בית מאיר ש"ס קב

לשקר שמא האב יכחישו ויאמר לא אתה קדשתיה ומזה שפיר לומד הגהות מיימון דה"ה באומר מכרתי שדה זו וא"י למי ובא אחד ואמר אני הוא דנאמן מדלא מירתת פן יכחישנו ויאמר לא אתה. משא"כ בי"נ איירי נהי דזה מודה דיש לו היינו שיודע מפי השמועה שאביו הניח עוד בן אבל מעולם לא ראה אותו נמצא זה שאומר אחיך אני אינו מירתת כי יודע שאי אפשר לו שיכחישנו בברי לא אתה הוא אחרי שיודע שזה באמת לא ראה את אחיו והוי כשלא בפני האב בקדושין שאינו נאמן. ובזה מסולק מעיקרא מה שכתב נמי הש"ך שם משמעות קצת מסי' קמ"ו ס"ט ואפילו משמעות קצת אינו כדכתבתי בצדו. וא"כ יש לדחוק נמי ולומר על הגהות הרא"ש דהכא דאינו פליג. אלא איירי באופן מציאות דומיא דמתני' די"נ כגון שמכר ע"י שליח או שזה שבא ואמר אינו בפני המוכר אלא לאחר מיתת המוכר בפני היורש דקים ליה ביה שאינו יכול להכחישו בברי ואינו מירתת. וא"כ יהי' איך שיהי' התוס' עכ"פ בשטת הגהות מיימון אזלו וכתבו שפיר ולכך אם יצא בחתימת זקן אינו נאמן כיון שאינו מכחישו ר"ל מאחר שיצא בחתימת זקן ויודע האח דבי חוזאי שמרי מכירו. ומ"מ בא ואמר אני אחיך ולא מירתת פן יכחישנו בברי ומרי אמר לא ידענא אינו נאמן ומחויב ליהדר כדפסק הגהות מיימון. משא"כ עתה דיצא בלא חתימת זקן וזה דבי חוזאי יודע שאינו מכירו הוי כשלא בפניו ולכן אמר לו רב חסדא שפיר קאמר לך:

דף מ"ו ע"ב ולמ"ד כליו של לוקח וכו'. עיין בספר א"ז מה שדחק דלא ליקני חצירו. ועיין ש"ע ח"מ סי' ר' סעי' ג'. ודוחק גדול בעיני שיעלו דבריו אף לזה דלא ליחשב מטעמו יש לו רשות להניח שם כליו. ולפ"ר יותר יש מזה ראי' לדעת היש חולקין שם וצ"ע:

דף מ"ח ע"ב בתוס' והר"ח מפרש וכו'. קשיא לי לפ"ר לפ"ז איך יתרץ ר"י הברייתא דנתנו לספר וכו' לא מעל כיון דבין ישראל ובין גוי כסף קונה:

דף מ"ט רשב"ג סבר וכו'. הסוגי' קשה להולמה כמבואר בהשטה. אלא שהקשה על פרש"י דיהיב טעמא משום דגבי משך לא קרינן לא יגוש. ומתרץ ע"פ הברייתא את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך. ומסיים ולכן רשב"ג סבר כנגד כלו הוא קונה במלוה על המשכון ואינו שוה אלא פלג חשוב כשל אחיך בידך. ובעניותי אי' מה פעל בזה. דהאיך יחשוב משום זה מה שאינו בידו כאלו הוא בידו. והנלענ"ד לדחוק דהסוגי' אזלה למ"ד שעבודא לאו דאורייתא. וע"פ הביאור ברמב"ן סוף ב"ב. ובהריטב"א קדושין י"ג ע"ב דאפילו מיני' דידי' שעבודא ל"ד. כ"א מ"ע ע"פ הקרא דיוציא אליך העבוט ע"ש ודוק. ולדידי' המלוה צווח עליו קיים מצותיך ואז הב"ד מכין אותו או בשאר כפיות שיקיים המצוה ע"ז צותה התורה בשביעית שלא יגוש המלוה. אבל למ"ד זה אלו הי' שעבודא דאורייתא. דהיינו שהיו הנכסים משועבדים למלוה לא הי' שייך לא יגוש. דכמאן דגבו דמי. והב"ד היו יכולים. או אפילו אפשר הוא עצמו לירד לנכסיו ולגבות חובו מבלי הקדמה לתבוע הלוה שיקיים מצותו. ובמשכון סובר רשב"ג כמו דערבון שנותן הלוקח במקצת פרעון משעבד אותו אף במותר הדמים כנגד כולו. כן נתינת המשכון על מקצת החוב משעבדו בשעבודא כנגד כל הדמים ונעשה נכסים משועבדים בש"ד ולכן לא קרינן בי' לא יגוש. ודוק אף כי דחוק מאוד הוא מ"מ מעט צרי הוא דף נ"ד ע"ב תוס' ד"ה דילמא. וי"ל דקרא דלעיל וכו' וצריכי. וקשיא לי א"כ מה קאמר בסוף הסוגי' תניא כותי' דריב"ל הא זה במטלטלין איירי ומה הוא כותי' דריב"ל ובמטלטלין כבר תני תנא אלא דלא ילפי מהדדי:

דף נ"ה ע"ב תוס' ד"ה ויחזור. בא"ד והוצרך להביא וכו' דלא תימא כמו כן מקיל וכו'. ר"ל שאף בודאי מקיל ר"מ דמותר לפדות טהור בריחוק מקום. אף דהמתני' דאמרו לו דר' יודא סתמא היינו ר"מ ומוכח דר"מ לא מקיל בזה בודאי. מ"מ י"ל דמה דנאמר הכא ויחזור ויפדה לקולא היינו בשהי' מתחלה כשפדה על הפירות לחזור ולפדותם על כסף. ובאופן זה באמת אף בודאי מקיל ומייתי דגבי ודאי אין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק אף דשם דעתו מתחלה לחזור ולפדות הנחשת על הכסף ומ"מ שלא מדוחק לא ומכ"ש שלא הי' לנו להתיר בדמאי לחלל נחושת על הפירות אדעתא דלחזור ולפדות את הפירות אם ירצה כן יש ללמוד פירושם מספר א"ז. ומה שהקשה בספר הנ"ל דילמא ההוא ברייתא דכסף על נחושת מדוחק אתי' כחכמים ולא כר"מ ודחק עצמו. עיין דף מ"ה ע"א סוף ד"ה ליפלוג בסלעים ולק"מ וק"ל:

דף נ"ח פסקא. ש"ח אינו נשבע. עיין ברמב"ם פ"ג מה' שקלים הלכה ח' שפסק בששלחו ביד ש"ח תמיד הבעלים חייבים לשלם ולשקול אחרים תחתיהם. ובשמסרו ושלחו ביד ש"ש. אז פסק החילוק הנזכר במתני' בין נתרמה ללא נתרמה. וע"ש בכ"מ שהקשה על הרמב"ם ממאי דסלקא אדעתי' דמקשה לפרש המתני' בש"ח. ולא הוי קשיא לי' כ"א ממתני' דהכא. אבל זולת זה הוי ניחא לי' מה דתני אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברים. ולהרמב"ם תיפוק לי' דהבעלים תמיד חיובי מחייבי. ועוד הקשה עליו מאוקימתא דר"א דמוקי לה בש"ח באמת. ודחק עצמו לפרש דמה דתני במתני' ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם ארישא נמי קאי. ועל זה יפה הקשה בעל קרבן עדה. דא"כ היכי קתני ברישא נשבעים לגזברים. להם מבעי' לי' כמו שפסק הרמב"ם באמת ע"ש ודוק. לכן האמת הברור שהרמב"ם מפרש אליבא דר"א המתני'. אך בשומר שכר ונגנבו בלסטים מזוין. ואינו רוצה לייתר בתירוצו יותר מבתירוץ דאמר שמואל כי אם הקושי' דאי הכי נשבעין לגזברים כו'. ואינו מפרש השבועה ליטול שכרן כ"א לפטור מתשלומין הוא. וזה ברור. אלא שצ"ע מי דחקו לפרש הכי יען שראינו שהמקשה לא הוי קשיא לי' כלל על המתני' אף שס"ד דבש"ח איירי כ"א ממתני' דהכא דהיינו הקושי' א' של הכ"מ והוא צ"ע. והנראה לענ"ד ליישב על פי הקדמה. ואפשר יהא מיושב עוד מזה לומר דמהכא נמי הוכיח הרמב"ם דינו [שהובא בשמו ח"מ סי' רצ"א סעי' כ"ו ע"ש ודוק] (דכל הדברים דאתמעטו מדין השומרים לא אמעטו מפשיעה וחייב עליהם. דלא כשיטת התוס' ד"ה ש"ח אינו נשבע) דהנה איתא בש"ע ח"מ סי' ש"א בהג"ה שומר שמסר לשומר בדברים אלו חייב דגרע מפשיעה. ודין זה הועתק מתשובת הרא"ש. והש"ך שם הרבה להקשות תמיה קיימת מדברי הרא"ש פ' המפקיד גופי' דפסיק ותני דשומר שמסר לשומר אפילו פושע לא הוי ואפילו מסרו לש"ח. וגלל כן הוציא דברי הרא"ש בתשובה מפשטה. ומוקי לה דאיירי להדיא שנתנו לשני לגמרי ולא בתורת שמירה. וכבר השגתי בזה על הש"ך ז"ל סי' קע"ו בחידושי לח"מ. והוכחתי בטוב כוונת תשו' הרא"ש כמו שהבינה הרמ"א ז"ל. כ"א דחילוק יש דדוקא בדברים שנשבעים עליהם בזה דן הרא"ש פ' המפקיד דאפילו בש"ש שמסר לש"ח דלא הוי אפילו פושע. משא"כ בדברים שאין נשבעים עלי' כמו שטרות שדן עלי' הרא"ש בתשובה דבדבורו הקל נאמן השומר לומר שאינה ברשותו והוא פטור. בזה שפט הרא"ש דגרעי מפשיעה וחייב השומר ראשון לשלם ע"ש כי זה ברור לענ"ד. וא"כ יען דחזינן דהרא"ש בתשובה דן זה מסברת עצמו בלי שום ראי'. אין מן התימה דהרמב"ם ז"ל נמי סובר הכי. וא"כ ודאי למה דס"ד דש"ס לאוקים המתני' בש"ח. אלו ממתני' דהכא לא הוי קשיא לי' שפיר אזיל לי' המתני' דשקלים אף בש"ח. ולא הוי קשיא כי מסרו לש"ח אמאי משנתרמה תרומה פטורים הבעלים כי מסרו לש"ח. דהא למאי דס"ד אף הש"ח מחויב לשבע לגזברים כדקתני במתני' וא"כ לא גרע מפשיעה ודאי. וי"ל נמי דאפילו פושע לא הוי כדעת הרא"ש באמת. דאפילו ש"ש שמסר לש"ח לא הוי אפילו פושע כיון שמסר לבן דעת משא"כ להמסקנא קשיא לי' להרמב"ם ז"ל על תי' ר' אליעזר שמתרץ שבועה זו תקנת חכמים היא מה תיקון עבדו רבנן להקדש גבי שקלים. דהא ודאי אף משנתרמה התרומה נהי