בית מאיר ש"ס קיא

כדהתחלתי לכתוב. דבשעורים מעיקרא לא היה קשה לו ואינם דומים לענבים מפני שהם רכיכי כדאיתא בפסחים. ואי משום דמסתביר לו דענבים הם רכיכי כשעורים. מ"מ י"ל שאני שעורים שטבעם לבלוע כדאיתא דף ס"ו ע"ב בדברי ר' יוסי שהשעורים שואבות מבואר בהפוסקים דהיינו מלחלוחית:

דף סו בתוס' ד"ה מכלל דרישא. ועוד דמשהו מב"מ אין הטעם בטל כיון שהטעם שוה אבל לפגם בטל. דבריהם אלו אזלו שפיר דאיך אפשר דהקושיא בגמרא תלי' לפגם במשהו לאביי. דהא איהו בתר טעמא אזיל. אבל מה שכתבו תו ובחמץ בפסח אע"ג דשלא במינו אסור במשהו אע"פ שהטעם בטל מ"מ אין לאסור לפגם שלא יהא טפל חמור מן העיקר דשלא במינו אינו אסור אלא אטו מינו. צ"ע הא לרבא דפסק שם לגירסא זו הכי הא אזיל בתר שמא. וא"כ אף מב"מ דשוה בשמא ולא בטעמא אף דבטל הטעם ואין בו שום ממש אוסר במשהו כיון דהוא מב"מ בשמא. וממילא אף לפגם י"ל דאסור מב"מ. ומה טפל מן העיקר שייך. ותדע דחמץ בפסח לדעתי אין אפשרות מציאות מב"מ בטעמא דזה טעם חמץ וזה טעם מצה. אך בשמא אפשר דכיון דתרווייהו שם הכולל פת אלא דלמסקנת רבא אזלו:

שם אמר אביי מנא אמינא לה וכו'. הנה מדמה אביי איסור שנפל להיתר לדין צירוף איסורים שנפלו יחד דאם בזה אזלינן בתר טעמא לשווינהו מין אחד כדי שיצטרפו כן מהראוי לילך בתר טעמא לשוי' מב"מ. אך מ"מ קשה לי למסקנת הש"ך להלכה ביד דלא אזיל רבא בתר שמא אלא באיסורין שהם מב"מ ביתר מכדי נתינות טעם אבל בדברים שמב"מ ברובא בטל כמו לדידן במאכלות אסורות. ומבש"מ בס' מחמת טעמו ודאי מודה דבתר טעמא אזלינן. א"כ מה הדמיון הכא הא לענ"ד אף רבא מודה הכא כיון דאיירינן הכא בתבלין שנפלו לתבשיל אינו מינו שאיסורו בנותן טעם דהיינו במה שנרגש טעם האיסור בהיתר. ומה"ת דלא נימא לצירוף האיסורין מפני שטעמו שוה מצטרפו. שהרי טעם האיסור נרגש ע"י מיתוק הקדירה. וזה לפרש"י. אמנם לפי' התוס' ד"ה תבלין שפירשו ומצטרפין היינו לענין איסור מאתים ניחא דזה הוא למעלה מנתינת טעם. אמנם דבריהם אינם מובנים לי כל עיקר שכתבו ומצטרפין בדבר יבש לאסור ואפילו בלא נתינת טעם כגון וכו'. וא"י הא שעורא דמאתים אינו אלא במב"מ. וכיון דהכא איירי בתבלין ג' מינים הא א"א שיהיו כל הג' מינים מב"מ עם מה שנפלו לתוכן. וע"כ ר"ל דביבש אפי' מבש"מ נמי צריך מאתים. ומלבד שקשה מציאות תערובות מבש"מ ביבש מפני שהוא מינכר. אף גם צריך לי עיון שמה"ת יהא חמור מבש"מ יבש מבלח שהוא בנתינות טעם:

שם ע"ב בת תיהא. עיין בהר"ן פ' ג"ה פי' דהיינו שמניח פיו על נקב היין לשאוף הריח בפיו ועל ידו לטעום היין. ולפירושו שם דלענין הנאה לא שייך לאסור בלא מתכוין אף בפסיק רישא ומביא ראי' ממוכרי כסות ודאי אין הכרח כלל לדברי התוס' דהכא ודפ' קמא דף י"ב ע"ב שהטעם שאינו נהנה מהריח מפני שחוזק היין מזיק לו יותר אלא הטעם פשוט מדאינו מתכוין. אמנם התוס' לשיטתייהו במס' שבת דף כ"ט ע"ב דאפילו בהנאה שייך פסיק רישא ומוכרחים לדבריהם. ועיין במור"ם לובלין פי' תי' א' בלא דבריו בדבור שאחריו וק"ל:

דף ע' תוס' ד"ה מחלוקת בצירן אבל בגופן לא. דבריהם אינם מובנים כל עיקר שכתבו וי"ל דודאי וכו' מיהו צירן בטל ברוב מה ביטול ברוב איכא הכא אם אנו חוששין שכל הדגים השרוים בהציר הם דגים טמאים. ואפי' נדחק בזה דבהציר מ"מ יש תו ספק דילמא אף ציר דהיתר מעלמא נתערב בזה והוא הרוב אכתי אין פי' לדבריהם שכתבו וגופן לא בטל וכו' מה ענין לביטול בזה הא בכל דג ודג הספק אם הוא טהור או טמא. וע"כ דאזלו בפי' הרמב"ן שמביא הר"ן דכ"ע סברו דראש או שדרה הוא סימן מובהק אלא דאיירי בשהראשין חתוכים מגופן ופלוגתייהו אם נסמוך לומר דמסתמא הגופין מהראשים או איפכא ע"ש. וא"כ סבר דאפי' המחמיר לא חייש דילמא כל הגופין מן הטמאים אלא דודאי יש מן הטהורים נמי בחבית זה. אלא דחייש לדילמא נתערב גופין טמאים. ועל פי זה שפיר אזלו דבריהם. אך עכ"ז לא אזלו דבריהם דבתר הכי בד"ה וחזא בי' קלפי שנראה שרוצים לפרש דלא נימא שהתיר ע"י דג אחד כל הארבא כדמשמע מפרש"י לכן מפרשי' שהיו כולם מין אחד. וא"כ מה החילוק בין הציר לגופן. לשטתיי' דציר דאורייתא ובודאי בדבור זה אזלו בשיטת כל הפוסקים עם מסקנתם במקומות אחרים דשאני ציר דגים דהוי דרבנן. ודברי' בד"ה מחלוקת באמת צ"ע:

