בית מאיר ש"ס קיד

דף צ ע"ב תניא ר' סימאי אומר מנין לתחית המתים מן התורה שנא' וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחי' המתים מן התורה. קשיא לי הא קיי"ל א"י מוחזקת היא וירושה היא לנו מאבותינו הרי להדיא שניתן לאבותינו במוחזק ובפועל ולמה לא יאמר להם וע"כ לדחוק דלתת משמע כמקבל מתנה שנהנה מן המתנה ולזה אף שהי' נקנה להם מ"מ לא זכו ליהנות מן המתנה אלא גרים היו בארץ. משא"כ לתחיית המתים שהמה גופייהו יזכו ליהנות מן המתנה:

שם הבאתי בשם הפרשת דרכים מה שהבאתי והוכחתי שהקנין הי' לאברהם במעכשיו הגוף והפירות לכשיעקרו ולהכי לא הי' שייך לתת להם כיון שלא זכו בהפירות:

דף קז עד זומם חידוש הוא. ומקשין העולם על הטור שנתן טעם על התורה מפני שמעידין בגופן של עדים והוי כמעידין שחללו שבת ומקשין העולם כיון דהגמ' אמרה שהוא חידוש איך כתב הטור שהוא בטעם דא"כ אינו חידוש ואני אומר דלק"מ כי הטעם במעידין שחללו שבת או שגזלו היינו מפני שמעידין בגופן של עדים שעשו מעשה זה ומה בכך ששניהם מכחישין ואמרו שלא עשינו דבר זה הא מה שמכחיש בעצמו שלא עשה לא נחשב לכלום שאין אדם מעיד לעצמו ואין מכחיש להמעידים אלא חבירו שמעיד עליו שלא עשה ואין דבריו של אחד במקום שנים וכה"ג לגבי השני לכן המעידים נאמנים. משא"כ במזימין ששנים מעידים שראו שזה הרג או לוה ביום פלוני והמזימין אמרו לא ראיתם מפני שעמנו הייתם הרי אותן המזימין נמי תרי שאמרו שראו הדבר ומה חזית דסמכת אהני והוי חידוש. אך הטור נתן קצת טעם להתורה שאמרה דלא נילך בתר המבוקש מן המעידין שהוא על דבר שחוץ מהם אלא בתר ההזמה שהיא בגופן של עדים עמנו הייתם שבזה נמי אין לכל אחד מהם אלא עד אחד שהי' במקום המעשה כי הגדתו על עצמו שהי' במקום המעשה הוי כמעיד על עצמו ולהכי המזימין נאמנים אבל זה גופא הוא החידוש דלא ניזל בתר המבוקש וניזול בתר גופם ודוק:

דף קיג מתניתין דלא כר"א דתניא ר"א אומר כל עיר וכו'. בדף ע"ז הקשה הת"ח ולמה לא נימא דאתא עשה דושרפת ודוחה ל"ת דלא תעשון כן לד' אלהיכם והניח בצ"ע. ויראה לענ"ד דל"ק מידי דודאי לא מסתבר למדרש הכי דבשלמא בעלמא ניחא להקב"ה בקיום העשה עד שתדחה להלא תעשה. משא"כ הכא דגוף מצות עיר הנדחת הוא מפני החטא שפגעו בכבודו של מקום ויצוה הקב"ה לפגוע בכבודו יותר ולעבור על לא תעשון כן לד' אלהיכם. ובודאי יותר יש לדרוש שאין זה מצות עשה דוקא לעבור על הלאו אלא () המצוה שבאם אין אתה יכול לקיים כל שללה לא תהא כלל עיר הנידחת. והנה הרב הגדול ידידי דק"ק פ"ל. כתב לי שקשה לי מאד פרש"י () בדברי ר"א ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא. דהא אדרבא א"כ לא אזיל דרשה דר"א כלל כיון דעל כתבי קודש לא קאי כלל המצוה הרי יוכל לקיים את כלל שללה מבלעדי הכתבים קודש. כמו שנתקיים מבלעדי הקדשי' דבקדשים הא לא פליג ר"א. ויראה לי דודאי הדין עמו אלא דהעיקר דר"א בזה פליג עם רבנן דרבנן ס"ל דכתבי קודש שלל שמים הוא ור"א ס"ל דכתבי קודש הואיל דממונו הוא למכור ולעשות בהממון ככל חפצו דאפילו ס"ת נכסיו מקרי להכי הוא בכלל שללה ולא שלל שמים ושפיר הוכיח דינו. ורש"י ז"ל בא לתרץ טעמייהו דרבנן וכתב בתר דבריו ואנן וכו' דהאי שלל שמים הוא. כלומר אנן להכי לא משגחינן בדרשה דר"א דהאי שלל שמים הוא ואינה כלל בכלל המצוה. וק"ל:

עוד לדברים אלו להסביר היישוב על קושי' הת"ח הנ"ל דהא כלל גדול בידינו כל שאפשר לקיים העשה מבלעדי עבירות הלאו לא אמרינן תדחה עשה ללא תעשה. ובעיר הנדחת הא ודאי דאפשר לקיים העשה בלא הכתבי קודש כמו דנתקיימה בלא קדשים שבתוכה. וכיון דלר"א כתבי קודש לא ממעוט משללה כנ"ל והמה בכלל כל מה"ת תקפיד התורה דוקא לרבות כתבי קדש בעשה כדי לעבור ולהוסיף חטא דלא תעשון כן וכו'. אלא ודאי שאינו בא אלא למעט דאם לא אפשר לך לקיים כל לא תעשה כלל עיר הנידחת ודוק:

שוב נתיישבתי כי כל מה שכתבתי ודחקתי ליישב קושי' הת"ח הוא ללא צורך. והעיקר דשריפות כתבי קודש בשמות הקדושים כמו מזוזה לא איסור לאו דלא תעשון כן לחוד אית בי'. אלא אף איסור עשה נמי. דהיינו את ד' אלהיך תירא דעשה גמור הוא כדמנו הרמב"ם והסמ"ג במנין המצות וכמו דמוציאין מפסוק זה שלא להוציא שם שמים לבטלה כדאיתא סנהדרין () יותר במכ"ש דקאי נמי על שריפת שמות הקודש והוי לאו ועשה ואין עשה דוחה לאו ועשה. וזה ברור לענ"ד:

מסכת שבועות דף ג בתוס' ד"ה ועל הזקן. שכתבו דהמ"ל א"ב דאמר לכותי אקיף לי והקשה לי הרב הגדול דק"ק פ"ל הא בכה"ג ודאי אין שליחות לכותי. ואמרתי אפשר דל"ק כי התוס' סוברים עד כאן לא אמרינן דאין שליחות לכותי וקטן אלא לזכות לו או למיעבד מצוה בשליחותו כזה ממעטינן מאתם גם אתם. ומיקחו להם איש שה ילפינן משם דהנהו אין להם כח זה והוי כאלו מדעתם עבדו ולאו מידי הוא משא"כ למיפטר המשלח במה דעבדו עבירה במצות המשלח דעכ"פ העבירה נעשה במצותו. ואלו לא צוה לא הי' נעשה. זה אין הכרח ללמוד דיתחייב ע"י שלוחו כמותו אלא סברא הוא דליחייב זולת היכא דשייך אשלד"ע. משא"כ למ"ד היכא דהשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה. תו אין הבדל ואפילו ע"י כותי וקטן מתחייב אף שראיתי התוס' בב"מ ד"ה אשה מתנגדים לדעתי. מדמשני וי"ל דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו. מ"מ עיינתי בס' א"ז ומצאתי ת"ל חבר לדיעה זו. דז"ל הריטב"א דהתם שאני שלא אמר להזיק אלא בעירה ברשותם וכו' מבואר מיניה להדיא דסובר דלמ"ד זה היכא דהשליח לאו בר חיוב יש שלד"ע ה"ה ע"י חש"ו חייב. ושוב אין מן התימה אם התוס' בשבועות נמי אזלו במחשבה זו. ואף שסתרו דבריהם מה בכך. זה בנמצא הרבה פעמים וק"ל:

דף ז' ע"ב תוס' ד"ה במזיד. ואית וי"ל דהשתא וכו'. דבריהם צ"ע. דא"כ באמת מדוע לא אמרינן דליכפר על טומאת מקדש במזיד. וע"כ משום דלא אתו לכלל חטאת. וא"כ הדר קושייתם לדוכתא. וי"ל דודאי להאמת כמו דממעטינן שאר טומאות מן מטומאתם ולא כל. ומשום דאינם חלוקים. כן ממעטינן נמי מזיד דטומאת מקדש דאינו חלוק דגם בעריות מצינן כיוצא בו. כרת ומלקות. אבל לס"ד דאיירי בכל טומאות אין ה"נ דודאי איירי נמי במזיד של טומאת מקדש דהיינו פשיעותם. ובפשעים לא בעינן כלל דאתי' לכלל חטאת ודוק:

דברים הנ"ל נכתבו שלא בעיון. והעיקר כמו שכתבתי במקום אחר. זה לשונו שם. עיין היטב בסוגי' זו ובדיבור תוס' זה כי לענ"ד ודאי הפנימי על המזיד ועל השוגג בעי לכפורא כדכתיב לכל פשעיהם דהיינו מזיד ולכל חטאותם