בית מאיר ש"ס קיז

בעלמא הוא. ומה הקושיא דילמא האיבעי' היכא דהמתירים הם קרובים דאלו לא אתרו בי' לא הוי כפירת דברים אבל יראה לענ"ד דבזה יש ליישב קושית המהר"י בן לב דלמה לא מקשה בפשוט על הא דקאמר או דילמא הא והא עבדינן ת"ל דהוי כפירת דברים ואיך אפסר לחייבם בקרבן. ולהנ"ל מיושב דמהא לא מצי למיפרך די"ל האיבעי' בקרובים דלא הוי כפירת דברים. אבל השתא הכי אזלה הוכחתו. דהנה זה ברור דאם יש מלקות בשבועות הפקדון אין () לכפירת דברים או כפירת ממון דהא המלקות אם שייך בגווי' אין נובע כלל מפרשה זו אלא מלאו דלא תשבעו בשמי לשקר וא"כ הכי אזלה קושייתו דרבה מכלל דאי לא אתרו ביה ואיכא עדים אפילו כשרים מחייב דאלת"ה אלא דהוי כפירת דברים והאיבעי' אינה אלא בקרובים. קשה איפכא למה נקיט האיבעי' היכא דשייך קרבן דהיינו בקרובים אי דנימא מדיש קרבן אין מלקות או דילמא וכו' והכל או דנימא דבהתרו בו תדחה הקרבן מפני המלקות או דנימא תרווייהו עבדו לי' הי' לך למבעי בהתרו בו ע"פ כשרים באופן דאין שייכות לקרבן מדהוי כפירת דברים אם שייך מלקות בשבועות הפקדון אם לאו. וכ"ת דזה פשיטא דבכפירת דברים שאין קרבן ודאי חייב מלקות. איך ס"ד דבקרובים שהוא כפירת ממון יפטר בקרבן מדא"ל ל"ש אתרו בי' הא מלקות חמור מקרבן כדמסיק ניחא לי' לאינש דמייתי קרבן ולא לילקי. ואיך אפשר דבכפירת דברים יהא חייב מלקות ובכפירת ממון יפטר בקרבן. א"ו דבאמת מיבעי לך אם שייך כלל לגבי שבועות הפקדון מלקות ותיבעי לך ע"פ עדים כשרים דהוי כפירת דברים ואין שייכות לקרבן אם חייב מלקות ומדלא מיבעי לך הכי ש"מ דס"ל דאף בעדים כשרים דהוי כפירת דברים מ"מ תמיד יש שייכות לקרבן ולא אפשר לך למיבעי באופן דליכא קרבן ושפיר קאמר מכלל. ודוק:

דף ל"ה חטה בכלל חטין עיין פרש"י ולפום רהיטא בלי עיון במפרשים יראה לי שהוקשה לרש"י דאלו התובע תבע חטין והוא כפר בחטה אף דאינו סובל כ"א חטה אחד. יהא אם כופר באחד ממילא נשמע דמכ"ש שכופר בהרבה. לכן דחק לפרש דקאי על התובע שטען חטה. וה"א דלא משמע כ"א חדא ונמצא () קמ"ל וכו' וא"כ ע"כ מה דקתני במתני' אמר קאי על התובע וצ"ע:

מסכת מכות דף ד' ע"ב סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא משמע הא רבנן דפליגי עלי' דר"מ סוברים עדים זוממין ממונא הוא. וכן מבואר בתוס'. וא"כ צ"ע פסק הרמב"ם עדים זוממין קנסא הוא וגם אין לוקין ומשלמין אלא כל המשלם אינו לוקה כרבנן הן אמת למה דמדמה בספר מגילת אסתר שורש שמיני וכתב דמסוגיא זו דייקינן דוקא ממונא לא ילפינן מקנסא. הא קנסא מקנסא ילפינן. ובודאי לדבריו איכא לאקשוי' עלי' דשמואל בהנזקין דסובר קנסא מקנסא לא ילפינן הא ר"מ ס"ל ילפינן ולא פליגו רבנן עלי' בזה. אלא ע"כ דשמואל ס"ל דבזה פליגו רבנן אף דסברי נמי עדים זוממין קנסא הוא קנסא מקנסא לא ילפינן. אמנם עכ"ז אינה עולה ארוכה להרמ"ם שפוסק כרב דקנסא מקנסא ילפינן. ובזה עיקר ישוב הרמב"ם הנ"ל ועיין ש"ך ח"מ סי' שפ"ה. אבל במה דפסק בע"ז משלם ואינו לוקה עדיין צ"ע. גם עיקר דמיון בעל מגילת אסתר צ"ע ואינו נוח לי דדוקא מכסים חיוב קנס ילפינן קנסא מקנסא. אבל לחדש חיוב קנס מקנס זה הוא פלוגתא דרב ושמואל בגיטין הנ"ל. ועיין מס' ב"ק דף ע"א בתוס' ואפשר הרמב"ם סובר דוחק התוס' דהרבנן נמי ס"ל עדים זוממין קנסא. ומ"מ דורשים כדי רשעתו דכתיב בעדים זוממין לממון ומלקות נמי ומיושב פסקו. אף עיין בחדושי ה' שטות להריטב"א אפשר ע"פ דבריו שם בשם הרמב"ן נמי מיושב. וצ"ע וכעת אין עמדי ואני כותב אך לפ"ר ולזכרון בעלמא. ולענ"ד מסוגיא זו דב"ק מוכח כפסק הרמב"ם וע"פ הדוחק דתוס' דאל"ה מאי מקשה וקי"ל דאין לוקין ומשלמין. הא קי"ל עדים זוממין קנסא הוא א"ו כדוחק התוס' ודוק:

דף טו תוס' ד"ה אם כהן הוא. וליכא למימר וכו' ועשה שאינו שוה בכל. תמהני מה עשה שייך גבי'. ואי תימא מה דכתיב קדושים יהיו חשוב עשה. הא ביבמות ך' ע"ב מוכח דלמסקנא זה לא חשיב עשה מדאלמנה מן האירוסין איכא למ"ד דתתיבם לכ"ג. ע"ש ודוק. וגם מה שהחליטו דעשה דוחה ל"ת ועשה של כהנים מדאינה שוה בכל נמי מוכח שם דאינו מדאלמנה מן הנשואין לכ"ג אינה מתיבמת ד"ת משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. ועיין ביבמות דף ה' תוס' ד"ה ואכתי איצטריך ודוק. אלא קושייתם ותירוצם מוכרח מדבאמת אינה כי אם ל"ת גרידא. וצ"ע:

מסכת חולין דף ב ע"ב אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל דיעבד. אלא הכל דהכא ממאי דלכתחילה הוא לך דילמא דיעבד הוא ולא תיקשי לך. א"ל אנא שחיטתן כשירה קשיא לי וכו'. איכא למידק מלות אלו ותקשי לך הן שפת יתר. וכן ולא תקשי לך הוא למותר וכן נמי מלת אנא נמי לפ"ר שפת יתר הוא. ואין זה מדרך חז"ל להרבות במלות שאינם צריכים. והנלענ"ד ליישב דהנה יש לתמוה מה הקושיא מתמורה וערכין דמוכח דהכל דיעבד הוא. דהכי נמי נימא דהכל דהכא דיעבד הוא. בשלמא שם דבין הפשוט ובין הנתרבה בהכל שוים אך לדיעבד שפיר דתנא הכל לדיעבד משא"כ לענין שחיטה פשיטא די"ל מדקתני הכל לרבות כמו דתפשוט הא ודאי דלכתחילה שוחט ה"ה המתרבה שוה לו לענין לכתחילה מדכללם בכלל אחד לומר הכל שוחטין. וכדדאיק לישנא דרש"י ראשית הדברי' ע"ש. וכדי ליישב תמוה זו ע"כ לומר דרב אחא ברי' דרבא דמותיב לרב אשי ידע אוקימתות רב אשי מה שמרבה בהכל היינו מומר לתיאבון ודוקא ע"י בדיקות סכין. ושפיר מקשה דהא אף דהכל מתפרש לענין לכתחילה אכתי המתרבה דהיינו המומר אינו שוה בדינו להפשוט. שהרי הפשוט מותר בלא בדיקות סכין מאחר לו. א"כ מנא לך למידק דיש גבי המומר תחלה ודיעבד דילמא כל עיקר רבוי דילי' אינו אלא לדיעבד אחרי שבל"ז אין הכל כללות שוה להפשוט עם המתרבה. ואולם לאוקימתא דרבינא לענין מומחין או מוחזקין ודאי הכלל מיושב כהוגן אם הכל לכתחילה משמע דאך מרבה מומחה אע"פ שאינו מוחזק או איפכא ובזה כולם שוים ושפיר קשיא הכל לכתחילה ושחיטתו כשירה בדיעבד ואין דומה כלל לתמורה וערכין. ומוכרח להמציא הבדל בין לכתחלה לדיעבד. וא"כ מיושב אף קושי' הרשב"א דתחילה משמע דקושי' רב אשי מהכל לכתחילה משמע ולבסוף הודה