בית מאיר ש"ס קד

באופן הנ"ל. וגם האו"ת בסי' קט"ז מאריך לתרץ קושיא זו בדברים שאינם. ע"ש שכבר כתבתי בצדו שאינם. והנלענ"ד שבפשוט מעיקרא לק"מ דהא בלא הלכו' רב אף אלו נימא מוכר בעדים אינו טורף משעבדי דלית לים קלא אלא דוקא בשטר דעידי שטר הוא דמפקי לקלא. אכתי איכא למידק הא מ"מ ע"י שטר יש לו קול ומה טעם בזה דלא ניתן לכתוב לא טריף בשטרא דל שטרא מהכא הא מ"מ קול יש לו ומה הצורך להשטר וכדהקשו התוס' במס' גטין דף כ"ב ע"ב ע"ש. א"ו חדא מתרי טעמא או דשטר שלא ניתן לכתוב מפני שהוא מעשה איסור על רובא סתמא במחשך מעשיהם ואף עידי השטר לא מפקי לקלא. או דמפני מעשה האיסור קנסו החכמים שלא יהא בו ממש וכאלו לא הי' וקולו לא ישמע. וכן משמעות לשון הרמב"ם פ"ג מה' מלוה ויהי' איך שיהי' פשיטא דמכ"ש דשייך בזה שאם מכרו בעדים דנמי לאו כלום הוא מכח הני תרי הטעמים או משום הקנס או משום דקולם לא ישמע יהי' איך שיהי' ודאי מעיקרא לק"מ. ופשיטא דבעובדא דפרדיסא גופא אף אם מכרו בעדים בלא שטר דנמי הכי דינו ולא נימא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ותמה אני על שני המחברים הנ"ל איך האריכו בדברים פשוטים כאלו:

דף צ"ב מתנה וכו' והשואל להיות פטור מלשלם. קשיא לי מדוע לא מתני תנא גבי שואל להיות פטור משבועה לטענת מתה מחמת מלאכה כדתני גבי ש"ש מתשלומין ומשבועה ואולי משום ():

ריש פרק הבית והעליה וליחזי מאן פנינהו ולישיילי' דפנינהו בני רה"ר. מלשון הקושי' והתי' נשמע דאלו הי' לקמן חד דאמר השלימות של זה די. ועיין בהאלפסי מבוארת הגירס' יותר מבואר. וכן מוכח מן התירוץ דאל"ה היה לו לתרץ בפשוט דפנינהו חד. וא"כ הא קשה ע"א איך יהיה קם לממון. וע"כ לומר מדחברי' אינו יכול להכחישו הוי לי' מחויב שבועה ואי"ל ומשלם. וזה דלא כמסקנת הש"ך בסי' ע"ב סס"ק מ"ט דלדעתו כל היכא שהעד יודע שמי שכנגדו א"י לא הוי מחויב שבועה ולא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולשיטת התוס' שם ע"כ לומר דלא צריכי דהוי ליה לידע אלא לנ' ידענא ונ' לא ידענא ולא לשבועות עד אחד. ודוק כי צ"ע על הש"ך ואל תתמה במה שכתבתי דלשטת תוס' ע"כ לחלק בין נ' ידענא דשבועות מו"מ דלא אמרינן מתוך אלא במקום דהוי לי' למידע לבין שבועות ע"א כנ"ל כי עיין במס' ב"ב דף ל"ד בתוס' תמצא שדברי רבי אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם לאו מקרא יליף אלא מסברא. ושפיר יש לחלק דבמ"מ מסתבר לו דלא אמרינן מתוך אלא בהוי לי' למידע שאז נראית טענתו גרוע. אבל בלא הוי ליה למידע מה"ת לחייבו ממון ועל ידי מי יש לחייבו אחרי דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף. משא"כ בשבועות עד אחד שאמרה תורה שהוא קם לשבועה ולא לממון. מסתביר לו דהיינו דוקא במקום מכחיש הוא דלא קם לממון. הא במקום שאינו יודע להכחישו באמת אף לממון הוא קם. ולפ"ר אף ק"ו הוא מדין נסכא. דמה התם דמ"מ טוען ברי דידי חטפי במה שאין העד מכחישו. ויש לו מגו. מ"מ אמרינן לחד תי' תוס' שמפני שאי"ל שבועה שמחייב העד נתחייב ממון ע"פ העד. מכ"ש באופן הנ"ל שהעד מעיד ברור שחייב ממון ומחייבו שבועה והוא אינו יכול לישבע. ובאמת מסוגי' הנ"ל לענ"ד נמי ראי' מכרעת למסקנת ההלכה ודלא כהדעות המובאות בב"י סי' ע"ה דשבועת עד אחד אינה אלא ע"פ טענת ברי של התובע. דא"כ בל"ז סוגי' הנ"ל קשה להולמה ודוק. ואולם בח"ר ב"ק דף מ"א ע"ב מביא בשם הראב"ד בלשון זה שכל שאין העד מעיד שהוא ראה אינו מחויב שבועה כשאומר שא"י ע"ש תוך ד"ה אלא:

