בית מאיר ש"ס קט

אין דברי הד"מ ברורים כאשר כבר השיג עליו המ"י ע"ש וק"ל. ומלבד כל הנ"ל יש לתמוה מה ס"ד לומר גבי כלי הבלוע מחמץ שיהא שייך בו דין איסור רוצה בקיומו דא"כ איך פסקינן כלי חמץ משהינן עד אחר פסח דהא א"כ רוצה בקיומו של איסור הבלוע בפסח משום דבר אחר כדי להשתמש בהכלי' אחר פסח כדכת' התו' לגבי תערובות משהו של פסח עיין בו וק"ל. שוב ראיתי דאין קושיא על תוס' מכלאים כי הם מפרשים בד"ה אין עודרין דבכלאי זרעים המותר בהנאה איירי אבל לא נראה כן מהרמב"ם וגם פרש"י אינו מורה כ"א כסברתי:

דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה ובאנדרטי של מלכי עו"ג וקשה דהא תנן מצא תבנית יד. הא דלא הקשו מדיוקא דרישא דדוקא המוצא שברי צלמים מותרים הא צלמים עצמם אסורים וסתמא כר"מ. הא אף לר"מ לא אסור אלא בשל מלכי עו"ג ועומדים על פ"מ דוקא די"ל דכיון דהרישא מתוקמא כר"מ. י"ל כיון דחייש למעוט ממילא כל צלם הנמצא חייש לשמא של מלכי עו"ג הוא ועמד על פ"מ ועד כאן לא אשמעינן ר"י א"ש באנדרטי של מלכי עו"ג מרבה אמר ר"י ובעומדין אלא לאפוקי בידוע שאינו של מלכים או ידוע שלא עמד על פ"מ. משא"כ הסיפא משמע להו דאתי' אפילו לרבנן דהא להכי דייק ברישא למתני שברי צלמי' מעובדי גלולי' ולא שברי ע"ז כדי להורות דסתמא כר"מ מבואר הא הסיפא מתוקמא אף לרבנן ולהכי קשה להו דהא לרבנן לפרש"י כולהו שרי אא"כ יש בידו. ולהכי פי' ר"ת דקאי אהיתרא דרבנן. אבל בסתם צלמים אף רבנן אסרו ולהכי מסקו תוס' בסוף הדבור דעל פירושו ק"ק דלמה קאמר ברישא סתמא כר"מ הא אף לרבנן אסור בסתם צלמים. ומדיש לדחוק דהדיוקא משמע טפי דבכל אופן היתר השברים אסורין השלמים וגם מדנקיט בלישני' שברי צלמי עובדי גלולים ולא שברי ע"ז להורות על הדיוק ודאי לחידושי' אתי לסתום כר"מ. ולאסור כל הצלמים ואפי' בשל מלכים ועומדי' על פ"מ ואולם רבינו אלחנן פי' לפרש"י דהסיפא איירי בשל כפרים דכע"מ ור"ל דהיינו בנמצא סמוך לכפר וכיון דלא ברירא כרכי' וכפרי' רוב דידהו בודאי הולכין אחר הקרוב ומה גם אם הוא קורבא דמוכח וקאמר ובכך ניחא דלא מצי אמר דסתמא כר"מ מסיפא דההוא אתי' כרבנן משא"כ הרישא מדקתני המוצא שברי צלמי עובדי גלולים מותרים ממילא מוכח דבאותו מקום דמציאות השברי' מותרים במקום הזה צלמים עצמם אסורין וע"כ כר"מ דאלו לרבנן יש מקומות דאף שלמים הנמצאים שם מותרים כגון סמוך לכרכים ודוק. ועיין בפי' מלז"ל כי לא הונח לי בדבריו. ודע דמה שכתבתי בקושי' התוס' דמקשו להכי מסיפא משום דקאי אף לרבנן אין סתירה. מדבריו באמצע ד"ה ע"א אמר שמואל דמשמע דאף הסיפא מוקמי כר"מ דזה סובר לפירושם אליבא דשמואל דמוקים כולהו מתני' כר"מ ע"ש וק"ל:

דף מ"ב בתוס' ד"ה כותי עיין מהרש"א הניח דברי התוס' בצ"ע ואפילו ריח קושיא אין עליהם כי סברא זו דעיקר ע"ג קיימת אינה פעולה אלא להסברא שהכותי מבטלה מכח איהי נפשה לא הצלתה. משא"כ להיכא שהגוי מבטלה כגון שיפה לצרכו. דודאי לא עדיף מפיחסה דנמי עיקר ע"ג קיימת. ולהכי לא מקשה הגמ' אלא מלצורכה וזה הכותי דביטולו ביטול משא"כ ישראל דכיון דלא פלח לא מצי מבטל אלא דמקשה לר"ל דליהוי כנשתברה מאלי' דיאמר הכותי איהי נפשה לא הצלתה לזה שפיר מקשו תוס' דנימא הואיל ועיקר ע"ג קיימת וק"ל:

