בית מאיר ש"ס קיח

דאך מתרתי דיעבד מקשה. דודאי רב אשי דידע נמי אוקימתות רבינא הציג הקושיא אף מהכל אך רב אחא דאחרי שהוכיח דאף דיעבד לפעמים משמע הקשה לרב אשי לדידך א"כ ממאי דהכל דהכא לכתחילה משמע ולהכי דייק ותיקשי לך אף לשיטתך דמוקמית לרבות מומר. שבל"ז אף אם לכתחילה משמע אינו שוה עם הפשוט דילמא נמי דיעבד הוא ולא תיקשי עכ"פ לך. ומשני רב אשי באמת () לשיטתי באמת אך תרתי דיעבד למה לי הוא דקשיא ומה שדקדקתי הכל לכתחילה היינו לשיטת רבינא וכדהקשיתי ודוק:

דף ח ע"ב רש"י ד"ה דוחקא. כתב וכיון דלא איפסקא ואיסורא דאורייתא הוא. לפום רהיטא קשה הא רש"י ז"ל הוא הפוסק טעם כעיקר לאו דאורייתא. וצ"ל דהכא החשש מן הבעין שעל הסכין שמנונית דטריפה הנבלע בהבשר וכבר כתב בזבחים (דף צ"ז ע"ב) שומן חטאת וסך ממנו צלי של שלמים ונבלע בו. ומכאן אנו למדין היתר וכו'. ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר דזה ממש הוא ולא טעם. אך דבריהם אלו גופייהו צ"ע. ועיין פר"ח א"ח ריש סי' תמ"ב ודוק:

שם תוס' ד"ה סכין טריפה. משמע דסכין כשירה לכ"ע בצונן. וכן בפסקי תוס'. וצ"ע לשונם דבתר הכי ואע"פ שמלוכלך כו'. כיון שמדיחו מה"ת יהא מלוכלך הרבה. וקרוב שהוא ט"ס וצ"ל דסכין כשירה לכ"ע לא בעי אפילו הדחה בצונן וכן מבואר בהרשב"א ובש"ע ועיין פר"ח סס"י השגתו על הב"ח ומפרש דברי הח"ר:

ד"ה והלכתא כו'. וי"ל ש"ה דליכא איסורא אלא משום דם ודם צונן לא בלע כ"כ. צ"ע הא הוכיחו דבפ' כ"ה סובר ב"ה רותח וצ"ל דהכי קאמרי ודם בצונן לא בלע כ"כ. כלומר כשיחתוך צונן לא יבלע דם. ומ"מ אסור לחתוך בו רותח אפילו אחר הדחה משוה דב"ה רותח ובלע הסכין או צונן בלא הדחה משום שיש רוב דם. והש"ך ופ"ח העתיקו ולא בלע הסכין כ"כ. ולענ"ד שלא בדיוק. ודע שאף שהתוס' כתבו תי' זה לפר"ת ומשמע אבל לשיטתם אין מוכרח. היינו דלשיטתם אפשר לדחוק מה דנאמר פ' כ"ה סכין ששחט בו לצונן סגי בהדחה בלא נעיצה. היינו ששחט פעם או פעמים ולא ברגילות אבל לפי' ר"ח ודאי קשה. וע"כ לחלק בין דם לשאר איסור וממילא אז ודאי מודו לאוקים אף פ' כ"ה בסכין ששחט ברגילות ולחלק בחילוק זה בין דם דמשרק שריק. וזה כוונת הש"ך סעי' ב'. ודלא כהפליתי. ודע דמדבריו אלו שמחלקים בין באקראי לקבע וכן מחלק הרא"ש יש להוכיח דלא כהש"ך ס"ק י"ד ליישב הרא"ש בסתירתו מפ' כ"ה דהכא להכשיר הסכין בין שחיטה לשחיטה חשיב דיעבד ודא"כ לא מקשו תוס' מידי כי מה דפסקינן בסכין של נכרים נעיצה לצונן היינו אך לכתחילה כדהוכיח הפר"ח סי' י' ס"ק י' ובלי ס' הכשר נעיצה בקרקע יותר טורח בסכין שחיטה מהגעלה כי נפגם אם לא שנאמר דעיקר הוכחתם לחילוק זה דאקראי וקבע היינו מפכ"ה דשם לכתחילה גמור לחתוך צונן. ומ"מ א"צ כי אם הדחה. ובאמת לא ס"ל לחלק בין איסור דם דשם אך שחט בלא רגילות וזה דוחק:

