בית מאיר ש"ס קיג

דפליג בזה עם רבא וס"ל דחמץ לא מקרי דשיל"מ. או מטעם קושי' הבעל מלחמות שם לנפשיה דהא עובר עליהן בבל יראה או מטעם הר"ן שם. או מטעם המבואר במרדכי. והובא בי"ד סי' ק"ב ע"ש ודוק:

מסכת סנהדרין דף ט ע"ב תוס' דיה ואין אדם משים עצמו רשע. ונראה וכו' אלא פלגינן לומר שרבע אבל לא שרבעו. רצונם לומר אלא אחר הוא שרבע. וכן כתבו לקמן שרבע שור אחר אבל לא שורו. וקשיא לי דא"כ איך אפשר לצרפו עם אחר להרוג הבועל. הא אין לך הכחשה בגופו של עדות יותר מזה. חבירו מעיד שרבע בשעה זו לזה העד ולא לאחר. ואיהו יחשוב כאלו מעיד שרבע שעה זו איש אחר. אף גם משמעות תוס' מפרשים בתרי גופי היינו היכא דאפשר לומר עדותו קאי על גוף אחר שלא העיד עליו. אבל פרשב"ם שם ב"ב ד' קל"ד ע"ב לא משמע הכי. כי ז"ל אבל בתרי גופי בועל ואשה פלגינן דלגבי בועל אנו מאמינין כל העדות וכנראה ר"ל דוקא בחד גופא ליפלוג בין עבר לעתיד לא פלגינן אבל מפני שלגבי בועל מאמין כל העדות אין חשש אם אין אנו מאמינין לגבי אשתו. וכ"ת איך אפשר אם לא בא על אשתו איך יהרג. זה ל"ק דהא טעם דקורבה פסול הוא לא מפני דאמרינן שמשקר אלא גזירת מלך הוא כדאיתא ב"ב דף קנ"ט וא"כ לגבי הבועל מאמינים אותן שבא על אשתו כדי להורגו ומ"מ אין הורגין אותה מפני הגזירת מלך שלא יומת ע"פ קרוב וכן ע"פ גזירת מלך אין נעשה רשע ע"פ עצמו. אף כי אומר אמת שבא עליה לרצונו. ואפשר דלפ"ז נמי מיושב קושי' תוס' מאנוסים היינו מחמת ממון. דשם מה"ת שאנו נאמר שהי' אנוס מחמת נפשות מה שאיהו גופא לא הגיד אלא מחמת ממון וכיון דגזירת מלך הוא שלא להאמינו על עצמו מפני שנעשה רשע בזה ע"י מי ועל מי יחול עדותו הא אין כאן גוף אחר כלל. ועיין עוד בראשונים שדברו בענין זה טובא:

דף י הני הך לדברי הש"ך ח"מ סי' ל"ד ס"ק ל"א דנראה לי דבפסולי עדות מחמת עבירה לא בעינן תחלתו בכשרות אם רק סופו בכשרות. יש להקשות מה מקשה הני הך הא מדין קמא דפלוני רבעני לרצוני לא מוכח דהטעם משום דפלגינן דבורי' אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. אף כי אמר אמת שפלוני רבעו לרצונו ולא אמר שעשה תשובה מפני שאין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן בזה שהוא עכשיו רשע אלא אמרינן ודאי עשה תשובה ומתחרט והוא עכשיו כשר לעדות לכן מצטרף עם אחר להורגו כי אף שהי' בתחילתו בשעת ראי' פסול לעדות בשעת הגדה כשר הוא. א"ו מוכח דאף בפסול עבירה בעינן תחלתו בכשרות ושפיר מוכח הטעם משום פלגינן דיבורי'. ועיין נמי בספרי סי' קמ"א סעי' ל"ד:

