בית מאיר ש"ס קא

שם בתוס' ד"ה והא תקפה עד סוף הדבור. מבואר דס"ל דאף גבי בכור וזרוע לחיים וקיבה יש ט"ה לבעלים ויש לתמוה דזה להדיא נגד סוגי' דבכורות דף כ"ז דמבואר שם באלו אף דהברירה בידו ליתן לכל כהן שירצה מ"מ אסור לו לקבל מישראל ממון שיתננו לבן בתו כהן מטעם המבואר שם ועיין בהרא"ש שפ' הכי. אך עיין בהרמב"ם פי"ב מה"ת לא פסק הכי. וכבר תמה עליו הטור בה"ת שפוסק דלא כסוגי' זו וע"ש בב"י. ומהכא נראה דהתוס' בשטתייהו קאי וצ"ע. שוב מצאתי דיפה פסק הרמב"ם דלא כסוגי' זו ע"פ סתם מתניתין דערכין דף כ"ח ע"ב ע"ש וק"ל:

דף ה' ההוא רעיא וכו'. ע"ב. ותיפוק לי' דהוי לי' רועה עיין פרש"י שכולם תמהו עליו כמבואר בספר השטה. ונלענ"ד דלפסק רבינו האי שמביא הרא"ש לפסוק כלישנא בתרא דר"נ דלא משבעינן היסת אלא היכא דאיכא דררא דממונא והכא כיון דאכל תרתי מנייהו חשוב דררא דממונא יש לפרש קושי' הגמרא ותיפוק לי' בפי' מרווח דהנה ע"א בתוס' ד"ה מסרו דחקו לכתוב ומיירי וכו' והיינו שפסקו במס' ב"ק דף קי"ח דלא כרבינו האי. אבל לשיטת ר"ה אין צורך לזה אלא שמסרו בסהדי כי היכי דאם יכפור יהא דררא דממונא וליחייב שבועה. וא"כ מקשה הגמ' שפיר אחרי שמוכרח לתירוץ דר"נ תקנתא וכו' א"כ ות"ל דהוי לי' רועה. ומה הרוויחו במה דמסרו בסהדי. הא קי"ל אין צריך להחזיר ואי משום השבועה הא רועה בהיסת פטור בלא שבועה. וק"ל:

שם ע"ב תוס' ד"ה דחשיד ע"ש כתבו וי"ל דגזלן אינו פסול אלא מדבריהם. ובגטין נ"א ע"ב מבארים תירוץ זה ביתר שאת ע"ש. ויש להקשות דא"כ מה מקשה רמב"ח עליה דרב ששת במס' ב"ק דף ק"ה ע"ב ממתני' דשבועות שכנגדו חשוד על השבועה כיצד וכו' דאם איתא דהכופר בפקדון נעשה גזלן מכי כפר הוא דאפסיל לי'. ומה הקושי' הא שם בשבועות דף מ"ז איתא הא תו למה לי תנא פסולי דאורייתא ותנא פסולי דרבנן. ואם בא למחשב פסולי דאורייתא הא לא הוי אלא משבועה ואילך. ועל כורחי לומר דקושי' רמב"ח אזלא תלי' אביי בב"מ דאמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וגזלן מן התורה פסול ושפיר. וא"כ יש מזה קצת ראי' לשיטת הריף שפסק כאביי וק"ל. ועיין בספרי ב"מ סי' קט"ו שם הבאתי פלוגתת הרי"ף ורמב"ם בזה:

דף י"ב בהרא"ש התם כתב זה לשונו אבל חצר שאין משתמרת דא"א להיות מטעם שליחות דאנן סהדי וכו' הלכך מטעם יד קנה הלכך בעינן דומי' דיד בסמוכה לה. משמעות דבריו דאפילו עומד בצדו לא חשיב משום הא משתמר ולא קנה מתורת שליחות כ"א משום יד. וקשיא לי על דבריו אלו טובא. חדא מדוע מיאן בדברי רש"י ז"ל שפי' תחלת הסוגי' אי עומד אין שאז חשיב משתמר על ידו תו קשיא לי על דבריו דמשמעותו דהיכא דמשום ידו הוא קונה כמו בסמיכה לא בעינן שיהא משתמר. ובהדיא איתא בגטין פ' הזורק נתנו ליד עבדו הנעור אינו גט. ומשום דאינו משומר לדעתה. והרי חצר אשה גבי גט דחוב הוא לה. א"א כ"א מתורת יד. ואעפ"כ בעינן משומר לדעתה. ונהי דהרא"ש שם בגטין הוכיח דההוא סברא דבעינן משתמר לדעתה לאו היינו טעמא משום דדומיא דידה בעינן. מדישן חשיב משתמר לדעתה אלא משום דמילתא דמסתבר הוא ע"ש. עכ"פ מוכח מיני' דאפילו בסמוך דמטעם יד שייך ההוא טעמא דאנן סהדי שכתב באינו משתמר ואינו עומד אצלו. ולענ"ד כ"ש מגט הוא דלא ניחא לה בי' ומה"ת יהא שייך לומר שמקפדת על שמירתן יותר מעל מציאה. ותו קשיא לי מאוד. האיך אפשר לומר דבעומד אצלו משום יד אתרבאי ולא מתורת שליחות הואיל ואינו משתמר דהא לפני זה מבואר דחצר דגברא ליכא לרבויי כלל משום יד ולהכי קטן אין לו חצר. והאיך אפשר לומר דבעומד מתורת יד קנה גברא. ולפום רהיטא צ"ע. והסמ"ע סי' רס"ח ס"ק י"ג העתיק נמי לשון זה ה"ל שדה שלו כידו. ולענ"ד אף זה שלא בדיוק. כי אם העיקר כפרש"י דכיון דהוא משומר במה שעומד שם שפיר הוי חצר המשתמר וקונה לו משום שליחות. וכמו כן קשיא לי על הנ"י הכא שמתוך קושיא דחק עצמו לומר דחצר המשתמר קונה באינו עומד משום יד אריכתא. ובעומד אצלו משמעותו בפשוט כדברי הרא"ש משום יד. ולענ"ד צ"ע דבגברא א"א כלל לומר חצר משום יד וכנ"ל. וצ"ע כי לפום רהיט' אני כותב דברים אלו. ועיין עוד בש"ך ח"מ סי' רמ"ג ס"ק ט':

