בית מאיר ש"ס קז

קושי' הר"ן ז"ל במס' שבועות באופן אחר ע"פ דברי הרמב"ן במס' ב"ב שהבאתי בספרי בית מאיר סי' ק"ך סעי' ד' שיש הבדל בין תנאי שבינו לחבירו לבין תנאי שבינו לבין עצמו על עצמו. כן אולי אפשר דיש הבדל לענין לשון אם שאף שלגבי חבירו אינו גומר הדבר עד שיקוים התנאי אבל על עצמו אף בלא מעכשיו משמעו מהיום ומעכשיו. כי באמת על תי' הר"ן ז"ל קשה לי אחרי שמוכרח לבא לבסוף שבגט משום דלרחוקי קאתא. הכל קשיא על הפוסקים מאין למדו קדושין מגיטין. כמבואר בהה"מ הלכות קדושין הנ"ל. ודוק כי צ"ע:

דף קנ"ו ע"א תוס' ד"ה וכי מאחר. ואם הי' ספק וכו' לענ"ד הברור שדבריהם אלו אין להם המשך עם הקודם עיין ודוק תמצא כדברי. כי אם הם שייכים לאמצע דבור התוס' הנ"ל ד"ה בודקין. שם לאחר שסיימו כדאמר פ' בא סימן צריך להיות ודוחק לומר דבודקין לקדושין וכו' עד הסוף דלא כהלכתא. והכא סוף הדבור היינו הי' גדול בשעת הגרושין. ואותן התיבות מן ואם הי' ספק עד ודוחק הם כולם בטעות ומותר. ובעיקר קושי' תוס' זאת. מבואר הפי' האמתי בנ"י ובת"ח. שכן פי' הגמ' וכי מאחר דבדקינן לקדושין ש"מ דבשנים לחוד אינה מקודשת דאל"ה למה לי בדיקה דהא ודאי דבהגיע לשנים איירי כמבואר בתוס' א"כ לגטין למה לי בדיקה ממ"נ. ממש כקושי' התוס' ע"ש ודוק. ואם לבך מהסס לומר שיהיו כל הדברים מן ואם הי' ספק עד ודוחק כולם בטעות אפשר לדחוק וליישבם ולומר ששייכים אל הקושי'. והכי פירושם ואם הי' ספק. בשלמא אם הי' ספיקא לקולא הי' אפשר לומר יען שהחכמים הוצרכו להחמיר מדבריה' לא מטעם ספק החמירו כי אם שגזרו על הספק אפי' אם זה הספק יהא ודאי קטן שיהא קדושי דרבנן לו. וא"כ לא הוי קשיא ממ"נ. דאף לקדושי דרבנן אינו מועיל גירושין עד שיגדיל וכדתי' הגמ'. לכך מקשה תוס' דזה אינו דהא אם הי' ספק הא ספיקא דאורייתא לחומרא ולמה הצריכו חכמים לבא בגזירתם עליו ונשאר הדבר שמקודשת מספק. ושפיר קשיא דליקשי הגמ' בפשוט בדרך ממ"נ:

דף קנ"ז ע"ב רשב"ם והמאוחרים כשרים לוה בניסן ולא נכתב עד תשרי. ובד"ה מאוחרין אמאי כשרים כשלוה בניסן ונכתב בתשרי והלא שמא קנה זה אלו נכסים בין ניסן לתשרי ולא אשתעבדו למלוה דהא דאקני הוא בשעת הלואה והטורף יבא לטרוף מתשרי ואילך שלא כדין וכו'. וא"י מה הריעות' בזה דהא כשלוה בניסן לא הי' אלא מלוה ע"פ ולא אשתעבדו נכסים עד תשרי שעושה לו שעבוד בשטר על ההלואה בע"פ דעד האידנא ומשעבד לו מאז כל הנכסים שיש לו הרי הכל אף מה שקנה בתר ההלואה בשעת עשיות השטר הוא דקנה ולא דאקני. ואין לדחוק דדוקא כשתחלה נעשה ההלואה על מנת היותה ע"פ ושוב עושה לו שטר שפיר. אבל היכא דתחלה נעשית בהלואה ע"מ לעשותה מיד מלוה בשטר ונשתהא הענין עד שנעשה השטר במאוחר. בזה כל שעבוד השטר נעשה על סמך זמן ההלואה ומאז מתחיל השעבוד ומגרע גרע דלא חל השעבוד על הנכסים שקנה בתר ההלואה. א"כ מה מהני כשכותב בהשטר דאקני הא הנכסים נקנו מ"מ בתר ההלואה ומה משני הא מני ר"מ הוא ועיין בזה פרשב"ם דהיינו ע"י כתיבה דאקני ומה מהני כתיבה זו למה שקנה קודם הכתיבה לבתר ההלואה הא בשעת הלואה מ"מ דאקני הוא. משא"כ לפי' המאוחרין דהאי נמי הכל ניחא. וצ"ע:

דף קנ"ח תוס' ד"ה וב"ה בסופו ואין נראה לר"י כי למה אין לחוש שתפסה מחיים כדאמרינן וכו' ומיירי וכו'. דברים אלו בלתי מובנים. כי מה צורך להם לראי' דתפיסתה לכתובה לא מהני ומה לו אם מהני אם לא מהני דאף אם מהני הא מ"מ גובאת האידנא הכתובה בגזל וצריכה לישבע דלא תפסה. וצ"ע:

דף קנ"ט ולימרי לי' אביך מזבין וכו'. ע"ש בתוס'. והטור ז"ל הוסיף לבאר בההוא דינא אפילו בשוכר הבן לצורך קבורת אביו ע"ש סי' רי"א. והרי"ף ז"ל לא הוסיף דבר ממה שנאמר בתלמוד והיינו כשטת הרשב"ם. וכדי להצילם מקושי' התוס' כמבואר בהרשב"א שהביא הה"מ. דא"כ מאי ארי' שמת הבן בחיי אביו באופן שיוכלו יורשי הבן לומר אנן מכח אבוהן דאבא אתינן. ת"ל דהא אפי' הבן עצמו שמכר יוכל לחזור בו. לזה י"ל לא מבעי' לשיטת המרדכי בפ' זה שסובר דמצוה לקיים דברי המת אפילו לא צוה ליורשיו. ומתרץ קושי' תוס' דלמה הצריכו במתנה במקצת קנין ת"ל משום דמצוה לקיים. כתב איהו דמצוה לא הוי אלא במה שאין יכול להקנות בקנין. וא"כ פשיטא דל"ק הכא מידי. דאדרבא היא הנותנת הואיל והכא לא קנו הלקוחות בתורת קנין. זהו שקשה בד"מ דלימרי לי' אביך מזבין ואת מפקית ודאי אלו הי' אביך חי וחזר בו שפיר. משא"כ עתה שמת ולא חזר בו. לא יהא אלא דבור בעלמא הא מצוה לקיים דברי המת. אבל הטעם הוא הואיל והיורשים יוכלו לומר לא מכחך אנו יורשים הוי כמו נכסי הגר שמבואר סי' רנ"ו דלא שייך גבי' מצוה וה"ה הכא. ואפילו לשטת שארי הפוסקים דלא אמרינן מצוה אלא עכ"פ במצוה לפני היורשים י"ל דאיירי הכא בבן שמכר בנכסי אביו לפני בניו ושפיר הוי חידוש טובא כנ"ל. אבל אין מן ההכרח כי בפשוט י"ל דהריף מסכים לשטת המרדכי דלעיל. כי כן משמע מסתימת לשונו להדין דמצוה וכו' שלא התנה לגבי' שום תנאי ודוק. מה שיש לתמוה פה על הגהות הרא"ש עיין בח"מ סי' ק"ד שתמהתי שם עליהם ועל הש"ך שהעתיקם:

דף קס"ז ע"ב תוס' ד"ה וליחוש ותימא לי. קושייתם לפ"ר תמוה דהא קי"ל לכ"ע דמפני תקון העולם היא נשאת בע"ח לחוד ואין צריכה לע"מ. וסמכינן שבודאי נמסר כדין. ופשיטא היינו אפילו אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה. דאל"כ לא הועילו בתקנתם. וא"כ מה קושי'. אם זה האיש ימסור גט זה לאשת חבירו שלא בפני עדים כלל והיא אח"כ תנשא בו. ונלענ"ד לפרשם על דרך זה דהא נמי קי"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת. וא"כ אם רצונה להעיז פניה בבעלה לומר גרשתני בשקר אינה צריכה כלל לגט זיוף זה. אלא ודאי החשש לאשה שאין לה העזת פנים כזה בלתי אם עדים יסייעו לה אז תוכל להעיז נגדו כדמשני הגמ' היכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה. וא"כ ע"כ הערמה תהא שאיש זה באמת ימסור לה גט זה בפני עדים בחזקת שהיא אשתו, ונמצא אח"כ יהי' לה עדים שיסייע לה שנתגרשה מבעלה וע"ז מקשו שפיר הא אותן עדים צריכו למקרי לגט ויראו שאין זה שם האיש. וזה על דרך רש"ל שלא בדוחקו ועיין מהרש"א:

דף קס"ח ע"ב אמר להו מה איעבד לכו דאמר רב ספרא וכו'. לשון זה צ"ע דאי משום הא דטריף והדר טריף. הא הי' יכול לכתוב להם שטר מקח חוץ מהאחריות שבו דלא מהני אלא למוקים השדה בידיה והי' מועיל אף להו כנגד הלוקח מהערבי עיין ודוק. אלא ודאי אביי לשטתייהו דס"ל אותיות נקנים במסירה. כדאיתא פ' הספינה ד' ע"ז בתוס' ד"ה אמר אמימר ע"ש ולהכי סובר נמי כר' דאף שטרי מקח אין כותבין. אבל לשון דילמא טריף וכו' אינו אזיל שפיר וע"כ לומר שהוא לאו דוקא:

שם הנהו ערבאי דאתו לפומבדיתא וכו' עד אלף בית בעלמא קאמינא. א"י בעניותי למה לא מילא רצונם בשטר בלא אחריות כדקתני מיד בהברייתא בדברי חכמים אבל שטרי מקח כותבים חוץ מן האחריות שבו. שוב ראיתי דל"ק כי אף דאביי אמר להו מה איעבד לכו דאמר רב ספרא וכו' דילמא טריף והדר טריף היינו להעומדים שהפצירו בו הוא דדחי אותם בדברי רב ספרא שהם אליבא דת"ק דברייתא. והם עמי הארצות היו ולא ידעו להשיבו דלכתוב להם עכ"פ חוץ מהאחריות שבו אבל אביי בפני עצמו מדסובר כרשב"ג דאותיות נקנים במסירה כדהוכיחו התוס' דף ע"ז ד"ה אמר