בית מאיר ש"ס קטו

דהיינו שוגג כדאיתא דף י"ב ע"ב. אלא דמכח הקישא דחטאים דומיא דפשעים ומן ל' דלכל ילפינן דלא איירי בשוגג כי אם ביש בה ואין בה. וא"כ למאי דס"ד דברייתא דאיירי מענין ע"ז וכולי נמי ע"כ דאיירי מפשעים וחטאים. והמקשה שהקשה היכי דמי אי במזיד ואי בשוגג. ר"ל דתרווייהו לא אזלי שפיר. והמתרץ תירץ דתרווייהו אזלו אי במזיד ולא אתרו ואי בשוגג ולא אתידע. ואף שהלשון קצת דחוק. מ"מ לענ"ד מוכרח פי' הגמ' הכי. וא"כ לישנא דתוס' וא"ת ראשון עם התי' ממש אך למותר. דהא א"נ איירי בטומאת מקדש פשיטא דהפשעים לא אתי' לכלל חטאת. והא"ת שני לולא כי יראתי לשלוח יד. הי' נראה להגיה הכי. וא"ת והאיך אפשר לאוקמי באלו ג' עבירות דנהי לכל חטאתם שפיר מתוקמא בהכי מ"מ כפרת חיצון לא אפשר לאשכוחי דהיינו אין בה ויש בה דהא בר קרבן הוא. והמהרש"א ז"ל האריך בפי' דברים. וכנראה שהבין כוונת התוס' שאפשר לאוקמי הכפרה בחלו ג' עבירות. אך או במזיד גרידא ואו בשוגג גרידא וכפשטות לשון הגמ' ותחילת דברי תוס'. וזה לענ"ד בלתי אפשר וכנ"ל. וצריך לי עיון. עכ"ל שם:

דף ד התם נגעים דאכפר ליה וכו'. שמעתי קושי' הא זה נאמר לתרץ דברי ר' יהודה שבדף ז' ע"ב ובמס' מנחות דף צ"א איתא ברייתא דתורת כהנים שהיא סיפרא וסתם סיפרא היינו ר' יהודה וכדאיתא ברש"י ריש מגילה. ושם במנחות מוכרח לשנוי' דאשם להכשיר וחטאת לכפר. ונשאר הקושיא דאימא מחטאת דמצורע היכא שכבר הביא האשם. ויש ליישב דבמנחות משני דאלו לא כתיב אלא זבח לא הייתי מוציא מן כלל כל שאר חטאות ואשמות אלא אשם מצורע והייתי אומר וחטאתו לכפר אבל אחרי שיש עוד רבוי לחטאת מצורע ודינו שום לאשם שוב ס"ל דתרווייהו להכשיר ומנגעו הוא דאכפיר ליה. אבל זה אין לומר דלמסקנא מוכח דתרווייהו להכשיר מדהם משונים מכל חטאות ואשמות בנסכים. דלפ"ר זה אינו דחטאת ואשם נזיר יוכיח:

שם ע"ב תוס' ד"ה ונכפר חיצון. עיין במהרש"א דחק עצמו לבאר דברי התוס' ד"ה ונפקא מיניה אף לתי' א"נ. דלא כמהר"י בן לב. ולענ"ד נהי שבזה אפשר לדחוק. מ"מ דברי התוס' שבד"ה כפרה אחת אי אפשר לבאר לתי' א"נ אף עם פירושו. עיין היטב ודוק תמצא כדברי:

דף י רש"י ד"ה וכולהו מר"ח וכו' וכן הוא מהן לשאין בה ידיעה מתחלה ולא בסוף. עיין ע"ב תוס' ד"ה אותה תמצא כי דברי רש"י אלו צריכים עיון. כי נראה מפירושו זה דלא ס"ל לר"מ דדריש חטא שאין מכיר בה. ונשאר קושי' התוס' על ר"מ כמו שהקשו התוס' לר"ש. ותירוצם שם ועי"ל לא שייך כי אם לר"ש ולא לר"מ. ודוק כי צ"ע:

דף יא תוס' ד"ה אלא מעתה. עיין במהרש"א. מה דקשיא ליה על התוס' לפי הבנתו הראשונה. לענ"ד לק"מ דהכי קשיא להו. דתיקשי להמקשן מטבול יום גופא. אף לפי הבנתו דרצה להוכיח דמכתשת לא קדוש קדושת הגוף מ"מ לענין טבול יום קשה מאי אריא קידשו בכלי השני הא מקודם ע"י המכתשת הוכשר לט"י. אבל ודאי לא הקשו דליקשי ליה המתני' בלא הברייתא דמכתשת. וכדדייק לשונם דפשיטא דבלא הברייתא הוי מצינן למימר דהכלי היינו המכתשת. אך אי קשיא הא קשיא דא"כ מאי משני דהוי ניחא ליה דה"ה לא קדשו בכלי ור"ל כלי העבודה כי אם משעת נתינת המכתשת הוכשר לט"י ומאי דנקיט ט"י בקידשה בכלי היינו משום האינך. דהא אכתי קשה דהא לס"ד דמקשה זה דרוצה להוכיח דקדושת דמים נמי נפסל בט"י הא האינך נמי לא בעי קדושת כלי כלל לענין ט"י ועיין תוס' ד"ה הוכשרו. לכן לע"ד ע"כ לומר דודאי לא נחתו התוס' לבאר דעת מקשה זה האיך לדידי' ניחא. דודאי המקשה אינו כ"א כנושא ונותן להבין כוונת הברייתא ומתני'. ובאמת קשיא ליה בין כך ובין כך דאם המכתשת קדושת הגוף קשיא ליה על הברייתא לינה. ואם קדושת דמים קשיא ליה המתני' על כולם למה לי קדושת כלי לענין ט"י. אלא דעיקר קושייתם על האמת דמכתשת היינו קדושת הגוף. וע"ז שפיר משני. אך דקשיא להו א"כ מי הכריח להמתרץ לומר דלענין לינה לא מועיל מכתשת לימא דאין ה"נ דתנא ט"י וה"ה לינה. ומה דתנא במתני' לינה ולא בברייתא. ומוכרח מזה דאיירי בכלי עבודה ולא במכתשת לא נקיט קדשו בכלי דהיינו כלי עבודה משום קטורת. דזה באמת הוכשר להכל מיד משעת נתינת המכתשת. ולא נקיט קדשו בכלי כי אם משום אינך כדנקיט קידשו בכלי על ט"י. ע"ז תירצו דלא שייך גבי לינה. ודוק. כי לענ"ד מיושב בזה דקדוק המהרש"א בדברי' ודוק. אך לפי' זה דקושי' תוס' קאי לפי המסקנא. לא קאי תי' דועוד י"ל כ"א לקושי' הראשונה וזה דוחק. לכן צ"ע תו בדבור הנ"ל כדקתני לעיל המנחות. ר"ל וכו' דהיינו דקתני שם קדשה בכלי הוכשרה וכו'. דזה הכלי היינו הסיסא וא"כ הקומץ אף טרם שנתקדש בכלי הקטרה שלו כבר נתקדש בהסיסא בעודו הי' מעורב עם המנחה כולה טרם שהוקמץ לענין לינה אלא דלענין להתחייב עליו משום נותר וטמא. אף שהקומץ כיון שכולו מתיר לא שייך גבי' הזה הכלל דסיפא דמתני' זו שלא חל עליו נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו. כי אם מכיון שקדוש קדושת כלי חל עליו נותר וטמא. מ"מ המנחה אף אחר שנתקדשה בהסיסא לא חל עליו נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו. דהיינו הקומץ לכן אף הקומץ עצמו לענין זה של נותר וטמא צריך קידוש כלי הקטרה עצמו ולא מהני לו קידוש כלי הסיסא של המנחה. כך נראה מבואר כוונת התוס' ע"פ המהרש"א אלא שקיצר. אבל צ"ע בהרמב"ם אם ירד לחלק לדינא בהכי. ודוק:

דף יב הכא הוא דמעיקרא עולה והשתא עולה אבל התם גזירה וכו'. בעניותי איני יודע להבין עומק דעתם דמשמע הא לאחר כפרה היה ראוי ליקרב הוא גופיה עולה. והרי רש"י ז"ל דלהכי פי' תמידין שלא הוצרכו לצבור מקיצין בהן את המזבח כדשמעינן ליה לר"ש וכו' ה"נ אלו שלוקחו לצורך תמידין ולא הוצרכו יקרבו לקיץ המזבח שהרי לשם העולה הופרשו כי קייץ נמי עולה הוא. אבל שעירי חטאת שלחטאת הופרשו איך יקייצו בגופן עולות. ואף שרש"י ז"ל פי' בד"ה מודה ר"ש והרי הוא לקייץ המזבח מה בכך להקריב גופן למה שלא הוקש במקצת ולמה לי הגזירה:

דף יג ורבנן עיין פרש"י זה בד"ה ורבנן. ועיין במהרש"א מה שדחק בפרש"י מאין הוציא זה דמיתה אינה מכפרת אלא אחר יוה"כ. ולדעתי קושי' התוס' שם ד"ה בעומד דחקו דלפי קושי' תוס' מתורצת בטוב דשם ביומא התנא איירי במיתה לחוד ויה"כ לחוד דאינהו אינם מכפרים אלא עם תשובה. אבל מיתה ויום כפור יחד מכפר בלא תשובה וק"ל:

דף יד תוס' ד"ה כולן קרוין ביתו. תימא ולוים במה יתכפרו וכו' א"כ מצינו וכו'. לענ"ד לא ידענא מאי קשיא. דהא למסקנא מה בכך דשעיר של עה הותר מכללו מ"מ ידעינן דכהנים נתכפרו בשל אהרן מטעם דקרוים ביתו. ואי למה דס"ד קודם שנחית להקשות ואם נפשך לומר אין ה"נ דהוי אמרינן לוים וכהנים. מדמצינן להם כפרה ע"כ בשל אהרן נתכפרו מדהותר מכללו אצל ביתו. משא"כ צבור דלא הותר מכללו. וק"ל:

דף טז תוס' סוף ד"ה דכולי עלמא. א"נ ר"א מודה דעזרא קידש לעתיד לבא קדושת מחיצה. צ"ע דהרי איתא במס' זבחים ד' ק"ז ע"ב אתמר המעלה בזמן הזה ר"י אמר חייב ר"ל אמר פטור ומפרש הגמ' דקסבר ר"ל קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא לימא בפלוגתא דר"א ור"י ור"ל כר"א. ואם איתא דר"א מודה דעזרה קידש מאי טעמא דר"ל דפוטר בזמן הזה אף אי סבר כר"א:

דף כד תוס' ד"ה באיסור הבא מעצמו לא אמר. עיין