דף ט"ו פשיטא זבנה אורתה ויהבה במתנה וכו'. עיין בב"י סי' שע"ד מביא בזה פלוגת' אי דוקא קודם שקנאה מהלוקח או אפילו מיד בתר הכי נמי חשיב גלוי דעת ע"ש. וק"ל שהוא שטת הרמב"ם. ויש להביא ראיה מן הש"ס דכתובות דף מ"ד דאיתא שם בתוס' ד"ה אימר אחולי אחיל ועוד אומר הרשב"א דנ"מ אם לוה הנותן. וע"ש בספר פלתי דא"כ ע"כ לישנא דאחולי ל"ד אלא כלומר שמכר המקבל להנותן. ולכן השטר ראשון בטל. וכתב דאלו לפי' הרא"ש דשמע שהנותן מסר מודעה על הראשון. נהי דלפ"ז נכון דלא קאמרה הסוגי' בפשוט א"ב אם נתן הנותן לאחר בין זמן הראשון להשני. משום דאף להטעם דאחולי אחיל נמי השני קנה. דהא הראשון בטל אלא דהקשה לפ"ז למה לא ישלם הלוקח תמיד הפירות שאכל ולכן הוכיח כנ"ל שחזר ומכרו דא"כ מ"מ שפיר דאיכא בינייהו פירות דהא אפשר שלא חזר ומכרו המקבל להנותן אלא באותו יום ממש שחזר ומכרו בשטר. משא"כ לענין המלוה של הנותן שפיר דנ"מ לגבי ב"ח עם דאקני דמ"מ גובה ע"כ דבריו. ועדיין קשה דא"כ לימא הסוגי' הא"ב בפשוט אם הנותן מכרו לאחר ביני וביני דנמי לטעם אחולי לא יוכל האחר לזכות בו מזה הטעם גופי' דפירות שאכל שיאמר הראשון ביום האחרון חזר ומכרתי לו ובשעה () לך דבר שאינו שלו מכר לך () **(במקום המוסגר חסר מהכ"י וחבל דאבדין.)** שלו מ"מ בשעה האחרונה שחזר וקנה ממך קניתי' אני משום דניחא לי' ליקום בהימנות' ואלו לשיטת הר"מ הרי גילה דעתו במה שחזר ונתנה להמקבל דלא ניחא לי' אלא מוכח שטת רש"י. ודוק:

דף י"ח תוס' ד"ה הא אמר תנו וא"ת וכו' דשמא אין זה גיטו אלא נפל מאחר. לשיטתם דלקמן דף י"ט ע"ב ד"ה הא אידי ואידי ע"ש ודוק אין זה קושיא דא"כ דמההוא טעמא לא מהדרינן ואפילו אמר תנו תיקשה איפכא תינח לזמן מרובה לאלתר למה לא מהדרינן כי אמר תנו. משא"כ לקמן על פי' רש"י יפה הקשו דהא לא דייקינן לשיטת רש"י הא אמר תנו נותנין אלא היכא דלא שייך החשש דשמא נמלך וא"כ שפיר קאמר המתני' לא יחזיר משום שמא נמלך וממילא ידעינן לאלתר לא שייך אלא בלא אמר תנו. ולזמן מרובה שייך אפילו אמר תנו. ודוק:

דף ל"ט ע"ב תוס' ד"ה שיצא וכו' אלא הכי מרי לא הי' טוען ברי אלא לא ידענא לך ולכך אם יצא בחתימת זקן אינו נאמן וכו'. ויש לתמוה שהרי מבואר מדבריהם שאלו יצא בחתימת זקן לא הי' מרי נאמן אלא הי' מחויב ליהדר החצי. והרי בקושייתם מביאים הסוגי' דיש נוחלין ושם מבואר אפילו באמר אחד זה אחי והשני ג"כ אין מכחישו:

בברי אלא אמר לא ידענא מ"מ פטור. וכן הוא באמת בהרא"ש ע"ש שדחק עצמו. אבל דברי התוס' נראים תמוהים. ואולם בהגהות הרא"ש הכא יליף מפרק י"נ וכתב בלשון זה וכן האומר מכרתי אחת משדותי וא"י למי ובא אחד ואמר אני לקחתי לאו כל הימנו עד שיביא ראי'. ועיין בחה"מ ס"ס רכ"ב הגהות רמ"א להיפוך בשם הגהות מיימון שלמד מה' אישות מדין האומר קדשתי את בתי ובא אחר ואמר אני קדשתי' נאמן. וע"ש בש"ך שכתב שבעל הגהות הרא"ש דהכא חולק ובאמת צ"ע על הגהות הרא"ש ראיות בעל הגסות מיימון. וכן קשה על גוף דין די"נ. אחרי שהוא דומה שיש לו אח וגם אינו מכחיש את זה בברי אלא בא"י למה לא יהי' נאמן דומיא דקדושין ואולם בדין דקדושין הלא מבואר בא"ע סי' ל"ד סעי' כ"ב בא אחד ואמר בפני האב. ומבואר בגמ' הטעם משום דמירתת