שם רש"י ד"ה דוחקא. וכיון דלא איפסק הלכתא ואיסורא הלך אחר המחמיר צ"ע הא רש"י פוסק טעם כעיקר לאו דאורייתא. ובפ' בתרא דע"ז משמע דזה טעמו ולא ממשו מקרי. אך עיין פר"ח א"ח תמ"ב. ובמה שכתבתי בצדי מרש"י זבחים ודוק כי צ"ע. וכן יש לעיין בפרש"י דף צ"ז שנמי הכריע לשער אך במה דבלעה קדירה מטעם דאיסורא דאורייתא הוא וצ"ע לפ"ר. ואולי איירי בבלע איסור לח ביבש דומיא דחלב בבשר שנחשב טעמו וממשו. ועיין בפר"ח הנ"ל ודוק. שוב ראיתי שכבר הרגיש הדרישה סי' צ"ט וכתב דרש"י בתר עיקר האיסור. שם בתוס' ד"ה השוחט. עיין בדבריהם ובס' כרו"פ סי' דאורייתא הוא עבדינן להחמיר דקיי"ל בשל תורה כ"ג ס"ק כ' קושי' על דבריהם. דילמא שם הספק בגוף הדבר אי פוגם אבל כאן שבלע בשבח ודאי ס"ל לרב דאוסר. ולי נראה דל"ק. דהא ההבדל בין דבר הפוגם בעינו לבין דבר שאינו פוגם בעינו אלא ע"י הבלע. מבואר במס' ע"ז בתוס' ד"ה ואידך בדף ס"ז ע"ב שדבר הפוגם בעינו הוא פגם מרובה ופגם שע"י בלע אינו אלא פגם מועט וא"כ אלו מהכא יהא מוכח דרב ס"ל פגם ע"י בלע מפני שהוא פגם מועט אוסר נהי דאפשר לספוקי מ"מ דס"ל פגם בעינו מפני שהוא פגם מרובה דשרי מ"מ קשה למה לי' לומר אי משום דסבר נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח דהיינו כלומר עכברא בשיכרא אין בו שום פגם. ותיפוק ליה דהא מוכרח מהכא דרב ודאי ס"ל דפגם מועט כמו הבלע דאוסר. וא"כ מה"ת לומר דס"ל כולי האי היפוך הסברא החיצונה דעכברא אשבוחי משבח. הא אפילו אך אי ס"ל דעכברא בשיכרא אינו פגם מרובה אלא פגם מועט נמי שפיר לשיטתו אלא ודאי דלא מוכח מהכא מידי וק"ל:

שם לא ליסחוף אינש כפלא וכו' תוס'. היינו קודם שנצטנן וכו' כדכתיב וישימו החלבים על החזות וכן הוא בהרא"ש. והמעיין בהרמב"ן בפירושו על התורה בפסוק זה אין זה ראי' שפירש שהחלבים כולל אף הכולי' והיותרת והאליה ופירש שאותן הדברים היו מפסיקין בין המכסה שהוא החלב הגמור לבין החזות הנאכלות. אך בלא ראיה מסתביר דבריהם. אבל מהרמב"ן משמע דלהכי פירש הכי כי היכי שיהיה הפסק. ואפשר רוצה לומר שאפילו בעודם חמים הוי עבדו הכי וק"ל:

דף יא תוס' ד"ה אתי' מפרה אדומה. ומיהו כאן י"ל דאיכא חזקה אחרת כנגדה משמעות דבריהם דבכי האי גוונא היכא דיש חזקה אחרת אין לילך בתר חזקה ואפילו לא איתרעי כלל. והם דברים מתמיהים כדכתב תשו' הר"ן סי' ס"ו לגבי מקוה שהוחזקה מימי' פעמים עולים פעמים חסרים. מ"מ אם נמדדה ונמצאת שלימה כל הנעשה על גבה טהור. וכתב דזה פשוט דמאי אמרת העמד טמא אדרבה העמד מקוה. והכי פסקינן בי"ד סי' ר"א. וכן נמי תנן השולח גט ממד"ה נותנין אותו בחזקת שהוא קיים אף שיש כנגדה חזקת א"א. א"ו כיון דאנו באים לסתור ולגרוע חזקה אחת במידי דלא אתרעי חזקתו כלל. הרי ודאי יוצא הדבר שכנגדו מחזקתו כאלו נעשה בדבר דלית בי' ספיקא משום דאזלינן בתר החזקה דלית בה ריעותא במידי. וכה"ג כתב במשמרת הבית דף ח' לענין סמוך מיעוטא. וז"ל אבל חזקה המסתלקת ע"י המתעסקין בה לסלקה ורוב דמתעסקין כל שיתעסקו בו מסלקין אותה ודאי ושנתעסק בה מתעסק אחד ולא ידענו אם מן הרוב או מן המועט ע"כ לומר זיל בתר רוב' ומיעוטא כמאן דליתא דמי:

דף יב תוס' ד"ה או שאמר לשלוחו. עיין בדבריהם כי נראה שהוקשה להם דהוי זו וא"צ לומר זו דהא כ"ש הוא מדין מצא בשוק. אבל פירושם ג"כ צ"ע חדא דמה סברת מעלה יש בזו במה דאיכא למימר בעלמא שחטוה אטו הבעלים יותר ידעינן שמומחים הם מבאחרים. ותו דפירושם או שמצאה השליח שהיא שחוטה. פי' זה הא לא אפשר בהאיבעי' דבתר הכי דרב דימי בן יוסף וכיון שהלשון שוה דוחק גדול לומר שפירוש בהברייתא אינו כן. וצ"ע:

דף יב ע"ב זאת אומרת פרש"י כלומר ואפילו אחרים עומדין על גביהם. ויש לדייק מדוע שינה לשון המשנה. ולא כתב ואפילו אחרים רואין אותן ונראה שמיישב בזה מה דמקשו עלי' תוס' במתני' דת"ל דזה נשמע מדתנן וכולם ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתו כשירה דיעבד מבואר הא לכתחילה לא, ועי' מיד לקמן ובתוס' ד"ה מאן תנא מבואר מדבריהם דעומד על גבה לענין כוונה עדיף מאחרים רואין אותו ומועיל אף בחש"ו אף לכתחילה מצד הכוונה. וא"כ מסיפא דמתני' לא נשמע אלא דאחרים רואין אין מוסרין להם לכתחילה. וי"ל מפני העדר הכוונה דאפילו ר"נ דמכשיר