בית מאיר ש"ס קח

אמימר. אף בלא אחריות לא רצה לכתוב להם והוכרח להטעותם עיין וק"ל ור"ל כמו דלרשב"ג יש החשש במי שטוען אבד שטרי כמבואר בהתוס'. זה החשש הי' לו בהנהו דילמא ימכרו להמוכר והמוכר יסמוך על זה מפני שאין להלוקח שום שטר להראות ובאמת יהי' לו זה השני ועל הראשון שיהי' ביד המוכר יאמר אין ראיה כבתוס' עיין ודוק:

מסכת ע"ג דף ב' ע"ב ומנלן דחשוב וכו'. משמע דטעם א' עיקר בדר"ח דלאו אורח ארעא. ומשום דמלך חשוב יותר מצבור. וקשה דבהוריות דף י"ג איתא שעיר ע"ג קודם לשעיר נשיא. מ"מ ההוא צבור וההוא יחיד. ויש לדחוק:

דף י"ד תוס' ד"ה תורניתא. קושי' שלישית עוד קשה תורניתא הוא דלא וכו' והא תנן אין מוכרין להם במחובר דהכי דייק לקמן. עיין פי' הר"ן על המתני' דאין מוכרין להם במחובר והוא בדף י"ט ע"ב. וע"כ התוס' סברו כדיעה דלשם דמתני' זו לכ"ע אף בח"ל. דאלו למה דמסיק לעיקר וכן מסקנת הפוסקים דמתני' זו מתפרשה לר"מ כדאית ליה בדף כ"א אף בח"ל ולר' יוסי כדאית ליה דוקא בארץ ולא בח"ל. פשיטא דלא תיקשי מידי דעמוד ב' על ר"מ שפיר מקשה ממתני' זו דלדידי' אף בח"ל מתני'. משא"כ תורניתא שהוא ת"ק דר"מ שפיר בח"ל דוקא תורניתא משום ע"ג משא"כ שאר אילנות שרי בח"ל. ורש"י ודאי סובר כמסקנת הפוסקים וק"ל:

דף ט"ז ע"א ולטעמיך שאין מקריבין אותו וכו'. עיין מור"ם לובלין ז"ל כתב מ"ט חסר ד' ריבבן בשביל זה כי מה לי שמקריבין אותו היום או למחר. ודבריו תמוהים הא קי"ל כדאמר שמואל ובקולה אין אסור אלא יום אידם בלבד וכבר שמעינן דף ס"ה דבהקרבת דורון יש איסור דאזיל ומודי אם לא למי שבקי בו דלא פלח לע"ג. וע"כ צ"ל דהא פשוט להש"ס דאף מה שהקריבו בית רבי הי' לאנטונינוס דודאי לא פלח לע"ג. אי נמי יש לדחוק דהפי' הוא בגמ' חסר ד' רבבן באותו יום האיד כדי שאין מקריבין אותו היום עד למחר וא"כ שפיר פריך מ"ט. דהא מ"מ שייך דאזל ומודי על הד' רבבן שקיבלו ביום האיד:

דף כ"ג תוס' ד"ה רבינא וכו' ויש לומר וכו' אי לאו טעמא דדיעבד לרבינא. לפ"ר יש להקשות דא"כ מה מקשה הסוגיא עליה דילמא לעולם אימא לך אפי' דיעבד נמי לא והכא היינו טעמא דמתירא משום הפסד ממונו ופירשו התוס' ד"ה ע"י ממון דסבר רבינא וכו' ואע"ג דאיכא הפסד ממון ומדשרינן ה"ה אף היכא דליכא הפסד ממון. מנא ליה הא דילמא אף רבינא לא תי' אלא דבקרבנות מקלינן דיעבד בהצטרף הסברא דכותי חס על בהמתו וע"ז שפיר מביא ראיה מאשת כהן דבדיעבד שרי' על כל פנים על ידי הצטרפות דהפסד ממונו. וי"ל דדייק מדברי רבינא דאמר הא לכתחילה ר"ל המשנה דאין מעמידין איירי לכתחלה דוקא. מבואר הא אלו עבר והעמיד אף הבהמה מותרת לקרבן ולא חיישינן דיעבד דילמא נרבעה אף בהעמדה לא שייך כותי חס ש"מ דדיעבד לא חש כלל ושפיר מקשה וק"ל:

דף לא המפקיד יינו וכו' אסור בשתיה ומותר בהנאה והתנן וכו'. הא דלא מקשה בפשוט מ"ש דחשש יותר לאסור בשתי' מבהנאה. דהא באמת נגיעות מצרי אוסר אף בהנאה י"ל דהי' סובר כיון דכל איסור יינם עיקרו אך משום חתנות ועיין בהר"ן ריש סוגי' זו מה דמפרש על המתני' דאיסור הנאה אינו אלא משום גזירה. ויוכל להיות שלא גזרו לר"י ב"ב אלא ביינם ולא בשל ישראל. אבל לאחלופי י"ל דלא חייש כלל משום דהמצרי מירתת [א"נ בפשוט דידע דריב"ב לשיטתי' כבתוס' אך מדתוס' לא מקשה אלא להמסקנא משמע דבס"ד בפשוט ניחא] ולכן מקשה והתנן וכו' הרי הן כפירותיו של כותי. ומתני' זו היא בפ' ג' דדמאי ולפי' הר"ש והראב"ד בפ' י"א מהל' מעשר הוי פירושא דאם הפקיד פירות מתוקנים אמרינן ודאי החליפם בשלו וחייב לעשר ודאי מדרבנן כדין מירח כותי דחייב מדרבנן ושפיר מקשה. משא"כ לפי' הר"מ המבואר שם בהלכות לא בא מחשש זה כי אם קולא שאם הפקיד מתוקנים אין צריך לעשר שאפילו החליפם בשלו נמי פטורים מפני שפי' מירח כותי פטור אף מדרבנן. איני יודע ליישב הקושי' הכא. ובס' לחם סתרים מבאר הקושי' על דרך זה שמביא פי' בשם המפורשים שאפילו הפקיד אצלו פירות טבולים הרי הם פירותיו של כותי לקולא שפטורים מטעם מירח כותי. ומי יתן ואדע מי המפורש אשר מילא לבו לפרש הכי. שבהדי' מבואר בהר"מ בהלכות הנ"ל שבאופן זה הוא חייב מספק תורה. אלא שתלה הדבר ביראה לי מפני שהמתני' לא בהכי איירי אלא בהפקיד פירות מתוקנים ע"ש ודוק. וע"כ לדחוק דאף דתפס סיפא דמתני' עיקר הקושי' מהרישא בהפקיד אצל נחתום וכו' דהפירות דמאי משמע הוחלפו עם פירות של ישראל ע"ה מזה נשמע חומרא דחשש חליפין. והוא דחוק חדא דשם החשש שהוחלפו בשוגג שלא מדעתו אך מפני ראינו נזהר כ"כ כישראל וצ"ע. ומה שהקשו בתוס' על ריב"ם ולא ניחא להו כפרש"י דלרבנן בחותם אחד אסור בשתיה ומותר בהנאה שהניח בספר הנ"ל בקושי' מה דעתם בזה. לדידי איפכא קשיא על פרש"י דהא מה דיין בחותם אחד לא מינטר ע"כ היינו דחיישינן שמתוך חיבת ניסוך טרח ומזייף כמבואר בהר"ן ומוכח מדיין מבושל מינטר בחותם אחד וע"ש בהר"ן בסוגיא דחביות צריך חותם בתוך חותם. וא"כ דהחשש אינו אלא משום חיבת ניסוך פשיטא דאין לחלק בין שתיה להנאה. ומוכרח תוס' לדבריהם דריב"ב לשיטתי'. ומה דמסיימו תוס' ואע"ג דחיישי לזיוף דנגע ביה ושתה מיני' באמת ק"ק מה אריא משום הכי ות"ל דטרח ומזייף לנסך אלא דלריב"ב אף שניסך באמת של ישראל אינו אסור אלא בשתיה (אך זה גופא טעמו דריב"ב צ"ע מה נשתנ' שתיה מהנאה ואפשר שתיה הוא בכלל גזירות חתנות) ומה שכתבו תוס' לא החמיר כ"כ לחוש לאחלופי לאיסור הנאה כיון וכו' זה צ"ע שאחרי שכבר חשיד לטרוח ולזייף למה לא נחוש לאחלופי בדרבנן כמו בפי' דנמי אין החשש אלא בדרבנן. וצריכנא לומר דוקא בדס"ד שהוא בלא חותם יש לדמות לפירות משא"כ בחתום אף שטרח לפתוח ולנגוע. מ"מ לאחלופי כולו במידי שהי' חתום מירתת יותר ולא חש כ"כ במידי דרבנן ודוק:

דף ל"ב סוף תוס' ד"ה והא הכא כתבו הלכך יש פוסקים וכו' משום דהוי רוצה בקיומו ע"י ד"א אבל א"כ לר"ת וכו'. ומכאן פסק ר"ת דקדירות הבלועות מבב"ח וכו' משמע דרצונם להשתמש בדין זה של רוצה בקיומו בכל איסורי הנאה ולא מטעם דליתא לאיסורא בעיני' ועיין בא"ח סי' ת"נ. ואני תמה הא מבואר בדף ס"ד דגבי כלאים אמרינן רבנן הוא ופרש"י דלא איכפת להו אי רוצה בקיומן אבל יין נסך דאסור להיות רוצה בקיומן דישראל מצווה לבטל ע"ג ותשמישים אומר לך דאסור הרי דכלאים אף דאסורין בהנאה אין בהם לכ"ע משום רוצה בקיומו דרבנן זולת לר"ע מדרשה דקרא. וא"כ מה"ת לילף שאר א"ה מע"ג הגם דבחמץ יש לדחוק דמדמו לע"ג הואיל ואנו מצווין להשביתו ואסור בבל יראה הוי דומיא דע"ג. אך צ"ע מנא להו. אבל בב"ח ודאי לכלאים דמו. והד"מ בי"ד סי' צ"ד רוצה באמת לדון בב"ח מחמץ לענין איסור רוצה בקיומו. והוא תימה בעיני ומלבד זה