בית מאיר ש"ס קיב

הש"ך סי' זה הטעם משום קנס א"כ קושי' התוס' במקומה למה לו לומר ואי לא נקיטי זוזי אוזפינהו הי' לו להורות שידיחו ואם יטעו וישכחו הא הוי שוגגים ולא אפשר למקנסינהו ושרי אף לדידיה כיון שבמסקנא אף רב סובר דמשיכה קונה ובהקפה מכר:

שם ע"ב בתוס' ד"ה ואי ס"ד משיכה בכותי אינה קונה אמאי נהרג עליה. עיין בתירוצם כי לפ"ר צ"ע. דלדבריהם עדיין קשה אף אי משיכה קונה הא ודאי דלא עדיף מישראל וכיון שגם ישראל גזלן אינו קונה להיות שלו ולא מחייב בחיוביה דידי' על מה שנתרבה ממונו אלא על מה שחיסר לחבריה וזה בפחות משוה פרוטה לא שייך גבי ישראל ואמאי נהרג. ותי' בני ר"ח שי' לנכון דאי משיכה קונה שפיר דחייב על מה שנתרבה ממונו בדבר חשוב לגבי דידי'. דמה דגזלן ישראל אינו קונה להיות שלו היינו משום דהנגזל לא מקנה לו מדעתו. משא"כ פחות משוה פרוטה דישראל הנגזל מוחל לו משום דלא חשיב ממון גביה שפיר קונה דליהוי דידי' וחייב מיתה משום דנתרבה ממונו משא"כ אלו משיכה דמקח וממכר לא קונה לגביה. אף עם המחילה נמי לא קנה ליה המשיכה ושפיר קשה אמאי נהרג לא חסרון איכא ולא רבוי איכא. והשתא דאתינן להכי לענ"ד לולא דברי רבותינו בעלי התוס' הי' אפשר ליישב קושייתם מעיקרא דעד כאן לא מחייב גזלן ישראל באונסין אע"פ שלא קנה להיות שלו דמידי הוא טעמא דלא קנה היינו אך מפני שמשך בע"כ של נגזל ולא הסכימה דעת המקנה שיקנה לו המשיכה משא"כ להתחייב באונסין אנן סהדי שהסכימה דעת הנגזל להקנותה לו במשיכה זו לענין זה. וזה תינח בישראל דמשיכה מדעת מקנה קונה לו משא"כ אי משיכה בכותים אפילו מדעת מקנה אינו קונה למה יהרג הא בשום צד לא קנה:

דף ע"ג כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן. עיין על סוגי' זו בהר"ן כי דבריו ברורים. אבל פרש"י ז"ל קשה להולמו. הנה פי' על התי' דקא נפל התירא לגו איסורא דקמא קמא בטל. מבואר הא נפל היתר בבת אחת בכדי לבטל האיסור בס'. באמת אינו אוסר בכל שהוא והוא שיטת הרמב"ן שבהר"ן ולבסוף גבי חמרא במים כתב ה"ג לא חמרא דהתירא בגו מיא דאיסורא וכו' וכגון דנפיל כוליה כחדא. מבואר הא בזה אחר זה אפילו בפחות מנ"ט נמי אסור ומשום דקמא קמא בטל ואסור בכל שהוא. וא"כ מה בין מב"מ למבש"מ. אי בזה אחר זה תרווייהו בכ"ש. ואי בבת אחת תרווייהו בס'. ודבריו האחרונים הם שיטת הר"ן ע"ש. אבל דברי רש"י ז"ל א"א להבין ומה שהקשה המהרש"א. ותי' התוס' אין לו מובן והקושי' יש לדחות ע"ד שדחה הר"ן לשיטתו ולא הרגיש בעיקר הסתירה. ומה שדקדק רש"י ריש הסוגיא לפרש ומותר בהנאה דוקא ולא בשתיה דלהכי אפילו בחמרא דאיסורא לגו מיא דהיתרא קמא קמא בטל אף דטעם כעיקר היינו לאכילה דומי' דמשרת וגיעולי מדין ולא בהנאה:

שם ע"ב ותניא נמי הכי וכו'. ופרש"י משום דבמינו איכא למימר וכו' אלמא טעמא משום הכי הוא תוס' שם ד"ה טבל ותימא וכו' וי"ל דצריכו תרווייהו וכו' ועדיין יש להקשות מדוע נקיט ר"י ור"ל והברייתא דתניא כוותייהו רק טבל ויי"נ. הא איכא נמי כמה איסורים דמשום טעם דבר שיל"מ אינו בטל במינו כמו שביעי' ומעשר והקדש ותירץ הר"ן דמדשיל"מ לא דברו. ואפשר משום דזה אינו נכלל בכלל כל איסורים שבתורה אלא אינהו באו להורות חידוש ביין טבל שאין לו מתירים דומיא דיין נסך והיינו על דרך התוס' לאו על דרך הר"ן בשאין לו ממקום אחר ומה דמוכח ממשמעות פי' רש"י דאלו הטעם של טבל לא הי' משום כהיתרו כך איסורו הי' מהראוי לאסור אפילו שלא במינו בכ"ש וזה אינו לפי מסקנת הפוסקים כמבואר בי"ד סי' ק"ב דבדשיל"מ נמי שלא במינו בנותן טעם. לכך פי' הר"ן דלא כוותיה כי אם דותניא נמי הכי כן פירושו דמדקתני טבל סתמא משמע אפילו באופן דלא שייך דשיל"מ. אבל צ"ע גדול דא"כ מה ניתוסף ראיה מן ברייתא זו מן הברייתא הקודמת דתניא כוותיה דר"י. ובשלמא לפי' רש"י איכא לדחוקי דאלו מן הברייתא הקודמת ה"א דמה שמסיימ' הברייתא במינן וכו' לא קאי כי אם על יי"נ. אבל טבל כיון דטעמא משום דשיל"מ אפילו באינו מינו נמי אינו בטל. משא"כ מברייתא זו מוכרח הטעם. אבל לפי' הר"ן קשיא. והנה איתא במס' פסחים פ' כ"ש גבי פלוגתא דחמץ בפסח בזמנו ושלא בזמנו בבעל המלחמות זה לשונו לפי פירושו הקדום דטעמא דרבא משום דחמץ מקרי דשיל"מ וגזר שלא במינו אטו מינו כו' וא"ת והא ר"י סבר לאחר זמנו מותר כר"ש ובזמנו אינו אוסר במשהו יש להשיב אמר לך ר"י פליגי רבנן עליה דר"ש דאמר במס' שביעית בברייתא ואיתא בנדרים כ"ד שיל"מ כגון הטבל ומ"ש וחדש לא נתנו בו חכמים שעור ואנא דאמרי כרבנן. תדע דהא אמר ר' יוחנן כל איסורים שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך והא טבל דבר שיל"מ הוא ובא להוציא מן הכלל כיוצא בו ותניא נמי כר"י בפ' השוכר במס' ע"ז אבל אנן דקי"ל כל דבר שיל"מ במינו אפילו באלף לא בטל א"א לנו לומר בחמץ בפסח שיהא בטל לעולם במינו וכיון שהשוה רבא שאינו מינו למינו למדין שכולן במשהו עכ"ל. והנה לדבריו שהוכיח דר"י פליג וס"ל דדשיל"מ בטל אפילו במינו אזלה הסוגיא בפשוט דמדנקיט ר"י חוץ מטבל ושביק לאחרינא כל הדברים שיל"מ. ש"מ דטבל טעם אחר יש משום כהיתרו וכו' אך לענ"ד הדבר קשה לאומרו שיהא ר"י פליג על מסקנת ר"א בביצה דאפילו באיסור דרבנן אמרינן דשיל"מ לא בטל. וגם לפ"ז מוכרחים אנו לומר נמי דלא סביר לה כהך ברייתא דקתני התם וספיקא אסורה דהא איהו טעם ביצה שנולדה בי"ט משום משקין שזבו סביר ליה כמבואר שם בסוגיא וע"כ יהא מוכרח לתירוצא דהברייתא כר"ש אזלה ואיהו לא סביר לה. וגם הפי' של הברייתא ותניא נמי הכי יותר דחוק לפירושו דאלו כפרש"י ז"ל ודאי לא מצי סבר. דהא איהו נמי פוסק דדשיל"מ אף במינו אינו בטל. וכפי' הר"ן נמי קשה האיך יאמר דמדתני טבל סתמא ש"מ דאפילו בטבל שאל"מ נמי איירי דאדרבא הא ר"י נמי טבל סתמא נקיט בלישניה ולא איירי כ"א מסתם טבל דהוי דשיל"מ. ונקטינן לאפוקי שאר הדברים שיל"מ דשפיר בטילי חוץ מטבל מטעמי אחריני וצ"ע. והנה הרמב"ם פט"ו מהל' מאכלות אסורות. כנראה דאזיל בשיטת התוס' והר"ן וכמבואר שם דאף דשיל"מ דוקא במינו אינו בטל. אלא שהי' קשה לו מדוע פרט ר"י אך טבל ויי"נ. ועיין שם פירושו בכ"מ ולח"מ. וכלל דברים נראה משום דדשל"מ אינו נכלל בשם סוג כל איסורים שבתורה ואפי' הקדש דצריך מעשה פדיון חוץ מטבל יען שתקונו קצת באיסור שלא מן המוקף. ולכן לא הוצרך להוציא מן הכלל כי אם הנהו תרתי טבל ויי"נ. כן מבוארים הדברים שם בכ"מ עם תוס' דברי הלח"מ. אבל בזה דברי הכ"מ תמוהים שכ' שם הלכה ט' ומה שכתב רבינו חמץ בפסח בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל וחוץ מחמץ בפסח וזה תמוה דהא ר"י בפי' ס"ל בפ' כל שעה דחמץ בזמנו בין במינו בנ"ט. והאיך יאמר חוץ מחמץ. ואם נפשך לומר דלא דק בלישניה וקאי לפרושי הברייתא אליבא דהלכתא שלא יהא מוכרח מן הברייתא שלא כרבא. עכ"פ קשה דהא אף על הברייתא ל"ק כלל דלינקט חמץ בפסח כיון שאינה שוה להפסק שלו אליבא דרבא דחמץ אפילו שלא במינו במשהו. משא"כ טבל ויי"נ דבאינו מינו בנ"ט. אך על הרמב"ם ל"ק דאעפ"כ יש לדחוק דקאי לתרץ הברייתא דתניא כותי' דר"י אליבא דרבא דלא תימא כללא כיילה כל איסורים בנ"ט דמשמע נמי חמץ בפסח. ומתרץ דחמץ לא נכלל כלל בסוג זה. אבל לשון הכ"מ ודאי תמוה ולשיטת הרמב"ם ע"כ לומר דלא ס"ל כבעל המלחמות הנ"ל דר"י פליג בדין דשיל"מ דהא אדרבא איהו ביאר עכ"פ משמעות הברייתא עם כלל זה, והים ודאי לישנא דר"י דהוא לשון הברייתא. אלא דטעמא דר"י גבי חמץ. היינו