בית מאיר יורה דעה צט

ועיין נמי בש"ע ח"מ סי' ס' סעיף ז' שם ותימה על . הרמ"א שסתם הכי ודוק: סעיף ד הממשכן כו' בדמים אלו אסור. עיין ש"ך כתב וכן מסיק בד"מ בשם ריב"ש. ובאמת בהריב"ש מבואר להיפוך ועיין בהד"מ העתיקו כהוגן דדוקא טרם שבא לידי ההלואה בעוד הספק הוא דהוי א"ר אבל לבסוף הוא ר"ק ואולם עיין בהב"י שהניח בצ"ע דעת זו שהיא דעת בעה"ת וכתב שמדברי תוס' מוכח דלרבנן הוי ר"ק. ואני תמה א"כ הוי לי' להב"י ריש הסימן לתמוה על שטת רש"י ורמב"ם שהטור מביא דמשכנתא דשדה בלא נכייתא אפילו באתרא דמסלקי אינו אלא א"ר ואמאי הא הוי צד אחד ברבית לכשיעשה פירי וליהוי ר"ק לרבנן. ומדברי תוס' דף ס"ג ד"ה צד אחד מוכח דמה שבע"כ בא גרע להקרא צד אחד ובפרט שהתוס', דף ס"ד ע"ב כתבו תוך ד"ה ולא ישכור שמערכין משמע כפי' רש"י מדקרי לבית רבית גמורה מדאורייתא וקשה דא"כ אף משכנתא דשדה ליהוי רבית גמורה ד"ת ע"י צד אחד שיעשה פירות א"ו דלא מקרי צד אחד אלא היכא דלצד ההלואה הריווח בטוח. ואין הספק אלא דאפשר לא יהא המעות בהלואה זה שלבסוף שנתגלה למפרע דהלואה הי' נאסר הריווח ד"ת מדהי' קצוץ מראשיתו. משא"כ כשהלואה היא בספק ריווח זה ודאי לא מקרי קצץ לרש"י ואינו אלא א"ר וזה לכ"ע בין לר"י ובין לרבנן. ואולם בצד אחד של ספק מכירה כגון בבית לרש"י בזה כתבו תוס' דף ס"ג ד"ה רבית דלרבא פלוגתא דרבנן ור"י בדאורייתא ואין להקשות לפי זה בדף ס"ה ע"ב דמוקים דין דלעיל לכשתמכור לא תמכור אלא לי בדמים אלו דלא כר"י מה בכך שהוא כרבנן הא צד אחד זה הוא ספק ריווח בההלואה דאם לא ירצה למכור לא יהא לו שום ריווח וא"כ אפילו לרבנן יהא שרי. זה לק"מ דלרבנן ודאי באמת אינו אלא א"ר כדפסק הבע"ת ואסור עכ"פ מדרבנן. משא"כ לר"י דאפי' א"ר אינו מדיש בו צד מכר כדכתבו תוס' במגילה דף כ"ז ע"ב ור"ל כיון דאיכא צד שלא יהי' רבית ואף אם יהי' רבית יהי' ע"י מכירה שרי לר"י אף מדרבנן, לאפוקי הלוואת סאה בסאה וכ"ש משכנתא דשדה בלא נכייתא דמודה ר"י דהוי עכ"פ א"ר עכ"פ זה ברור לענ"ד דדין זה נתלה במחלוקת הפוסקים דלשיטת הפוסקים כרש"י במשכנתא אף זה בלתי אפשר להיות יותר מא"ר. והפוסקים המבוארים בספר השיטה דדין זה בדמים הללו הוא ר"ק ע"כ נמי דס"ל דמשכנתא בלא נכייתא ובאתרא דמסלקי אף בשדה הוא ר"ק. ודוק כי זה ברור ודלא כב"ח שתירץ הבעה"ת פוסק כאביי ולא כרבא דזה ליתא וגם תירץ שהבעה"ת אזיל אך בשיטת ר"ת דלא כרש"י אלא אדרבה בין לרש"י ובין לר"ת אינו אלא א"ר חוץ להפוסקים דמוקמי דרבינא ריש הפרק דוקא באתרא דלא מסלקי הוא דמשכנתת שדה בלא נכייתא הוי א"ר הא בדמסלקו הוי ר"ק לדידהו אף בזה הוי ר"ק

