בית מאיר ש"ס קי

לוקחין גת בעוטה ולא תנן גת בעוטה של כותי מותרת משמע לו דאך הלקיחה שהוא היתר הנאה התירו ולא השתי'. וא"כ תו ל"ק נמי מה שהקשה הר"ר אלחנן דא"כ כי פריך לר"ה ממתני' לישני דר"ה אך לענין איסור שתי' איירי די"ל דא"כ מה חידושי' דר"ה הא זה מדיוקא דמתני' דקתני לוקחין שמעינן. אמנם נלענ"ד דרש"י ז"ל הוציא ההיתר שתי' ממה דתנן ואין עושה יין נסך עד שירד לבור דבודאי נראה דגירס' ואין וכו' היא עיקרית מקושי' הגמ' ע"ב שוב שנית על ר"ה בתר דשני לי' בגת פקוקה ומליאה דלגירס' שאינו ההכרח לדחוק מאוד ועיין בתוס' ד"ה לוקחין ומה דמפרשי לגירסת ואינו דאתא לאשמעינן דאפילו בהקלוח אינו עושה יין נסך. ודאי תמוה תי' הגמ' ע"ב בגת פקוקה. וכבר הרגיש בס' לחם סתרים נמי. ומה שפירשו לבסוף אי נמי תנא סיפא לגלויי ארישא הוא דוחק גדול. ולמד רש"י ז"ל דהואינו עושה יי"נ אשמעינן החידוש דאפילו יי"נ הכולל איסור שתי' נמי אין עושה עד שירד לבור:

שם ע"א סוף ד"ה בתוס' ירד לבור ורשב"ם פירש וכו' והשאר מותר כיון שאינו עדיין יין. הקשה בס' לחם סתרים דת"ל דמשום כחו לא גזרו אלא במאי דנפק לבראי וא"כ מה מקשה הגמ' על ר"ה מזה דילמא לעולם הוי יין משנמשך ומה דהשאר מותר משום דבכחו לא גזרו על מה שבפנים ולק"מ כיון דתנן והשאר מותר ורק מה שכבור אסור ודאי מוכח דאף הקילוח אלו קלטו קודם שירד לבור נמי מותר וזה הא ודאי בכלל מה דנפק לבראי הוא ומוכח הטעם משום דלא חשיב עדיין יין. ולהכי מסיים נמי וגם לא נאסר לא במגע ולא בניצוק כיון שאינו יין וק"ל. ומזה נמי ראי' למה שכתבתי לעיל דמה דתנן ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור שפרשו תוס' שבא להורות היתר הקילוח. שזה מסיפא נשמע והשאר מותר אלא דאתי לאורוי' ההיתר שתיה כדפי' רש"י וק"ל:

דף נ"ז עיין בעובדא דשאלת הינוקא בהר"ן היטב שכתב שהריף השמיט כל זה. ואף הפלוגת' דת"ק ור"נ במדדו בין ביד בין ברגל הכל דוחה מהלכה מפני העובדא שבעמוד ב' במחוזא שאיתותב רבא מהעדות דאגרדמיז שמשם נלמד שכל שנוגע נכרי בגופו ואפילו ברגל ואף שלא בכוונת ניסוך כל שידע שיין הוא אוסר בהנאה. זולת בנוגע ע"י דבר אחר שלא בכונת ניסוך שזה שרי בהנאה כת"ק דמתני' מדדו בקנה ואמרו ימכר ובע"כ שמחלק נמי בין נפל לבור למדדו ביד אף שבנפילתו נמי נגע ביין או דחישב לנפילה שלא בכונת נגיעה כלל מפני שבהול על מיתתו. או כדמחלקו תוס' ד"ה תינוק. וא"כ קשה לי מאוד מה יענה הרי"ף על דאישתהי שמואל עד דמשכח תנא דסבר כר"ש להתירו אף בשתי' דמנ"ל דר"ש גופיה מתיר בזה בשתי' כדהקשו התוס' שם. ומה שתירצו דס"ל לשמואל אליבא דר"ש דלא חשבינן שכשך דרגל אלא כמו מדידת קנה וכו'. הא להריף זה אינו כדמוכח באמת לפסק הלכה דידי' דשכשך דרגל אוסר בהנאה ומדירת קנה שבידו מותר בהנאה. וגם מה שתירצו ועוד י"ל דסבר שמואל דכל מה שמתיר ר"ש בהנאה שרי נמי בשתי' וכיון דלא אשכחן וכו' ר"ל דכיון דלא אשכחינן מאן דאסר דריכה דרגל בהנאה דהא אפילו ר' נתן דמחמיר מתירו בהנאה ממילא ה"ה ודאי ר"ש דלא אסרו בהנאה. וכיון דר"ש משוה מדותיו ומה דמתיר בהנאה מתיר נמי בשתי' מסתמא אף דריכה דרגל מתיר אפילו בשתי'. וזה לשיטת רב אלפסי לא אזיל דמאן נימא לו דר"ש פליג על עדות דאגרדיים אשר משם נלמד דדריכה דרגל באמת אף בהנאה אוסר. ובאמת משוה מדותיו וכמו דיש חילוק לרב אלפסי ז"ל בין דריכה דרגל למדידה דקנה לענין איסור הנאה כן יש חילוק לר"ש בין בשתי' בין הנאה וצ"ע ולפ"ר הי' ניחא לי יותר דהריף ז"ל אינו דוחה אלא פסקא הינוקא וסובר דאין חילוק בין רגל לפיו אבל דף נ"ט ע"ב ההוא חביתא דחמרא דאישתקיל ברזא וכו' עיין בתוס' היטב ועיין בהריף וגירסת ד"ת הוא שהריף פי' כלישנא קמא דר"פ דאך דלהדי ברזא אסור ואידך שרו וכן נראה לשון הר"ן שלא העתיק אלא לישנא קמא והוא תימא דא"כ איך פסק הרי"ף בפרק בתרא בעובדא כרבא דכל חמרא אסור מטעם דכולהו חמרא בתר בר גישתא גריר ומ"ש מהכא דהא נמי ודאי כל שלמעלה מן הברזא בתר נקב הברזא גריר א"ו העיקר כנוסח הרא"ש וטור בהריף שפי' כלישנא בתרא ומן התימא מהב"י שלא הביא זה להוכחה ע"ש ודע דאיפכא אין להקשות על פסק רש"י ז"ל דכולהו חבור ואפילו מה שלמטה מן הברזא נאסר מטעם חבור דא"כ למה לי' לרבא לומר התם טעם דכולהו חמרא בתר בר גישתא עד שמכח זה הוכרח רש"י ז"ל לפרש דלא כר"ת אלא שהגשת' מגיע עד שולי החבית ותיפוק לי' דאפילו אם לא הגיע הגישת' עד שולי החבית לאסור כולו לרבנן דר' יודא מצד חבור. דזה אינו דודאי לענין חבור אינו דומה כי שם הגישתא גופא הוא קנה החלול המפסיק בין היין שבתוכו והוא מה שנגע העו"ג בו מבחוץ לבין יין החביות ולהכי לולא דכולהו בתר בת גישת' גריר לא הי' קאמר מצד חבור:

