בית מאיר ש"ס קג

דהבעלי' נפטרו מחיובם חיוב מחצית השקל. מ"מ עכ"פ לא הוי פחותים על מעות ההקדש מש"ח. ואם כן אלו לא עבדו רבנן תקנתא להקדש והי' נשאר על ד"ת דאין נשבעים עליהם הי' הדין נותן בששלחו הבעלים אפילו ביד ש"ש דתמיד חייבים לשלם וכדין מזיק. וכדפסק הרא"ש בדברים שאין נשבעים עליהם השומר הראשון תמיד מחויב לשלם. ומשמע ודאי מהעתקת הרמ"א דאפילו מסרו לש"ש משא"כ עתה דעבדו רבנן תקנתא ודין הקדש כדין חולין הלא הבעלים תמיד פטורים. והשלוחים תמיד נפטרים בשבועה. וא"כ מה רווחא דהקדש בתקנה זו. א"ו מוכח דאף לבתר התקנה דתקנו שיהא להקדש כל דין חולין משום הא ליכא פסידא להקדש דאם ישלחנו ביד ש"ח ויאבד מחויבים הבעלים לשלם תמיד. הואיל ופשעו בהם לשלח ביד ש"ח ואפילו נאבדו משנתרמה ונפטרו מחיוב שקליהם. מ"מ הבעלים על המעות שומרי שכר. כדאיתא בהר"ן פ' שבועת הדיינים דשומר מעות צדקה סתם הוי ש"ש. לרב יוסף דאית לי' שומר אבידה הוי ש"ש מטעם פרוטה דרב יוסף. וה"ה מעות הקדש. וא"כ בששלחו ביד ש"ח חייב כדפסק הרמב"ם הובא בש"ע סי' רצ"א בש"ש שמסר לש"ח חייב אפילו בשדרך הבעלים להפקיד אצל זה באופן דלא יכול לטעון את מהימנת לי וע"ש בש"ך שביארו האחרונים דעת הרמב"ם דאפילו הביא השומר שני עדים שנגנב או נאבד נמי חייב הראשון משום דהוי תחילתו בפשיעה. זולת באונס שא"א לתלות שבא מחמת הפשיעה וא"כ ודאי דאיכא רווחא להקדש בתקנה זו דהא בששלחו ביד ש"ח תמיד הבעלים מחויבים לשלם. ומתני' דמחלק בין משנתרמה על כורחינו דלא איירי אלא בש"ש וכנ"ל. ובזה לא חשו חז"ל דדילמא יאנס וזולת התקנה אף בנאנס היו הבעלים מחויבים לשלם כמשמעות הגהות רמ"א ז"ל הנ"ל בשומר שמסר לשומר בדברים אלו שאין נשבעים עליהם דחייב הראשון אפילו באונסין ומשום דדילמא ברשות השני הוא. משא"כ עתה נפטרו הבעלים בשבועת השני שנאנס דאונסין לא שכיחי. כדמסיים הרמב"ם, בה' שקלים ע"ש ודוק. וגם אל יקשה לך כיון דלהרמב"ם ז"ל בתר התקנה יש להקדש כל דין חולין א"כ בששלחו ביד ש"ש לדברי שכתבתי שהבעלים תמיד על המעות דין שומר מדוע משנתרמה התרומה נשבעין לגזברין והבעלים פטורין לטעון ההקדש את מהימנת לי בשבועה והשליח לא מהימן לי. וכדין גבי חולין בשומר שמסר לשומר. דזה אינו. חדא יען שמעות פקדון זה לכל העולם מסור לא שייך זה דהא כל אחד מישראל שייך לגבי' שבועה זו אם נשבע שנאבד המעות גבי' אחר התרומה שהוא פטור. ואף גם אל תתמה על החפץ שכתבתי דלהרמב"ם הבעלים דין ש"ש על המעות. שבאמת מבואר הכי בירושלמי דשקלים דאיתא התם הפריש שקלו ואבד ר' יוחנן אמר חייב באחריות עד שימסרנו ליד גזבר ור"ל פליג עלי' וידוע דהלכה כר"י לגבי ר"ל. ומשמע ודאי מיני' דאפילו נאבד מיד הבעלים משנתרמה נמי חייב מצד השמירה. ובאמת תמהתי על הרמב"ם ז"ל מדוע לא העתיק בה' שקלים הלכה זו, וכנראה שסמך עצמו בזה [מבואר הוא שם סוף ה"ז] שנלמד ממילא מדינו שפסק שאם שלחו ביד ש"ח אפילו נגנב מיד השומר הבעלים תמיד חיובי מחייבי. ואלו הם היו פטורים מגניבה ואבידה האיך אפשר לחייבינהו מטעם שמסרו למי שאינו חייב בגנבה. הא אפילו הם פטורים משמירה זו ש"מ שהם ודאי חיובי מחייבי תמיד משום שדין ש"ש להם וכנ"ל ודוק. ודע עוד שכל מה שדחקתי לפרש שהרמב"ם אך מכח קושי' למד דינו. אין זה אלא כפי הגירס' שבירושלמי שקלים שהוא בדפוס ספרי הירושלמי עם פי' הקרבן עדה ע"ש. ונראה ודאי שהיא היתה נמי גירסת הכ"מ ז"ל. אבל לפי הגירסא בתלמוד ירושלמי שאצל דפוסי הש"ס בבלי. דאיתא התם בזה הלשון מתניתא בש"ש אבל בש"ת לא. כהדא אמר ר' אבא הא דאת אמר בש"ש נגנבו בליסטים מזוין. הרי מבואר באר היטב כדבריו ולא נשאר עליו קושיא כ"א קושי' הכ"מ. דלפום רהיטא תלמודא דידן ב"מ משמע שחולק על הירושלמי והי' לו לפסוק כתלמודא דידן. וכבר מתורץ זה היטב בדבריי הנ"ל. ודוק:

דף ס"ב ע"ב תוס' ד"ה אע"פ. וד"ה הרי שנושה כו'. תימא וכו' דמילתא דל"ש הוא. הרבה יש לתמוה על תמיהתם הא זה לא נאמר אלא דוקא בהלואה הבאה ממכירת חפץ הוא דמקרי ל"ש אבל בהלואת ממון דומיא דהי' נושה מי איכא למ"ד דליהוי חשיב מילתא דל"ש. ואפילו אם קונה בהנאת מחילת מלוה אף לשיטתם אינו קונה אלא למי שפרע. כמבואר בכל הפוסקי' ועיין בסמ"ע סי' ר"ד ס"ק י"ד. וכן מה שכתבו טעם בד"ה אע"פ לפום רהיטא אינם מוכרחי' למה דיהיב הגמ' הטעם דף ס"ג ע"ב בשם רבה ורב יוסף שהוא משום דאמר לי' שקיל טובתך וכו'. והנראה לענ"ד דבשני דיבורים אלו התוס' חוזרים לפרש אך פרש"י אף שבדבור הקודם פירשו דלא כוותי'. מ"מ במה דאפשר להו ליישב פירושו טורחים לבאר ולפיכך מפני שלפירושו המקשן לא ידע לחלק בין איסרו בא לידו ללא בא. ואלו הי' סבור הטעם כבמסקנא שהוא משום שקיל טיבותך פשיטא דהי' יודע לחלק דחוב אינו דומה לממון. ופירשו דסבר הטעם משום דקני לי' למי שפרע ולפיכך מקשה דזה נמי שומר ע"י הלואה ובהנאת מחילת מלוה לשטתם. וכן בדבור הרי שנושה נמי אזלו לפרש"י ותמיהתם אינה על הברייתא אלא כמו שרושמים וכו'. ור"ל על תי' רבה דמה מדמה דינא דמתני' על יין אין לו. דלהכי האיסור על היין הא פסיקת היין הי' מחוב הבא בעבור חטים שהי' בהיתר וא"כ שפיר הוי מלתא דל"ש ונקנה לו היין בקנין גמור. ומשני וי"ל דהכא מיירי שלא פטרו ממנה עד שיתן לו החטין כלומר דאף דינא דברייתא לא איירי שמכר לו חטין בעינייהו בעד המנה שמחל לו חובו שאז שייך לומר שבחוב מחמת מכר קנה להחטין בקנין גמור והם באחריות הקונה. אלא דאף הברייתא לא מיירי אלא בפוסק עליו חטין שאינם בעינייהו ולא פטר הלוה עד שיתן לו' חטין ופשיטא דלא שייך בזה קנין גמור. ודומי' דהכי איירי המתני' בבא לחוב בדמיהן שלא העמיד לו יין בעין לקנותו בדמי חוב החטים שזה באמת קנויה לו בקנין גמור אלא בפסיקת יין וק"ל. משא"כ לפירושם בדבור הקדום דלא כרש"י לא אזיל אף פירוש זה. וק"ל:

דף ס"ג רב אמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. יש מקשין לפרש"י במתני' דהחטים הם () יש לו והיין לבד הוא האיסור מדאין לו לרב הא קשה מתני' מה ארי' אין לו הא אפילו יש לו אסור לשלם פסיקת החטי' ביין דהיינו דמים לרב. ולק"מ דאלו הים לו יין נהי דלרב הי' אסור לו לשלם יין בעד ל' סלעים דמי החטין שהוקרו מ"מ הי' מחויב לו ליתן יין בשעת היוקר כפי הפסיקה בשער הזול בדמי הכ"ה סלעים שקיבל מתחילה על פסיקת החטין. משא"כ עכשיו שיין אין לו אסור לו ליתן יין כלל. וכעין זה משני הפ"י ז"ל קושית תוס' בד"ה לקח הימנו בסוף הדבור ע"ש וק"ל:

דף ס"ו ע"ב תוס' ד"ה התם זבינא כו'. ובכל דוכתא וכו' בחזקת הבתים גבי רב ענן. צ"ע הא מזה ל"ק מידי דהוי דומיא דאונאה דמסקינן שאינו דומה למחילה בטעות. אך כבר מצאתי שהרשב"א ב"ב הרגיש בזה וע"ש. וגם הרא"ש פה:

דף ע"ב ההוא גברא וכו' הכא לא ניתן לכתוב אלא הא דתניא לשבת וכו' נימא לא ניתן לכתוב עיין בפ"י הכא וגם בריש פ' הנזקין האריך להקשות ומה ענין שטר להכא הא קי"ל כרב במס' ב"ב דף מ"ב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וע"ש ומה שכתב בהנזקין נעלם ממנו דברי חדושי רמב"ן ב"ב הנ"ל שם מבואר דהמוכר שדהו בעדים גובה מהמשופבדים שקנו עד הטירפא אך מן הטירפא ואילך טענינן ללקוחות שמא פרע המוכר. מבואר מיני' הא עד הטירפא אינו נאמן המוכר לומר פרעתי שהמה"ת הא יוכל לטעון אחוי טירפא ואשלם לך. וא"כ פשיטא דלא משני מידי דאף הברייתא דלשבח קרקעות אפשר למוקים