שם אלא לי כשוי'. נ"ב הא דקשיא לשיטת הפוסקים דבעל משכנתא מסלק אפילו להמצרן א"כ מה התועלת בתנאי זה תירץ הרשב"א בספר השטה שהתנאי הוא אף אם ימכור לאחר הפירעון

סימן קעג סעיף א'. אבל טלית וכו' מותר למכרו ביוקר נ"ב ז"ל א"ז מ"מ הא לא משכחת רווחא למוכר אלא פחות משתות למקח שהיא מחילה וקמ"ל דלא עבר בה משום אל תונו אבל אי נתאנה בשתות קנה ומנכה לו שיעור אונאתו מדמי מקח ואינו יכול לבטל המקח כיון שמשך הלוקח וה"ה שאינו יכול לכופו לפרעו עד הזמן שפסק עמו תחילה כן נראה וצ"ע עכ"ל. ובודאי דה"ה דמשכחת נמי רווחא כשהמתין הלוקח עד אחר הזמן שיראה לתגר

סעיף ב בש"ך סק"ו. ועיין בתשו' מבי"ט וכו' ע"מ שיקנה ממנו סחורה ביותר משוי'. נ"ב ובשוי' אפשר דשרי כמו בסי' קע"ב סעיף ד' אך עיין סי' ק"ס סעיף כ"ג ובט"ז שם:

סעיף ו בש"ך ס"ק י"ד כתב וכן נ"ל שהוא דעת תוס' והרא"ש. והאמת שלשון הרא"ש שכתב אלא שהשולחני נותן לו מטבע והוא נותן לו פרוטות מורה כהש"ך. אבל לשון התוס' וי"ל דהכא אינו נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר דדמי למקח וממכר. ודאי מורה כהדרישה דאותה מטבע עצמה אינו נותן לו אלא מטבע אחר. אמנם עכ"ז נלענ"ד שאין כאן שום מחלוקת דהא בל"ז להבנת הדרישה דכל שנותן מין אחר אינו רבית ד"ת א"כ בנותן לו סלע טבוע כדי שיהדר דינרין טבועים נמי אינו אלא רבית דרבנן. זה ודאי אי אפשר שהרי בהדיא שנינן איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין ומפרש בגמרא דהיינו רבית דאורייתא. (אך עיין בנ"י פרק הזהב מפרש בשם הראב"ד לחלק בין דרך מו"מ לבין דרך הלוואה) א"ו כוונת התוס' אף בששניהם טבועים כל שהוא מין אחר כלומר מין אחר ממש דהיינו או שזה מלוה מטבע זהב וזה יפרע מטבע כסף או זה כסף וזה נחושת דזה נמי אחד לגבי חבירו פירא מקרי כמבואר בח"מ כמו אינם טבועים לגבי טבועים בחד מינא ולהכי הוי כמקח וממכר ואינו אלא דרבנן. וכן מצאתי מבואר בבעל התרומות שער מ"ו חלק ה' סי' י' כתב בלשון זה אלא איירי שהשולחני נותן לו מעות והוא מחזיר לו פרוטות וכו' שזה אינו רבית דאורייתא אלא האי בנחשא והאי בכספא ולא הוי דרך הלוואה כיון שהן שני מינין אלא דרך מו"מ הוא אבל שניהם ממין אחד הוי דרך הלוואה ואסור עכ"ל. ויוצא לנו מזה דיש ללמוד היתר על המלוים דוקאטין כדי לשלם מינץ כסף ולפעמים ביותר משווי' או איפכא כסף בזהב. ע"פ המצאת היתר שלמד התה"ד להלוות זהב בזהב ומובא בהגהות רמ"א סי' קס"ב וע"ש הטעם בט"ז סק"ב משום דגבי מטבע חשוב אף מטלטלין ליש לו. כי כבר השוו התוס' ובעה"ת הנהו תרי דינין אהדדי ודוק. אמנם היתר זה לא שייך למסקנת הט"ז דלא כהרמ"א אלא דהכא צריך ליש לו בדמי ההלואה כולה דאז צריך המלוה לשער שיהא הלוה אמוד במטלטלין דמי הלוואתו. ובזה אין הכרח כלל לדברי הש"ך ס"ק י"ו שדחק לחלק בין שני מיני פירות דס"ס קס"ב הנאמר בשם הראב"ד לאיסור מחמת שינוי הלשון שזה לענ"ד דחוק למאוד. אלא דהי' אפשר לומר דהכא אין ההיתר בשני מינין אלא מפני שאז חשוב לגבי דאידך דרך מו"מ משא"כ שינוי מיני פירות לא חשוב אלא הלואה והיתר יש לו בהלואה לא מצינן אלא בסאה חטין בחטין דאין החשש אלא שמא יתייקרו ושייך היתר דיש לו דחשיב כברשותו נתייקר משא"כ בשני מיני פירות על הרוב אינם שוין בשער והוי מיד רבית לא פליגי ואסרי אפילו שוים בשער. ומה שהקשה שם הט"ז מחטין אין לי וכו' ע"ש אפשר לחלק דשם כיון דמעיקרא החיטין לא בהלוואה אתו לידי' לא החמירו כ"כ. ועדיין צ"ע כאשר כבר בסי' קס"ב הרגשתי וגמגמתי על ראיות הראב"ד. וכעת הגעתי לספר בעה"ת וראיתי שאף הג"ת הרגיש במקצת. עכ"פ מה שציין שם הב"י על דינא דהראב"ד לעיין בדברי תוס' הנ"ל מהתוס' אפשר דל"ק כנ"ל. ועיין בט"ז סק"ל משמע מדברי הריב"ש שמביא שהיכא דיהיב דינר של זהב השוה כ' בעד כ"ד דינרי כסף נמי שייך רבית קצוצה וצ"ע דלענ"ד לא נראה הכי דעת תוס' ובעה"ת

סעיף ז בט"ז ס"ק י"ב. מאריך להקשות על התוס' לפי הבנת הב"י ורמ"א דבריהם בקושי' עצומות ונוראות. והש"ך נראה שהרגיש בקושיותם וכתב ולפ"ז כי שרינן באין שומתן ידועה אפילו באין לו נמי ביצא השער בדוקא הוא. והאמת כי דבריו לענ"ד תמוהים דהא הפסיקה ביצא השער באין לו לא הותרה כ"א בהשער שלא בפחות כדמוכח דף ס"ב ע"ב גבי הטעם דשקיל טיבותך וכמבואר בפוסקים וכאן קאי ההיתר בדבר שאין שומתו ידוע לקנות שוה י"ב בי' הרי לדבריו פחות מהשער ואם השער אז בי' מאי ארי' דבר שאין שומתו ידוע אפילו ידוע נמי. לכן אין פי' לדבריו. ובעיקר קושי' הט"ז נלענ"ד ליישב דהא תורף קושייתו על תוס' תחילה מ"ש מהא דתנן אין פוסקים ומקשה על דמיון תוס' הקנין למכירה. זה ודאי לק"מ דכבר מבואר גבי מכירת גאקיש בעד ט"ו דנרים הליטרא בתשו' רשב"א שבב"י דיש הבדל גדול בין דבר ששומתו ידוע כמו פירות ושעוה ששערם נמשך זמן גדול. ולכן אי