בית מאיר ש"ס קטז

במהרש"א. ומלבד שפירושו רחוק במשמעות התוס'. אף גם יש להקשות מנ"ל לשנות כוונת ר' יוחנן. דילמא באמת פשטי' דר"י היינו בבא מעצמו לית ליה איסור כולל יקדשי' בבכור. ואך לישני' דלהכי לא מקשה כי אם לרבא. דבלא רבא הי' אפשר לחלק בין שבועה להקדש שזה איסור על כל העולם וזה אסור רק על עצמו. אבל הפשוט נלענ"ד דבשלמא לרבא דאית לי' תמיד כולל רק שמשני דהתנא לא איירי כי אם באיסור הבא מאליו שפיר משני דלהכי תנא הקדש משום בכור דבא מאליו ושפיר תנא סתמא הקדש דהדין עכ"פ שפיר בכל הקדשות. משא"כ לריש לקיש דלית ליה כלל בבא מאליו. א"כ יהא מוכרח דלא איירי בהקדש כי אם בבכור זה ודאי לא מסתביר ליה וק"ל. וכמו כן בל"ז שפיר נמי מקשי מגיד של עולה וק"ל. אך לפי פירושי זה באוקימתא דבכור לא אזלו שפיר דברי התוס' ריש פ' אמרו לו ע"ש ודוק. והמהרש"א גמגם עליהם מסוגי' דהכא ואין מוכרח כ"כ. ודוק:

שם ע"ב תוס' ד"ה יש אוכל אכילה אחת. עיין במהרש"א וכנראה נשמט מני' דברי תוס' חולין ק"א דקדשים על חלב אינו כ"א איסור כולל בחמור דהיינו הנאה ולא נקרא מוסיף כי אם דומיא דאשת אח וחמותו ע"ש כי דבריו ברורים ומוכרחים. והכא נמי הם מדוקדקים וק"ל:

שם איבעית אימא כי קתני מידי דלית ליה שאלה וכו' הרי הקדש. יש להקשות מה דוחקיה למוקים בבכור לימא כי לא קתני מידי דמצוה לאתשולי עלי' לאפוקי הקדש דאף דאפשר לאתשולי עלי' מ"מ עבירה היא ולא מצוה כדאיתא בב"י ריש הל' נדרים מדכתיב נשבעתי ואקיימה. שפיר דקתני ליה כמו שאר איסורין:

דף כ תוס' ד"ה לישנא. וא"ת נשיילה. לענ"ד נראה הא דפשיטא להו דנאמן נגד משמעות דבורו. [ועיין קדושין ד' נ' קושי' הגמ' ודילמא למיפטר נפשי'] היינו במ"נ אם אמר כוונתו לאיסור פשיטא דנאמן לשוי' נפשי' חד"א ואם אומר כוונתו להיתר. נאמן במגו דאי בעי מיתשל עלה וק"ל. ומה דבגמ' ה"א לישנא דאתקיל ליה יראה לענ"ד היינו משום דאמר לישנא קלילא אי ולא אין וק"ל:

דף כו רש"י ד"ה ר' ישמעאל. הכי שמיע ליה כו'. אבל על מה שאמר ר' עקיבא ששימש את נחום לא הוצרך רש"י לפרש הכי. דבהדי' איתא ברייתא חגיגה י"ב דאמר ר"י לר"ע אתה ששמשת את נחום כו':

דף כח אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה כתב רש"י ז"ל האי דנקיט אכילת התנאי ברישא וכו'. וכן מוכח לגירסתו ע"ב אכלי' לאיסור והדר אכלי' לתנאי פלוגתא וכו'. וצריך לי עיון הא בתנאי אם קיימ"ל גטין ע"ב לא אמר מהיום כמאן דאמר לאחר מיתה דמי והיינו משום דאם בלא מהיום אינו משמע אלא משעה זו של קיום התנאי א"כ ה"ה הכא אינו חל השבועה אלא משעה שאוכל התנאי משעה זו נאסר ולא מקודם בזמן. וצ"ע כי לפ"ר לפי גירסת הרמב"ם פ"ד מה' שבועות ניחא:

דף כם תוס' ד"ה באומר עיין בדבריהם. ובע"כ לפירושם דאף בנחש טריף שייך גזים מה דתנן במתני' עלי' נמי שחייבין על זדונו מכות היינו כדפי' ר"ת מפני שאוסר כל פירות שבעולם. ולא השיגו עליו אלא בדין הנדר אבל בפירושו מודו. ועיין במהרש"א מה שמוכרח לדחוק לפי' זה משא"כ לפי' הר"ן הכא ובנדרים המתני' פשוטה בלא פי' ר"ת עיין וק"ל:

דף לא מנין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכיה לעני וחובה לעשיר מנין שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק. רש"י ורואה זכות ורבו החליף. תוס'. בפ"ק דסנהדרין נפקא לן מלא תגורו וכן דרך בכמה דוכתין. וק"ק הא איתא בסנהדרין ד' ל"ד מקרא אחד יוצא לכמה טעמים:

ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות. ולולא דבריהם הי' עולה על רוחי לפרש דלא כפרש"י ז"ל. על דרך זה. דהא יש להקשות בשלמא הדרש דסנהדרין שפיר דנקרא זכות לעני וחוב לעשיר לרבותא דמ"מ לא יגור מפני העשיר. אבל הכא דנקיט מדבר שקר תרחק היה לו להשמיענו רבותא איפכא דאפילו אם רואה חוב לעני וזכות לעשיר אל יחוס על העני להכניס דבריו דהא מ"מ דבר שקר הוא ופשיטא דבאמת אל יכניס דברו. להכי י"ל דבאמת הכא הפי' איפכא דאם רואה ברבו שרוצה לדון אפי' זכות לעני וחוב לעשיר מנין שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר וק"ל. ולהכי מפיק ליה מן שתי מקראות:

שם רש"י ד"ה וכ"ש מלך. עיין בס' אור הישר דף מ"ז הקשה הגאון אב"ד ממיץ מדוע לא ביאר רש"י הבזיון משום ההליכה לב"ד. ובדף נ"ד תי' הגאון אב"ד דאמשטרדם דקשי' לרש"י ז"ל דהב"ד יכולין לילך אצלו. ולענ"ד זה אינו דודאי מוכח מגמ' ד' ל' ע"ב דאסור להב"ד מדקאמר אבל באיסור אין חכמה. וקשה ומה כולה האי ליזלו הב"ד לגבי הגדול ממנו. אלא ש"מ דאסור משום זלותא דבי דינא ומכ"ש לגבי מלך ישראל. דהא כבר התם אב"ד דרש"י ס"ל כתי' תוס' ב' ד"ה עשה דכבוד ת"ח עדיף מכבוד מלך ישראל. ובעיקר הקושי' נלענ"ד דרש"י ז"ל מדסבר כתי' ב' הנ"ל ומוכח מיניה דכבוד ת"ח עדיף. וכבר מוכח מן דף ל' ע"ב דדוקא לבי דינא דזוטר מיני' אית ליה זילותא לילך מוכח הא לבי דינא ת"ח כמותו מחויב לילך. ומכ"ש מלך ע"ה דמחוי' לילך ולא מיחשב ליה ההלוך לזילותא זולת העמידה. וכתי' ב' שבתוס' דמלך שאינו ת"ח אסור להושיבו ומחויב לעמוד. ובאמת אם המלך ת"ח שאז מצד העמידה יוכל להעיד דהא מושיבין אותו נגד זה אז כל הבתי דינים נחשבים בי דינא דזוטר מיני' כיון דאיהו ת"ח ומלך ישראל ואז ההליכה הוא זילותא. ולכן שפיר ממ"נ אין יוכל להעיד. ובזה שפיר מה דמייתי שם דף מ"ח מה שפי' רש"י סנהדרין כ"ג הזילותא מצד ההליכה כקושייתו מטעם דסתם כ"ג ת"ח הוא. ושפיר הוא כ"ע לגבי בי דינא דזוטר מיני' מפני צירוף מעלת כ"ג לת"ח. משא"כ הכא פי' רש"י על סתם מלך שאינו ת"ח:

דף לב ע"ב אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב וכו'. תימא הא קי"ל אין אשה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה ולימא העד מי יימר דמשתבעת. ואף למה דמסיק דאיירי בתפסה. מ"מ הא קי"ל דאפי' בתפסה ואינו רוצה לישבע דמנדינן אותה עד שתשבע כמבואר בח"מ סי' פ"ב בש"ך ס"ק י"ז. ואפילו לדעת הסמ"ע שם. עכ"פ קשה על הס"ד דרצה להוכיח משביע עידי קרקע חייב. ועיין שם בהסוגי' דקודם בר"ן מה שכתב על הכל מודים בע"א דר' אבא וק"ל. ובשלמא לסברת תוס' במס' ב"ב דף קנ"ח ד"ה וב"ה אומרים דמת פתאום נוטלת בלא שבועה שפיר אבל לסברת ר"י שם דחיישינן לתפסה מעצמה מחיים קשה. ואולי יש לדחוק דלס"ד סבר דאיירי בייחד לה לכתובתה קרקע או מטלטלי' דנוטלת בלא שבועה ועיין א"ע ריש סי' צ"ו וגם סוף סי' צ"ז ודוק:

דף ל"ג ע"ב הכי קאמר לא משכחת לה ע"ש פרש"י ומה טעם קאמר. וצ"ע כיון דמוקים כר"א בר"ש מה צריך לטעם זה.. ות"ל דאליבי' חייב מטעם דבר הגורם לממון. וא"ל דזה תנא שלישי שסובר אך בזה כראב"ש ולא במחלוקת דעד א'. א"כ עיין במהרש"א ונשארת קושייתו:

דף ל"ז הזיד בשבועות הפקדון והתרו בו מהו. עיין בזה מהרש"ל ומהרש"א. ולפי דעת מהרש"ל דע"פ קרובים נמי חייבים מלקות. [וקצת משמע נמי הכי מלשון הרשב"א בקושייתו שמביא הר"ן פ' כל הנשבעין לגבי שכנגדו חשוד על השבועה] ובאמת מסתבר כותי' דמה יהי' חשש קרובים הא התראה מועילה ע"פ נשים ועבדים כמבואר בהרמב"ם פ' י"ב מה' סנהדרין ומדוע יזיקו הקרובים לענין להלקותם אף כי בודאי לא יועילו לענין הממון. וצ"ע. אמנם לדעת המהרש"ל הקושי' יותר עצומה על הגמ' דהיינו רבה דאמר בתר הכי מכלל דכי לא אתרי בי' ואיכא עדים מחייב כפירת דברים