דף סג תוס' ד"ה והא מחסרא משיכה. ולא דמי לההוא דפ' הזהב. עיין המור"ם לובלין ועם דבריו דבריהם דחוקים כמעט באין מבין. ועיין תוס' ב"מ ד' מ"ג ד"ה מאי ארי' שכתבו בסוף ועוד י"ל דלר' יוחנן ור"ה דאית להו ד"ת מעות קונות לא הפקיעו שיכול להשתמש בהם וכו' וכן פסק הטור בשם הגאון בסי' קל"ח ע"ש. א"כ מעיקרא לק"מ. דמעילה מיד שהוציא המעות בהלואה נמי מעל ולא צריך קנין. משא"כ באתנן. וק"ל:

דף סד עיין תוס' אי עודרין. כי דבריהם לפ"ר אינם מובנים לי דודאי י"ל דמה דמקשה אי רבנן מ"א עוקרין אפילו קיומו שרי היינו משום דאינו תופס דמיו ומה דמייתי ראי' היינו מאיסור רוצה בקיומו דלר"ע אסור בכלאים כמו בע"ג כדפרש"י ד"ה דאם זרען אלמא אסור להיות ר"ב. וכן דף ס"ה ד"ה טעמא שכתבו דהתם כו' וחילוק זה בירושלמי והוא בתוס' לעיל סוף פ' כל הצלמים. וע"ש כי לפ"ר איני יכול לקרב כלל הדברים. וכעת אין עמדי לשום עיוני עליהם:

דף ס"ה ע"ב שאני חיטי דאגב צירייהו כמבוקעות דמי. כתב הר"ן ומינה דשעורים כיון דלית בהו צירי כענבים שאין מבוקעות דמי ושרי. וקשה דילמא עד כאן לא צריך לשנויי אגב צירייהו אלא בחיטי דקשה דלולא צירייהו הוי דומיא דענבים שאינם מבוקעות הא שעורים דרכיכי כמבואר בפסחים פ' כל שעה אף בלא צירי בלעו ולא הוי דומיא דענבים וע"כ צ"ל דלא מסתבר לי' דשעורים רכיכי יותר מענבים. ובזה שפיר מה שדימו הפוסקים בסי' קל"ד ענבים לשעורים לענין דאם שהו שנין מרובה נאסרו אפילו באינם מבוקעים מדמינן השעורים עיין וק"ל. אך מ"מ קשה דלפי מה שמסיק בשם הרשב"א דמ"מ שעורים ע"י שהי' זמן מרובה נאסרו וה"ה ענבים הא בזמן מועט בהדחה סגי להו וחטים הא דומים לענבים מבוקעים ומיד נאסרו. הרי דלפ"ז מוכח דשעורים אף דרכיכי לא בלעו כחטין. ואלו בפסחים לענין לתיתה הא אדרבה מסקינן דשעורים אסורים בלתיתה משום דרכיכי וחטין מפני שהן קשות אף עם צירייהו מותרים בלתיתה מן הדין. והרי הרשב"א למד מלתיתה. ובע"כ צ"ל דדוקא לענין בליעה גריעי חטין אף דקשות ע"י צירייהו משעורים וענבים אבל לענין חשש חימוץ שע"י לתיתה נהי דבלעי בלתיתה ע"י צירייהו. מ"מ אין בם חשש חימוץ כ"כ מהר מפני שהן קשות. משא"כ בשעורין משום דרכיכי באין יותר מהר לידי חימוץ. והרשב"א אינו מביא ראי' מלתיתה אלא דחזינן עכ"פ דבלעי. ואולם אלו הייתי כדאי לחלוק על הרשב"א היה מסתבר לענ"ד דכל חילוק הרשב"א אינו מוכרת. אלא