דף יב ע"ב גופא אמר שמואל אין מעכבין וכו' אמר עולא אין מקדשין. עיין פרש"י ועיין במהרש"א פירושו. וצ"ע חדא לפ"ז למה מקשה רבא אך לר"נ מכדי וכו' הא קושי' זו מיד על דין עולא קשיא דהא בין כך ובין כך נשאר מעובר ופסח נדחה. ותו דבאמת צ"ע טעמא דרבא דמ"ש כי שתקו ולא מקדשין לאדר שני דלא יתבטל העבור ומשום דקדשוהו נמי יהא בטל. [ולהכי מסופק אני אף בפרש"י שמחולק עם הר"מ בפי' דברי עולא. מ"מ בפי' קידשו מהו"ל דמפרש נמי כהר"מ קידשו קודם שעיברו דסתמו היינו שניסק ודלא כמהרש"ל. וצ"ע] ואולם לשון הרמב"ם פ"ד מה' קדוש החדש ה' י"ד הכי הגיע יום ל' באדר ולא עיברו לא יעברו וכו'. ואם עברוהו ביום ל' הרי זו מעוברת באו עדים אחר שעברוהו והעידו על הירח הרי אלו מקדשין את החדש ביום שלשים ויהי' ר"ח אדר שני ואלו קדשוהו קודם שיעברו את השנה שוב לא היו מעברין שאין מעבר בניסן. כנראה ממנו שאינו מפרש דברי עולא שאמר מקדשין כדפי' רש"י. שהרי לא די שאינו מביא כלל פסק עולא. שכפי הנראה הם הלכה שהרי אין חולק עליו. אלא דאדרבא פוסק בהדיא שאם באו עדים אחר שעיברוהו מקדשין אותו לר"ח אדר שני. וצ"ע כיצד מפרש דברי עולא. ואולי היה לו גירסא אחרת. ואם לאו ע"כ לדחוק שמפרש אין מקדשין כלומר אם באו עדים ביום ל' אחר שעיברוהו אין מקדשין אותו לניסן. אלא להחודש שעיברו דהיינו אדר שני. גם במה שפסק ואלו קדשוהו קודם שיעברו וכו' נראה שמפרש זה בפלוגתא דרבא ור"נ ור"ל קידשו מה אם קדשוהו לניסן קודם שעברוהו ושוב עברוהו. על זה פסק רבא דבטל העבור ופוסק כמותו ור"נ ס"ל מ"מ הוא מעובר ומקודש לאדר. וא"כ עכ"פ טעמא דרבא מיושב שפיר ואי משום מה דקשיא נמי לפירושו מדוע מקשה רבא לר"נ קושייתו הא גם לעולא קשיא. זה באמת בע"כ לומר דלאו דוקא לר"נ הוא דקשי' לי'. דבל"ז נמי קשיא כל היכי דמעברין בתר פורים כדכתבו תוס' ואף לעולא צריכינן לתירוצא דר"נ וצ"ע:

דף יז ע"ב תוס' ד"ה מחכו. תימא ואולי יש ליישב תמיהתם דהא י"ל ומה כולי האי דילמא מה דנאמר מחכו עלי' ר"י בר חנינא היינו על הרוב מדבר דרובא ככולא דבר תורה כדאיתא שם בנזיר במקומו שמקשר מינה. אך דתמיהתם כהוגן. דא"כ לא צריך להפוך ולימא דשלחו מתם היינו ר"י בר חנינא ומחכו במערבא היינו ר' אליעזר ומה דנאמר שלחו מתם ר"י בר חנינא היינו על הרוב. אמנם מצינן במס' עירובין דף מ"ח תני ר' חייא חרם שבין ב' תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל. מחייך עלי' ר"י בר חנינא. וידוע שמפני שר' חייא הי' במערבא בא"י נופל הלשון מחייך עלי' ר"י בר חנינא. משא"כ כשהי' החיכוך במערבא על שמועה מבבל לשם נופל הלשון מיחכו עלי' במערבא ולעולם הוא הוא. וא"כ למה נאמר מעיקרא מיחכו במערבא היינו ר' אליעזר הי' ההכרח לומר דהיינו על הרוב. אבל כבר מצינו דפעם חייך ר"י בר חנינא נמי במערבא דהיינו בעירובין הנ"ל. ומדמקשה על השלחו מתם ר"י בר חנינא נוח לו יותר לומר איפוך כדי שיהי' עכ"פ השלחו מתם ר' אליעזר בשלימות תמיד ומיחכו עלי' ר"י בר חנינא על הרוב מלומר כדמעיקרא דאז יהא מוכרח שני הכללים אך על הרוב. וגם משום דבל"ז מצינן להדיא טבע החייך בר"י ב"ח כנ"ל בעירובין וק"ל:

דף כו ע"ב מהו דתימא עדיפא לי' דכתיב מים גנובין ימתקו. שמעתי מקשין וכי ס"ד דלהכי ליחשד להעיד על אינה מקודשת דמקודשת. הא מה מים גנובין אית לי' כיון דאיהו ידע בנפשי' דאינה מקודשת. ונ"ל דל"ק דהכי פירושא פעמים דנזרק לה קידושין בספק קרוב לו או לה או אפילו כי מעיין ימצא בהדי' דקרוב לו ואינה מקודשת. והוא מרוב חפצו להמצא לו מים גנובים מעיד לפי אומד דעתו שהי' קרוב לה ומקודשת ולהכי לא יהא נאמן קמ"ל. ובל"ז אפשר דמעיקרא לק"מ. כי מים גנובים היינו מה שצריך לקחת בסתר ולא בגלוי וכבר מפני שמעיד עלי' שהיא אשת איש אף דאיהו ידע האמת שאינה אשת איש. מ"מ מוכרח להסתיר מעשיו מפני העולם שמחזיקים אותה באשת איש וזה הוא דמתוק לו. וק"ל וזה העיקר: