בית מאיר ש"ס יא

מחד מי יימר דמזדקק לה בעל או חכם. די"ל קושי' הגמ' אזלא. כיון דעכ"פ מוכח מדבריך דחשבת לי' למי יימר לגרום הקצאה מדעתו. ולר"ש לאצטרופי לג' מי יימר. א"כ קשיא ההוא דנשאלין דלא אתיא כר"י. דאפילו בחד מי יימר אית לי' מוקצה וק"ל. שוב ראיתי ששגיתי דהא ר' יודא ע"כ באמת לא ס"ל מוקצה ע"י מי יימר דמזדקק לי' חכם בהיתר דהא אמר ירד מומחה ויראה וצ"ע:

דף מ"ה ע"ב אמר לי' אביי לר' יוסף ואת וכו' ונפל מנרתא על גלימא ולא טלטלה מ"ט דכר"י ס"ל. וקשיא לי הא אין לך שוכח גדול מזה ולמה לא ניער הגלימא כמו בכר שיש עלי' מעות. בשלמא להמסקנא ניחא דמנרתא דחוליות א"א בניעור. דנמי יש החשש שתתפרק אבל השתא קשיא לי:

דף ע"ד ע"א רש"י ד"ה שכן עני אוכל פתו וכו'. וזורה ובורר ומרקד דנקיט עיין מהרש"א. ולענ"ד הברור דקשיא לרש"י קושי' תוס' דא"א לומר דמשום דעני אוכל פתו בלא כתישה לא חשוב למיהוי אב מלאכה. שהרי לענין סמנים מלאכה חשובה הוא. ולהכי פירש דודאי אב מלאכה הוא לחייב עלי' בפני עצמה כמו על זורה ובורר ומרקד. ובאמת יש ארבעים אבות מלאים שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. אלא שמפני שעני אוכל וכו'. נמצא דכותש לא הוי מסדורא דפת כיון שהעני אוכל פתו בלא סדר זה להכי לא חשוב לי'. משא"כ הנהו תלתא שהם סדורא דפת וחייבו' נמי על כל אחת מפני דהוי במשכן חשוב להו. ואל תתמה שא"כ מנין המתני' מ' חסר אחת הוא לאו דוקא. כי זה נראה באמת מתירוץ רבא דלאביי לאו דוקא ולא נקיט התנא המנין אלא על אותן שעולים במספר זה ולהורות הדין דחילוק חטאת וק"ל:

ע"ב ההוא קשר ע"מ להתיר הוא. מכאן קשה לי לפ"ר על המ"א בסי' () שכל קשר שאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו מקרי קשר של קיימא. דא"כ הרי כשחנו בע"ש וקשרו המיתרים הרי אינו עשוי להתיר עד מוצאי שבת לכל הפחות. כדאיתא בתוס' מנחות דף צ"ח ד"ה ש"מ דבשבת לא היו נוסעים וצ"ע שם בב"י דעת י"א אלו אם לחיוב חטאת נאמר. או כדכתבו האחרונים דאך לפטור אבל אסור. ועיין שם:

דף פ"ח ע"א אמר רב אחא ב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא אמר רבא אעפ"כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש ועיין בחידושי אגדות בשם הרשב"א הקשה דא"כ מדוע נענשו בימי בית הראשון. ותירץ שאז נענשו בגנות הארץ. כי בודאי מתנות הארץ הי' בתנאי קבלת התורה כדכתיב ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו וע"ש. ועיין נמי בספר פרשת דרכים דרך הערבה שעשה מחלוקת בינו לבין המהרי"ק. דלמהרי"ק הי' מתנות הארץ לאבותינו כבר ירושה מוחלטת. וע"ש דברים מתוקים. ולענ"ד קשיא נמי לפי' הרשב"א ז"ל. תינח גלות הארץ יתר העונשים מה תהא עליהן. ואולם לענ"ד י"ל מעיקרא דדינא אין לנו כלל טענת אונס מדקיי"ל תלוה וזבין זביני' זבינא כמבואר בח"מ סי' ר"ה. ואם זה באנס שעיקרו לטובתו מתכוון מכ"ש בהקב"ה שעיקרו לטובתינו כדכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ולוי קדוש הרי שאף לדעת מהרי"ק מ"מ קבלנו תמור קבלת התורה מתנה גדולה השראת שכינה בתוכינו דהיינו גוי קדוש. ונמצא דהוי תלוי' וזבין ולא תלוי' ויהיב. ומה לנו עוד לזעוק. אלא כרב אחא אפשר דסובר כרב ביבי משמי' דר"נ פ' חזקת ד' מ"ח דס"ל לא הוי זכינא ואפשר נמי דלא אמר דבריו כ"א להיות לנו פתחון פה קצת לטעון כדי להקל הדין. ע"פ הסברא דרב ביבי. אבל לעיקרא דמלתא מלבד קבלה דבימי אחשורוש אין לנו טענה. ועיין ס' של"ה החקירה דבעל עקידה בדף מ"ג ובדף מ"ד מסיק דעיקר כדברי חז"ל שכל הדורות הנשמות עם הגופים הי' שם. וכתבתי שם בצדו דא"כ קשיא בהקבלה דבימי אחשורוש מה תיהני לן וע"ש. ולהנ"ל אפשר לדחוקי. דלעולם עיקר הקבלה כבר מהר סיני דהוי תלוי' וזבין ושם הי' כל הנשמות. ומה שאמר רבא הדר וקבלוה. זו לא הי' כ"א לרווחא דמלתא. ומ"מ לענ"ד העיקר כדברי הרמב"ן שהבאתי שם. וצ"ע. וע"פ הדברים הנ"ל יש להמליץ דברי אגדה שבמס' חגיגה דף ו' שמסיק כיון שגלו אין לך ביטול תורה גדול מזה. ויש לדקדק אחרי שמיד בגלות הראשון הי' הביטול תורה למה הי' זה () מיד בתר מקדש ראשון הי' לו להיות. אמנם עיין בפרשת דרכים שהבאתי לעיל פי' הענין ע"ד תירוץ הרשב"א שכיון שגלו הי' להם טענת אונס לבטל התורה ולהנ"ל לא הי' טענת אונס זה מספיק עד אחר בית שני שאז סילק הקב"ה שכינתו מתוכינו כדאמרינן ה' דברים חסר בית שני וא' מהן השכינה משא"כ בגלות ראשון אשר לא זז שכינתו מתוכינו כדאמרינן גלו לעילם שכינה עמהן לבבל שכינה עמהן. וכ"ז שהי' שכינה עמנו הוי כתלוי' וזבין דליכא טענת אונס. משא"כ כיון שגלו בבית שני. ושוב לא הי' לנו לא א"י ולא שכינה שפיר הי' ביטול תורה ע"י הטענת אונס וק"ל:

דף צ"ב ע"א ואיבעית אימא מארון וכו'. עיין פירש"י ועיין ברמב"ן פרשת תרומה בפרשת הארון מסיק ג"כ בשם () דטבעות הארון הי' למטה ממש כדי שיהא כל הארון למעלה מכתף הנושא והוא תימא דבסוגי' הנ"ל מבואר כפירש"י שם שהי' הטבעות בשליש העליון של הארון דהיינו כפרש"י שם שהי' סמוך להכפורת:

דף צד ע"א תוס' ד"ה ר"ש פוטר נראה לר"י וכו' צד נחש שלא ישכנו וכו' והריגת המזיק אין צריך להם ובמשכן הי' צריכים להם לעורות אילים הנשחטין. לפי דבריהם אלו צ"ע מפני מה העלו בכתובות דף ה' ע"ב בד"ה דם דמציצת דם תינוק הנימול דיש בו מלאכה דאורייתא משום נטילת הדם שהוא עצמו הוי נטילת נשמה ולא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופא ולמה לא הא לא הוי דומיא דמשכן דהי' צריכין להעורות. דבשלמא לפרש"י שמביאין הכא שאינה צריכא לגופא מקרי מה שברצונו לא הי' באלו ולא הי' צריך לו. שפיר דבתינוק הנימול רוצה בו שיבא לו צורך זה. אבל לדידהו קשיא. וע"כ לומר שמה שנטילת נשמה זו מציצת התינוק צריך לו לרפאות התינוק חשוב כמו שם במשכן צריך להעורות:

דף קכא ע"א שאין שביתתן עליהן. עיין פרש"י. וצ"ע כי לפי מסקנת הסוגי' דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו. אף קטן אין שביתתו עלינו. וע"כ פי' המתני' דגוי אף כשעושה בשלנו אין שביתתו עלינו משום דעדעתי' דנפשי' עביד. משא"כ קטן שביתתו עלינו היכי דעביד בשביל אחר לא לעצמו ודוחק:

דף קכח ע"ב סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן. וצער ב"ח דאורייתא. אין להקשות לו יהא צב"ח נמי דרבנן נימא כמו שעשה דאורייתא דוחה ל"ת דאורייתא ה"נ ידחה עשה דצער ב"ח דרבנן ל"ח דביטול כלי מהיכנו דרבנן. די"ל כל עניני שבת הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וק"ל:

דף קלג ע"א לעשות אי אתה עושה אבל עושה אתה כו' ופרש"י ז"ל ד"ה ואם עברה להכי כתיב לעשות שמותר לעשות מלאכתו. לפום רהיטא הי' נוח יותר לפרש ע"פ הגירסא שלפנינו כנ"ל ע"פ מה דאיתא דף ע"ב ה"נ כתיב לא תעשה מלאכה עשי' הוא דאסור גרמא שרי. אלא דרש"י ז"ל פי' הכי ע"פ גרסתו שכתב ה"ג לעשות אותה בסיב ועיין ת"ר שהוא כדי ליישב קושי' תוס' ד"ה האי עשה ול"ת בדוחק. אך מ"מ קשה לי איך אפשר לדרוש לעשות היינו בסיב וזה אינו עשי' לקציצת בהרת אלא גרמא ולא מקרי לעשות. וי"ל בדוחק דלגבי הנחת סיב מקרי עשי'. רק לגבי מלאכה לא מקרי עשיות מלאכה וק"ל:

שם אמר מר בשר אע"פ שיש בו בהרת ימול הא למה לי קרא דבר שאין מתכוון הוא,