דף מ"ז ע"ב עיין היטב בהסוגי' ובתוס' ד"ה בית וד"ה אבן. והנה זה אין להקשות למה דמפרשי ד"ה אבן וכתבו אבל הכא בחציבה לבד נאסרה משום דהוא מעשה חשיב. דא"כ למה כתבו ד"ה בית דרש"י יפה פי' דילמא אף במשמשים אף דלכ"ע אין נאסרים עד שיעבדו מ"מ ע"י מעשה חשוב נאסרים מיד. דזה ודאי אינו שהרי מבואר בהברייתא דף נ"א ע"ב דאפילו עשאום וגמרום כל זמן שלא נעבדו לא נאסרים ע"פ הפסוק אשר עבדו שם הגוים. אך זה צ"ע מה שכתבו ד"ה אבן אבל הכא כנ"ל דמשמע דר"ל דהמתני' אפשר דאתי' אף כמ"ד של ישראל עד שתעבד ושאני חציבה דהוי מעשה חשוב. וקשה ת"ל הא ההוא מ"ד יליף לה דף נ"ב מן פסוק ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר דהיינו השתחוואה ומהיכי תיתי לחלק בין מעשה חשוב הא אפילו עשאה מתחלה ועד סוף כולה אינה אסורה עד שתעבד. וביותר צ"ע מה שכתבו תו ומיהו למה שפי' הקונטרס וכו' הוי רבותא טפי בזקיפה וכו' אלא נקט חצבה כמו בבית ור"ל משום דבבית לא שייך זקיפה. מבואר מדבריהם דסבר דאף למ"ד של ישראל מיד מ"מ בעי מעשה קל דומיא דזקיפה. וזה תימא מלבד דפרש"י דף מ"ו ד"ה ולמאן מבואר בלשונו דלמ"ד מיד לא צריך מעשה כלל שהרי כתב וזה לשם ע"א העמידה בין הוי מעשה בין לא הוי מעשה הרי קראה ע"א. ודבריו מוכרחים בפשט הגמ' דאלו להבנת התוס' דמ"מ בעי מעשה זקיפה מה קשיא לי' דילמא הא גופא מבעי' להו אי זקיפת ביצה ליהוי חשיב מעשה קל כזקיפת לבינה כדמיבעי למסקנא. אמנם זה גופא תימא על הסוגי' גופא דמנ"ל למ"ד מיד לא ליבעי מעשה כלל אלא קריאת שם לחוד. א"כ הא אדרבא מבואר דדוקא משעת עשיה ומה"ת לומר משעת קריאה. לכן הנלענ"ד ברור במחילת כבוד רבותינו התוס' ז"ל דאין פי' הסוגיא בדף מ"ו כהבנתם אלא דהמקשן דמותב ולמאן אי למ"ד מיד הא אסורה ע"כ לא נחית כלל למסקנת הסוגי' בדף נ"ב אלא סבר דמ"ד מיד היינו משעת קריאה כמשמעו והא דלא תי' לו המתרץ המסקנא דאף למ"ד זה מ"מ בעי דוקא משעת עשי'. משום דאז פשיטא קשיא מה מבעי' לי' בזקיפת ביצה דודאי אף זקיפת לבינה לא חשיב עושה ע"ז כיון שבגופ' לא עביד מידי ועד כאן לא חשיבה זקיפה אלא גילוי מילתא. ולפ"ז באמת מה דאמר ר"י אמר שמואל זקף לבינה וכו' היינו אף למ"ד מיד מ"מ זקיפות לבינה לא חשיב מעשה אלא גלוי מילתא בעלמא ואולם להמסקנא בדף נ"ב דמבואר דאף מ"ד מ"מ עשייה בעי פשיטא דצריך להיות דוקא בנה בית או חצב בהר ומ"מ דוקא למ"ד מיד כדפרש"י הא למ"ד עד שתעבד אף מעשה חשיב לא מהני כדהקשיתי כדמוכח מהילפותא דושם בסתר וזקיפה ודאי דלא מהני דלא חשיב מעשה ואפילו למ"ד מיד מעשה מיהו בעי ובמשמשי ע"ז ודאי דלא מצי איירי דבזה לכ"ע עד שתיעבד וק"ל:

דף מח תוס' ד"ה גדעו ופסלו תימא וכו' וי"ל וכו' דאילן שהוא מושרש וכו' ע"ש ודוק כי דבריהם צ"ע דלדבריהם דתלו הענינים לחלק בין תלוש ומחובר אכתי קשה מה מקשה בתר הכי לבסוף א"כ גדעו ופסלו מאן קתני אי ר' יוסי בר יודא עיקר אילן נמי אסור. ור"ל דלר"מ עיקר אילן נמי אסור ע"י השתחוואה בלא גדעו ופסלו, נמי נימא ודאי בהשתחוואה עיקר נמי אסור מפני דלדידי' חשוב תלוש וגרעו ופסלו היינו בלא השתחואה ונוטל מה שחידש כמו בבית ואז לא שייך סברת תוס' דהא לר"י ב"ר יהודא ההשרשה לא מבטל וחשיב תלוש ואולם למה שכתבתי לעיל בדף ע"ז לענ"ד קושית תוס' לק"מ מעיקרא דאף למ"ד מיד מ"מ עשיי' בעי ודאי לא מסתבר להש"ס דגדעו ופסלו בלא השתחוואה ליחשוב עשיות ע"ג דהא לא עביד מידי בגוף הע"ג שרוצה לעבוד וק"ל:

דף מט ע"ב בתוס' ד"ה ארג בו מביאים קושיא בשם הירושלמי מ"ש מיי"נ וכו' ע"ש. וקשה הא הב"י סי' קל"ד מביא בשם הרשב"א בשם הירושלמי דמודה רשב"ג במכשיר דכולו אסור ולא מהני תקנתא דרשב"ג ומה קשה לו תו אטו אריגת בגד לא הוי מכשירו לכל הבגד וצ"ע בגוף הירושלמי:

דף נה בתוס' ד"ה והשאר מותר פרש"י אף בשתי' וכו' ע"ש ולענ"ד אדרבא משמעות הר"ר שמעי' איפכא הוא מן דעת הר"ר אלחנן. אלא דדייק מדתנן