בית מאיר ש"ס קו

י"ל כנ"ל י"ל דהכי אזלה הוכחתו מדמוקים כל עסק שבועת שומרים דוקא בהפקיד בשטר ש"מ דזה סברא דאורייתא דאי אפשר לטעון על שטר החזרתי מטעם שטרך בידי מה בעי ומכיון דזה סברא דאורייתא הרי שטר מדאורייתא כמו עדים ושוב אי אפשר שיהא נאמן אף בשבועה במגו דנאנסו דהוי כמגו במקום עדים. וע' בתוס' מס' זו (דף ה' ע"ב) ד"ה מי אמרינן. אלא ודאי דנהי דעדות שבשטר ד"ת הוא דלא כסברת הרמב"ם המובא בש"ך ח"מ סי' כ"ח. היינו דווקא במקום דלא שייך פרעון וחזרה כמו בקניות קרקע וגטין. אבל במקום דשייך חזרה ההוא סברא דשטרך בידי מה בעי אינה אלא סברא דרבנן ושפיר דגריע מעדים ואמרינן מגו. ודוק:

דף ע"ט ע"ב בתוס' ד"ה אבל בשדה ואילן כתבו ומיהו הא לא מצי למימר דבין בזה וכו':

לפי מה שמפרש ר"י בסמוך. ועיין במהרש"א. ואף כי דבריו נכונים. עכ"ז א"י לפרש דברי התוס' מה תלוי דבריהם בפי' ר"י הא בל"ז איך אפשר לומר דאף בשדה ואילן יהי' מחלוקתם א"כ בשדה ואילן מאי טעמא דרשב"א וכקושי' הגמ' ואי בשדה ואילן אמאי מחליף וכמבואר בתוס' שם דבשדה ואילן לא שייך כלל לומר בעין רעה מקדיש או מוכר וצ"ע:

דף קכ"ה רשב"ם ד"ה ועוד האמר רבה דאמר בעובדא וכו'. יש להקשות עליו דהכא לא דמי דהא אלו זבין אתא אבוהן וטריף. אך עיין סוף ב"ב דרבה אית ליה שעבודא לאו דאורייתא ואפילו במלוה בשטר וע"ש בחידושי הרמב"ן מבואר הכי:

דף קל"ד ע"ב מ"ש מדרבא וכו'. לפ"ר תימא לי הא איתא בחידושי רמב"ן הכא ד"ה מפני וקשה היכי מהימני ליה באומר זה בני משום גירושין דהא אי מגרש לה אסורה לכהן ועכשיו שאתה מאמינו בבנים ומתירה אף לכהן ועוד אפילו לישראל נמי לא הוי לן למשרי לפי מה שאנו סבורין דמגו לחצי טענה לא אמרינן כמו שפירשנו פ' חז"ה דף ל"ג ע"ב. ואיכא למימר התם היינו טעמא דכיון דאיהו לטענה זו מתכוין אין אומרים מגו לחצי' וכאן נמי אין מאמינו לחצאין אלא נאמן לגמרי דאיהו לא אכפת לי' לבעל אם אינה נשאת לכהן והי' לו לגרשה וכו' ע"ש. וזה תינח במת בני משא"כ כשאמר גרשתי זה זמן ארוך הא ודאי לטענה זו מתכוין דאלו אך שלא תזקק ליבום לימא גרשתי' סתם. וא"כ איך נאמינו בלהבא במגו דבידו לגרשה הא בזה הי' מגרע הגירושין דמזמן הזה ומגו לחצי טענה הא לא אמרינן ולהכי מהראוי שאינו נאמן אף להבא. ואין צורך כלל להסברא דלא פלגינן דבורי' וצ"ע:

דף קל"ו ע"ב תוס' ד"ה ר' יוחנן כו' א"נ התם כו' ולא הוי כקנין הגוף הקשה לי התורני המופלא מו"ה ליב ח"ר מענדיל מליסא. דא"כ היכי מוקים הגמרא ב"ק דף צ' איבעית אימא דכ"ע לית להו לתקנות אושא ופליגי בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי. הא בקנין פירות דבעל לא שייך כקנין הגוף כיון דלא הוי כ"א דרבנן. ולפ"ר הייתי רוצה לומר דמש"ה שם דף פ"ח ע"ב ד"ה באושא השמיטו התוס' תי' זה. משום דתי' א"נ דהכא לא שייך כ"א לגירס' ר"י ב"ב שם דף צ' בד"ה ר"מ אומר דטעמא דמ"ד לא לאיש ולא לאשה היינו מטעם דר' אליעזר ולא מטעם קנין פירות כלל דכקנין הגוף דמי. ומ"ד לאשה ולא לאיש היינו כר' יודא בדרך מכ"ש אם סובר בעלמא דלאו כקנין הגוף מכ"ש בנכסי מלוג דבעל דלא הוי כ"א דרבנן. אבל שוב ראיתי דזה אינו דאדרבא כדעת הריב"ב נראה דלא נחית כלל לההיא סברא לחלק בין קנין דרבנן לדאורייתא. שהרי נראה דמשום קושי' שהקשה לו דהאיך נימא דפליגי בקנין פירות דא"כ להוי יוצא בשן ועין לאיש כמו דלר"מ ישנו הראשון בדין יום או יומים ולסברת תוס' דהכא י"ל דיש לחלק דכיון דלא הוי כ"א דרבנן לא אלים כ"כ דלימא יוצא לאיש. ודי בזה דלא ליצא מכח זה לאשה נמי. וכה"ג מחלקים התוס' בענין אחר במס' ב"ב דף נ' ע"ש. ומכ"ש דקשיא לריב"ם לגירסתו מנ"ל באמת דלר"מ יוצא בשן ועין לאיש. דילמא לר"מ לגבי בעל לא סביר כלל דהוי כקנין הגוף כיון דלא הוי כ"א מדרבנן. א"ו הריב"ב לא נחית כלל לסברת הא"נ. לכן לענ"ד ליישב הקושי' בפשוט. דהא לגירסתינו לתי' האיבעית אימא דפליגי בקנין פירות א"כ הפלוגתא של ר"י ור"ל במוכר שדהו לפירותיו ממש כתנאי הוא. אלא ודאי הנהו תנאי כיון דל"ל תקנות אושא שפיר מצי חד מנייהו למסבר דאפי' גבי בעל שייך קנין פירות דליהוי כקנין הגוף. ובאמת לא צריך לתקנות אושא. משא"כ לדידן דס"ל תקנות אושא ומוכרח מזה דלגבי בעל לא הוי כקנין הגוף. עדיין פליגי ר"י ור"ל דר"י ס"ל לחלק בין דרבנן לדאורייתא ור"ל ס"ל דאין לחלק. ונמצא דלא הוי כתנאי. והתוס' דהכא לא רצו לתרץ כי אם ר"י דלא יצטרך לפלוג על ק"א וק"ל. אבל כמדומה לי דתו הקשה הנ"ל על תירוץ הא"נ מסוגי' דגטין דף מ"ז ע"ב דאיתא שם איתיבי ר"י לר"ל מן ולביתך. ואם איתא אף לדידי' תקשי והא ע"כ מודה דלגבי בעל לא הוי כקנין הגוף. והא ודאי לפ"ר צ"ע. אבל לענ"ד נמי י"ל ע"פ קושי' התוס' שם ותירוצם וי"ל דרך נשים שנותנות לבעליהן. וא"כ ודאי לדין תורה. שמדעתה דנפשה נותנת לבעל והברירה בידה שלא ליתן. פשיטא דאם נותנת דקנינו הוי דאורייתא. כמו המוכר או הנותן דעלמא. ושייך גבי' דכקנין הגוף דמי לר"י משא"כ לאחר תקנת חכמים דהבעל בעל כורחה אוכל מצד הקנין דרבנן דהקנו לו. זה מודה ר"י דלא הוי כקנין הגוף. ולכן הצריכו לבתר הכי לתקנת אושא וק"ל:

שוב ראיתי שכיון להקשות מסוגי' דב"מ צ"ו. ובאמת שם צע"ג ליישב דבריהם אלו אם לא ע"צ הדוחק גדול. דאף דמסיימו הכא בלשונם ולא הוי כקנין הגוף. כבר מצאתי שנזכרו נמי דברים אלו ביבמות ל"ו ע"ב בקיצור לשון באופן די"ל כוונתם. דנהי דר"י בעלמא ס"ל דלכל מילי קנין פירות כקנין הגוף. ואפילו לענין אם מכר דלאו כלום הוא. מ"מ גבי אשה מפני שקנינו אינו אלא מדרבנן לא אלים לענין זה שאם מכרה דלא ליהוי קיים. ולהכי איצטריך לתקנת אושא. אבל לשאר מילי שפיר הוי לר"י אף גבי אשה כקנין הגוף וצ"ע:

דף קמ"ב ולימא לי' דאמר לכשתלד איכא למידק לדברי הר"ן במס' נדרים דף ע"ט ע"ב סוף ד"ה היכי קאמרה שלומד ממס' גטין דכל התנאים הנאמרים בלשון אם אינם חלים אלא משעת קיום התנאי ואילך ולא מעכשיו. א"כ מה זה הלשון ולימא [עיין בר"ן דקדושין פ"ק שם הרגיש בזה ודחק עצמו] הכי הוי לי' לאקשויי ומה הקושי' הא הכא לא אמר אלא אם תלד זכר יטול דאינו במשמע אלא אחר שיהי' ילוד אז יטול ולא עכשיו. ופשיטא דזה אינו אלא כאומר לכשתלד יטול. הגם דהכא היה אפשר לדחוק ולומר דדוקא בתנאי שתולה המעשה בקיום התנאי בלשון אם אין המכוון אלא משעה שיתקיים. משא"כ תנאי דאם תלד דגוף המעשה נתלה באם הוא זכר או נקיבה אלא מפני שא"א שיתברר אלא בהלידה תולה המעשה בהלידה. אבל מ"מ לבסוף כשמבורר שהוא זכר כבר הי' קיום התנאי בשעת האמירה ושפיר המכוון מיד אם לא פירש לכשתלד. אמנם בל"ז עיין במה שכתבתי בצד ספרי ב"מ בסי' קמ"ה על תי' הר"ן על קושייתו ממס' שבועות והנחתיה בצ"ע. וגם תראה מתוך דברי הר"ן גופי' שם דעם כל דחוקו שם מוכרח לסיים וגבי גט נמי מפני שכל מי שמגרש בקושי מגרש אמדינן לי' לדעתי' דלא רצה שיחול הגט עד שיתקיים התנאי ואי משום קושי' הר"ן ז"ל בנדרים דף ע"ט הנ"ל דאיך תאכל פירות הא בתנאי לא מזדהר אינש י"ל לענ"ד דמעיקרא לק"מ והכי מקשה למה לה הפרה לא תרחוץ. ואי משום דבתנאי לא מזדהר הא תוכל לאסור הרחיצה עלה בשבועה ותיהוי איסורא דמזהר זהיר ביה ולא תאסור באכילות פירות וק"ל. וגוף הדין בתנאי אם בענינים זולת גט עדיין צ"ע. גם יש לעיין עוד אם לא אפשר לתרץ