בית מאיר ש"ס קה

הם סברי דתפיסה בטוען ברי מהני לגבי ספק כמו בתרי ותרי ועיין בתוס' דף ך' ד"ה ואוקי והרי שם נולד הספק טרם שתפס השני והוי מוקמינן כל הממון בחזקת הלוה ומ"מ מהני תפיסה ומכ"ש היכא שמקמי התפיסה דהשני הי' הדין בחלוקה. ואולם יפה פי' בספר קצות החושן בקונטרס הספיקות דף ג' ע"ב ואחי אלופי מוהר"ח הכהן השיב לי שהתוס' מחלקים בדרך זה. דהיכא דתחלת הדין הממע"ה אזי מהני תפיסה אפילו אחר שנולד הספק כל שטוען ברי דכיון דאלו היו באין תחלה לדין הי' ג"כ הדין הממע"ה אלא שמתחלה הי' הראשון מוחזק ועכשיו השני ואין הדין משתנה. אבל היכא שתחלת הדין ביניהן יחלוקו כההיא דריש בתרא אפילו תפס אחד אח"כ מפקינן מיני' להעמיד הדין בחזקתו. ומש"ה קשיא להו דבהנך דב"מ נמי הי' תחלת הדין יחלוקו ואפ"ה מקשה הש"ס וליחזי ואמרי דהתם הי' מבורר מתחלה ומעולם לא חל ביניהם הדין שיחלוקו. אלו דבריו ודברי פח"ח. אלא שאחיו שם כתב עליו והרגיש במה שהרגשתי אני כבר על סברא זו שתירצתי בה הש"ע בספרי בית מאיר סי' קס"ג ע"ש שהמלצתי תירוץ אחיו מוהר"ח הכהן יותר בטוב טעם. ודע שדברי התוס' בב"מ דף ק'. צ"ע ליישב עם דבריהם דהכא. וגם יש לעיין נמי במה שעוררתי כבר לעיל במס' ב"מ בפ' הבית והעלי' ע"ש. אלא שכעת אין עמדי לעיין כראוי:

דף ד' פשיטא. והפשוט בלא פרש"י ז"ל הי' מהראוי לבאר הפשיטא ע"ד זה השתא דמשמיענו דכופין פשיטא נמי שאם נפלו דחולקין אלא שרש"י ז"ל הוסיף לבאר דאפילו לא פסק לן וכו' ע"ש היטב ולפ"ר הרבה יש לתמוה דהא בלא דינא דמתני' נהי דהוי פשיטא לן דחולקין מכח מה שכתב שהרי ברשות שניהם מונחים ויד מי מהם תגבר הא עכ"פ הי' הדין דחולקין בשבועת המשנה דשנים אוחזין בטלית כמבואר בטור ח"מ ריש סי' קל"ח. ודוקא בפרה וחמור ס"ל לסומכוס דחולקין בלא שבועה כמבואר שם בהשטה משום דלא שכיח כלל שיתרמו ענין מסופק זה אינו בכלל התקנה. אבל הך דהכא פשיטא דליהוי בכלל התקנה. משא"כ עתה ע"פ דינא דמתניתין דכופין בכלל תקנות המשנה ודאי אינו וחולקין בלא שבועה. ואולי י"ל דבאמת הוי מצי לשנויי הכי אלא משום דאפשר אפילו במקום חזקה י"ל דיוכל להשביע היסת. ועיין ב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"א וש"ך סי' ע"ח. ולא הוי בשנוי זה כולה האי נ"מ לדינא. ומשני האמת להשמיענו חידוש דין דאפילו נפל וכו' נמי חולקין. ומה דדחק לרש"י לפרש הפשיטא כך ולא בפשוט כנ"ל היינו משום דבאמת אינו פשיטא. ובפרט לשיטת הפוסקים דלמה דקי"ל היזק ראי' שמי' היזק אפילו בלא עדים אינו יכול לומר לא נתרציתי לחלוק אפילו באין בו דין חלוקה אלא ע"מ שתבנה הכותל משלך. לכן מוכרח לפירושו. ובע"כ לדחוק כנ"ל. אבל על פי' התוס' הנ"ל בדף ב' ודאי יש לתמוה שהם מבארים אף קושי' הגמ' בדף ד' ע"ב ולא יעשו לא זה ולא זה בלא פי' רש"י כנ"ל אלא משום דליהוי מונח ברשות שניהם. וכיון דבעודן עומדין הוא בחזקת דיחלוקו שוב אף כי נפל ברשותא דחד לא יגרע כוחו ומוציא מידו ויחלוקו. הא זה ודאי קשה ומה הקושי' הא פשיטא דאז לא הי' אפשר לפסוק דיחלוקו אלא בשבועת המשנה דהנ"ל וכדי שלא יבאו לידי שבועה נתנו החכמים העצה דיעשו חזיות א"ו מוכרח פרש"י דמ"מ יחלוקו בלא שבועה ע"י ההוכחה שאלו היה דחד היה עושה חזית. וצ"ע:

שם ע"ב בפרש"י אלא בשטר. מקשין העולם למה לו לפרש ואם עשאוהו שניהם יביאו עדים. ת"ל דבזה נשאר קושית הגמ' ולא יעשו לא זה ולא זה. ותירוץ הגמ' הא לא שייך דאם הוא חשוד כל ישראל מי חשידי לחתום עדות שקר. ולפ"ר רציתי לומר דלפרש"י ניחא. שהרי מפרש הקושי' אך מכח הוכחה דלא עביד חברי'. וזה ניחא כל זמן שהם חיים ליהוי הוכחה מדלית לכל אחד שטר ש"מ דחולקין אבל כשימותו ויפלו קמי יורשים לרשות דחד מיני' מה איכא למימר הא יוכל לומר אלו הוי אבי קיים הי' מברר ע"י שטר. לכן פרש"י דיחתמו עדים. אך בל"ז הרבה יש לתמוה על קושי' הגמ' ורישא לאו תקנתא לרמאי הוא דמה"ת לומר דרישא הוא תקנתא לרמאי אלא דהתקנתא הוא פן ימותו ויפלו קמי יורשים ובודאי דאנן טענינן ליתמי ויחלוקו לפיכך צריך לחזית. והאמת שהבחו"ר שאול תי' כהוגן דרך חידוד שהקושי' קאי ע"ד זה דמדתני התקנתא דוקא מבחוץ ולא מצדו משום דדילמא עביד חברי' נמי והיינו הרמאי אבל אין זה דרך העיקר לא בלשון הקושי' דזה עיקר התקנה אינה לרמאי אלא הטכסיס דמבחוץ ואי דנימא דזה תי' הגמ' רישא דתני דינא זה בודאי ליתא. [ואעפ"כ ע"כ לפרק הכי]:

דף ח' ע"ב תוס' ד"ה כי כתבו אחר הי' עמו ולא חשיב לי' מפני כבודו של רבא. וקשה לי כא גבי' זו לא הי' ע"י קצבה ידוע לכל אחד והי' צריך שלשה כדהקשו לעיל מזה בד"ה ומתחלק ועל שנים לא מצי לשנויי והא דלא חשיב להו וכו' ואולי מצד אין ד"מ פחות מג' לא קשה דרבא שאני דהי' מומחה לרבים שרשאי לדון יחידי אבל מצד הכפי' דאין עושין שררה פחות משנים הוא דקשי' להו ומשני שפיר וק"ל:

דף י"ט ע"ב תוס' ד"ה ותיפוק לי' ותימא וכו'. ע"ש. לענ"ד הי' אפשר ליישב התמי' ע"פ מה שמסקו תוס' דף כ' ד"ה הוא גופ' תיחוץ דכלי חרס ועץ שעשוי לנחת הואיל ואין מקבלין טומאה חוצצין בפני טומאה אפילו אין מבטלין ודוקא לענין מיעוט הוא דבעינן דמבטל שם א"כ קאי קושי' הגמ' ותיפוק לי' השתא דמשמיענו דאינו מבטל מה ארי' שאינו ממעט דמשמע הא חוצי חייץ הא מקבל טומאה ודבר המקבל טומאה אף אינו חוצץ בפני טומאה. ועל תי' תוס' קשיא לי למה לא יהא חשיב שינוי מעשה מה שמניחו () ומבטל לשם:

דף ע' בתוס' ד"ה או דילמא. התם משום דזמנין וכו' אבל הכא אין על הנפקד ליתן שכר. וקשה א"כ איך ס"ד עמוד ב' לומר דדייני גולה סברו מההוא טעמא נשבע וגובה כולו משום דפליגו אדרב חסדא מטעם שטרך בידי מה בעי הא שטר כיס על המקבל לשלם שכר סופר. כמבואר בגמרא ובח"מ ס"ס ל"ט. וכי נימא דפליגי נמי אמאי דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וי"ל דדוקא בשטר הלואה שנפרע והשטר עומד להחזיר אלא שהמלוה לפעמים זייר ליה אפשיטא דספרא ומתוך כך שסבור הלוה בימים מועטים לשלם שכר הסופר ולקחת את שטרו נשכח ממנו ונשאר לגבי המלוה בשטר כיס שא"א לו לטעון החזרתי כ"א הפלגא פקדון במגו דנאנסו. בודאי י"ל א"כ שטרך בידי מה בעי ולא הי' לך לשלם הפלגא מבלי שובר או לכתוב על גוף השטר. דהא לקחת השטר כולו לא היית מקוה כלל מפני הפלגא מלוה וכי מפני הפשיטי דספרא ידחהו מלכתוב שובר. הא עדיין השטר גופ' נשאר בידו כמקדם וק"ל. ודע דהריב"ם ריש המס' דף ה' ע"ב ד"ה מי אמרינן ע"כ בקושייתו לא אזיל בשטת תוס' דהכא אלא בשטת הרמב"ן דהכא. דתי' על מודה בשטר שכתבו שהיא מטעם הפה שאסר וכו' דאל"ה איך ס"ד להקשות דשטר ליהוי כעדים הא קי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו א"ו כנ"ל ואף הריב"א שבמס' שבועות ד' מ"ה ע"ב בד"ה בשטר ע"כ דנמי אזיל בשטת הרמב"ן הנ"ל עיין ודוק:

דף ע"א ברשב"ם ד"ה אמר רבא מסיק סוגי' דשבועות חולקת על סוגי' דהכא. כי שם מסיק המפקיד בשטר צריך להחזיר בעדים ורבא לא ס"ל הכי אלא כדמסיק הכא דאין צריך ונאמן במגו דנאנסו. ושמעתי מקשים איך ס"ד הכי הא ודאי איכא לאקשויי בשבועות מנ"ל להוכיח דהמפקיד בשטר אינו נאמן במגו דנאנסו. הא ודאי י"ל דלעולם נאמן אלא בשבועה כמו אלו טען נאנס דמי לאו שבועה בעי ושוב פשיטא דל"ק שבועת שומרי' היכי משכחת לה דיהא נאמן בלא שבועה במגו דהחזרתי. כיון דאף אם טען החזרתי בעי שבועה. וכדפי' הרמב"ם באמת בתוס' ד"ה אמר רבא ולענ"ד י"ל דהכי מפרש רשב"ם דודאי משמע לו לשון הסוגי' בשבועות המפקיד בשטר צריך להחזיר בעדים. היינו בהחלט דבלא עדים אפילו במגו דנאנסו אינו נאמן. וכ"ת מנ"ל להוכיח הכי הא