שוב עיינתי ואפשר לדחוק בשטת התוס' בלא חילוקי הנ"ל לשטתייהו בין שבועת מ"מ דמצריכו הוי לי' לידע לבין שבועות ע"א. וזה דלא כדעת הגהות מיימון שמביא שם הש"ך אלא דאפשר התוס' סוברים אף בהרישא לגבי הע"א מקרי הוי לי' לידע ע"י הכרת האבנים אף שלא הי' גבי הנפילה ועל פי הכרה זו הי' יכול לישבע להכחיש את העד בעסק הנפילה. אבל הא ודאי אין להרוס עיקר הוכחתי ולומר דלהכי משני הגמ' דוקא דפנינהו בני ר"ה ולא דפנינהו חד משום דרוצה למוקמי המתני' אף בטוענו ברי זה אמר וזה אמר השלימים שלי ע"י שאני מכיר האבנים. ואלו בהכחשת עד אחד יקשה למה חולקין בלא שבועה. הא זה שהעד כנגדו חייב בשבועה דאוריית' להכחיש העד. זה ליתא שהרי משני הגמ' לא צריכא דמונחים בחצר דתרווייהו. ואלו בברי וברי הא הוי כמו שנים אוחזין בטלית וכל אחד אומר כולה שלי ע"י אני ארגתי' דלכל הפחות אין חולקין בלא שבועה. א"ו דבשמא ושמא איירי. ועכ"פ מוכח מהר"ן דלא ס"ל סברת התוס' בהוי לי' למידע ואליבי' ודאי מוכח דלא כדעתו דהש"ך. דלכ"ע היכא שהעד יודע שא"י לא אמרינן מחויב שבועה ואיל"מ. שהרי הכא העד יודע שהבעלים לא היו שם וגם לא הוי להו לידע בהכרת האבנים. אף שאפשר שיודעים בהכרת האבנים מ"מ לא מפני זה חשיב העד א"י שאינו יודע שהרי במה שמעיד איך נפל שעל זה בא החיוב שבועה יודע שא"י. ובאמת אף לשטת התוס' ע"פ דחוקי הנ"ל נמי לאו מידי הוא דליחשוב ע"פ זה שהעד א"י שאינו יודע ודוק. ובל"ז דברי הש"ך הם יסוד נופל שמדמה שבועת התורה שצריכה להיות בברי להיסת שעיקר השבועה אינה אלא בשמא. ודוק:

שם וליחזי ברשות וכו' וליהוי אידך המע"ה. עיין בתוס' דף ק' ד"ה ולחזי ברשות דמאן וכו' וע"כ צ"ל דהכא דומה לאחד שהפקיד טלה חי דהכא נמי מפני שמעיקרא קודם נפילה הוחזק ברשותו בודאי בשלימים ושוב בא לרשותו ממילא דחברי' ונשברו מקצתן ולא נודע אם דידי' אם דחברי' להכי אף בשמא יוכל לטעון דחברי' נשברו ודוק. ובל"ז מוכרח כן דהא קשיא ומה הקושי' וליחזי למה דפסקו רוב המורים שבטענת שמא לא מהני תפיסה וגם דוחק שהקושי' ליזלה דליפשט מהכא האיבעי' ת"כ מוציאין. א"ו דהכא הוי דומי' דטלה חי כיון שברשותו נולד הספק. דף קי"ח אלא אמר ר"נ ל"ק כאן בשלו כאן בשל הפקר מתקיף לי' רבא. עיין פרש"י. הרבה יש לתמוה הא בדף י' תי' ר"נ עצמו לרבא שאני פועל. ואיך שני הכא לשטתו כפרש"י על פועל וצ"ע:

מסכת בבא בתרא דף ב' תוס' ד"ה לפיכך. והא דאמרינן בהשואל. מזה נראה בעליל דלא ילפי הטעם גבי בקעה כדפרש"י לקמן. שאלו עשה הי' עושה חזית מבחוץ. דאלו כן מה ענין להשואל. וא"ל הכל קשיא הא ראו פרש"י ומה קשיא להו די"ל דאזלו בשטת הרא"ש דאף לחצר מועיל חזית ואם זה הי' הטעם בבקעה ממילא נמי מהני ההוא טעמא אף בחצר ותשאר קושייתם בקושי דא"כ מה הלשון לפיכך. א"ו הוכיחו דזה אינו טעם כלל אף בבקעה משום דהחזית הא אינו אלא תקנתא לרמאי ויכול לטעון סבור הייתי שחבירו אינו רמאי ובבקעה טעמא אחרינא איכא מבלעדי החזית וע"ז כתבו והא דאמרינן וכו'. אבל הכא מעיקרא נולד הספק ואם היו באין לחלוק וכו' הלכך אם נפל לרשות דחד מנייהו לא פסיד האחר כוחו. ויש לתמוה הא התוס'