה ואח"כ נקבה ריאה כשירה וע"פ טעמא ארבא משום דכמנחא בדיקולא דמי'. א"כ היכא דנשחטה ב' הסימנים דלכ"ע אף שניקבו הבני מעים בתר השחיטה אף בעודה מפרכסת כשירה (וכדתניא נשחטה הקנה בעוף ואח"כ נשמט הוושט כשר וה"ה בבהמה אחר שני הסימנים לכל עניני טריפות וש"מ דבזה כ"ע מודים דשוב כמונח בדקולא דמיא. וא"כ הא דינא דמזמנין ואין מזמנין איירי בתר שחיטת ב' הסימנים. ומה עסק לש"מ מדר"ל להכא. אמנם המעיין בתה"ב דף ל' יראה דלק"מ דודאי בנשחטו ב' הסימנים מה דשוב לא נטרפה אין הטעם משום דכמאן וכו'. אלא אף דעדיין חיותם בשוה עם כל הבשר מ"מ אין שום טריפות שייך בם שכך למדין תורתנו הקדושה דלישראל עושה השחיטה כמתה לגמרי ואף אם הופרשו לגמרי מן הבהמה בעודה מפרכסת ואינו נאסר משום אבר מן החי (ולדעתי היינו מדכתיב וזבחת ואכלת מיד שנזבחה מותר אתה לאוכלה) משום דמיד היא כמתה לגמרי וה"ה ממילא דאין טריפות שייך בם. ולגוי דלא בשחיטה תלי' מ"מ כיון דלא נפרשו מן הבהמה י"ל חיותם וחיי הבשר כאחד נשתרה במיתת הבהמה. משא"כ לר"ל דסובר דאפילו בשחיטת קנה לחודא אין טריפות בריאה הא א"א לומר דכמתה לגמרי דמי הריאה ע"פ שחיטת הקנה לחודה דא"כ אפילו כי נפרשה לגמרי קודם שחיטת הוושט לשתרי. וזה לא ס"ד דהא בשר הריאה לא הוכשרה אלא בסימן אחד. א"ו דלא מטעם דכמתה חשיבה אלא דלענין טריפות דמי' כמאן דמנחה בדקולא אף דלא הותרה עדיין אף לישראל. מזה למד רב אחא דה"ה בשחיטת ב' סימנין אף דלישראל חשובה כמתה סובר דהיינו אך לישראל דבשחיטה תליא אבל לגוי לא אלא אך במיתה. וכיון דלענין טריפות לישראל חשובים כמנחי בדיקולא ה"ה לגוי חשובים כמנחי בדיקולא לענין אבר מן החי. (אך לפ"ז א"י לפרש פרש"י ד"ה מדר"ל במה שכ' משום הריאה כיון דאיירי בשחיטת שני הסימנים מ"ש הריאה ומ"ש כל הבני מעיים. וכן הוא ברא"ש וכה"פ). אבל אי לא סבירא לן כר"ל לענין טריפות פשיטא דנמי דאף בשני סימנים לא אמרינן לענין אבר מן החי דכמונח בדיקולא דמי' אלא חיות הבני מעים עם הבשר כחדא נפקא ומה דאין טריפות בם מטעם דכמתה לגמרי עשתה התורה לישראל כנ"ל. והן הן דברי הפר"ח בסי' ז"ך בהשיגו על הת"ח. ודלא כתב"ש שרוצה לומר דבשני סימנים לכ"ע כמונח וכו'. ומה דנאמר ש"מ מדר"ל פי' דלא כהתה"ב. ומביא ראי' ממנו וליתא כי אין בדחוקיו טעם. ומה שכתב ריש דבריו דל"מ למ"ש בספר המלחמות דאין לפסוק כר"ל דס"ל דחיי ריאה תלוי' בקנה. ודבני מעיים בושט משום דחיי ריאה ובני מעיים תלוים בב' הסימנים דינקי מהדדי אין הדבר כן כי לא כתב זה לטעם דלא לפסוק כר"ל. אלא סגנון דבריו עולים על דברי הראב"ד שמפרש כפרש"י. אלא שכתב דלהכי אין לפסוק כר"ל משום דר"ל סותר עצמו וה"ז כחזרה דר"ל סבר לה ע"ז כותב וזו אך תשובה שלא לסמוך על ר"ל כפירושא דרבא. אבל כר"ל יש לפסוק ואפילו בושט מטעם אין טריפות לחצי חיות דאלו לר"ז ר"ל לא הדר בי' וכו' וע"ז כתב מיהו קשיא דא"כ אי ס"ל דר"ל ולא כפירושא דרבא