דף עא מה שלמדתי פסקא דגמ' בין פסחא לעצרתא תקט"ו. מתני' המוכר יינו עד ע"ב האמר רב הלכה כרשב"ג וכו'. הב"י בסי' קל"ב הניח בצ"ע הרשב"א שמביא ריש הסי' שפסק דכותי שניסך ליינו של ישראל אף שלא בכוונה דהיינו שהי' סבור שהוא שלו. מ"מ מותר למכרו לאותו הכותי ע"ש. דא"כ למה מדד עד שלא פסק דמיו אסורים. ת"ל דלאותו כותי מותר למכרו. והנה להאמת לא קשה על הרשב"א מידי. דהא הרשב"א פי' המשנה בכותי המודד ובאותה המדידה נאסר היין דסובר כחו של כותי המערה אסרו. ע"ש בב"י שמביא פי' זה בשם הרשב"א וא"כ לק"מ. דאף שסובר דאם הגוי נגע ביה וסבר שהוא שלו דחייב בהזיקו ולכן מותר למכרו לאותו כותי היינו בנגע בו שלא ברשות ישראל משא"כ בכותי המודד שהוא ע"כ ברשות ישראל שמצוה לו למדוד פשיטא שאינו חייב בהזיקו. וכעין זה תי' הט"ז על הנגיעה ג"כ. אבל זה ודאי ליתא דמה"ת שתהי' ברשות ישראל קודם הפסיקה. אמנם לדברי קושי' הב"י על הרשב"א עכ"פ על קושי' הגמ' במה שרצה רב אשי להוכיח דמשיכה אינה קונה. דאל"ה ת"ל מדמשכו קני' וכו' דבאותה ה"א סבר דחששא דרב מחשש נגיעה. ות"ל להרשב"א הנגיעה אינה אוסרת כלל למשקל זוזא מני' וכדי ליישב תחלה איישב נמי קושי' הש"ך שם על הפרישה ובמה דפי' להטור שכתב ואם לא עשה כן והי' אפומא אסור. דר"ל מטעם דאין מבטלין איסור ואמי ביטל במזיד אסור דלפ"ז תימא מנ"ל להגמ' למוקים רב דלא כרשב"ג ע"ש. וכעין קושי' זו הקשה ג"כ הת"ח. אך להפרישה הקושי' עצומה ולא מספיק תי' הת"ח ע"ש. ונ"ל לתרץ קושי' הת"ח מעיקרא ואומר דלק"מ דהתוס' הקשו וא"ת ולימא להו רב שידיחו וכו' וי"ל דחיישינן שמא יטעו כיון שהוא דבר קל. וא"כ איך י"ל דרב כרשב"ג אלא דלימדם איך לעשות דא"כ ילמד להם הפשוט שידיחו וא"ל כתי' תוס' דשמא יטעו וישכחו מה כולי האי הא בדיעבד אינו אוסר. וע"כ רב דלא כרשב"ג. וממילא ג"כ מתורץ דאי סובר כרשב"ג קושי' תוס' במקומה וכנ"ל דזה ודאי הוי דיעבד גמור אם יטעו וישכחו כיון דלא סמכו תחלה על הביטול. ולתי' קושי' הש"ך הנ"ל אם נצרף תי' הת"ח לדברי' אלו דדברי רב משמע דבדיעבד אסור ודאי דלק"מ ודוק. אמנם אין מן הצורך כלל דאף אם לא מוכח מדברי רב מידי דמיירי אף בדיעבד לק"מ על הגמ' וכנ"ל דודאי כונתו אף דיעבד דלכתחילה ודאי די בלמוד הפשוט להדיחו וא"כ מתורץ כה"ג קושי' הב"י על הרשב"א למה שפירשתי שאינה קושי' כ"א על רב אשי דודאי באותה ה"א הי' רב אשי סובר פירוש בדברי רב שהי' רוצה ללמדם דבר לכתחילה שלא יצטרכו לבא להיתר הרשב"א ושפיר הוכיח דמשיכה לא קנה דאל"כ אף לכתחילה ליכא. אמנם כאשר תי' אמימר דמשיכה קונה ודמיירי של גוי ומשום וקשה קושי' תוס' דילמד להדיא ומוכח דדעתו דאף בדיעבד יהי' איסור ושפיר מוכח דע"כ דלא כרשב"ג. ואין מן הצורך לבאר דלאוקימתא דיין אפומ' ודאי דלא מועיל סברת הרשב"א כיון דישראל עצמו מודד לכלי זה וק"ל. אך אי קשיא הא קשיא למה דפסק הרא"ש דבמכר ישראל יין ומשך הכותי ועדיין לא נתן הדמים דשרי לישראל אחר ולא לאותו הישראל וביאר