בית מאיר יורה דעה ק

פוסקים על הפירות אף דבשעת הפסיקה לא נראה הרבית דהא לא יצא השער ביוקר מ"מ אח"כ כשיוצא השער יהא נראה משא"כ פרה וטלית אף דעתה קונה בזול לפי שער השעה שיש להם כיון שאין השער נמשך ומשתנה תמיד שפיר יוכל לקנות בסתם דבר ששוה י"ב עתה בעבור י' בסתם כמו שיוכל למכור ביוקר בסתם ומכ"ש דאין לחוש כלל לגבייהו שמא יתייקר. תו כתב ועוד קשה לי ממה שכתבו תוס' דכל עיקר האיסור בר"נ משום דכיון שיצא השער הוי לי' כמפרש ממילא אי לא יצא השער הי' מותר לפסוק עכ"ל. וזהו נגד המשנה. ואני אומר חלילה להעלות זה בדעת תוס' דבשעוה דהוי כמו פירש שיתירו לפסוק באין לו עד שלא יצא השער. ומעולם לא נזכר כזה בדבריהם. תו כתב באמצע קושי' זו וכ"כ תוס' בהדיא אח"כ דבפירש אין איסור אלא ביצא השער דוקא. וזהו נגד המשנה ואמת שלשון זה מסיימו אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהם טרשא. נשמע ברור מזה הא אם לא יצא שער שרי לעשות מהם טרשא דהיינו למכור ביוקר וכיון שלדעתם הקני' ומכירה שוים. למד בדעתם דה"ה לפסוק לקנות נמי שרי והוקשה לו המתני'. אבל לענ"ד אין זה כוונתם דודאי גבי למכור פירות שעדיין לא יצא השער נמצא בשעת המכירה הא אין שום רבית דכל מה שמחייב עצמו אפשר הוא שוה מה איכא כשיצא השער בפחות יוכר הרבית הא בזה שייך לומר ברשות הלוקח הוזל דהא בקנין גמור משך הפירות לרשותו משא"כ בשעושה מהם טרשא ביוקר מהשער הרבית מיד בשעת מכירה ובפירש השער עושה כמו קציצה כיון דשער ידוע ונמשך זמן וזה ברור. אבל בהפסיקה לקנות עד שלא יצא השער ואין לו אין כאן שום מכירה דהא מכר דבר שאינו ברשותו ובשלא יצא השער לא קנה הלוקח אפילו למי שפרע כדאיתא בח"מ סי' רי"א וזוזי הוו הלואה גמורה ואגר נטר יהיב לי' בשעת היוקר כשיצא השער דאז דמיו ידועים דהוי כמי שפסק לשלם יותר מדמי הלוואתו ואסור. ועיין בתוס' דף ס"ב ע"ב ד"ה אע"פ ודוק. ומעתה מה שהקשה תו מדוע לא הקשו התוס' מהמתני' דאין פוסקין על ר"נ דטרשא די"ל דממתני' ל"ק להו די"ל דדוקא גבי אין פוסקין הטעם כנ"ל משום דלא הוי זבינא כל עיקר אפילו למי שפרע משא"כ בטרשא דר"נ דזבינא מעלי' הוא אבל גבי קיראה מסתבר להתוס' דכיון דעכ"פ אזלו בד' דהיינו השער שלהם אף דאיהו פסק בפחות דהיינו בה' מ"מ לענין קיום המקח חשוב שפיר מינו מצוי בשוק לקנות ונגמר המקח למי שפרע. (אף דלהאמת ז"א ואפי' למי שפרע לא קנה כדקיי"ל במקח שנעשה באיסור לקמן סי' קע"ה היינו להמסקנא שהוא באיסור אבל התוס' בקושייתם דדימו למכירה ויהי' היתר פשיטא דחשוב מין המצוי לענין זה ברשותו שיקנה למי שפרע ודוק] ואעפ"כ אסור בפחות מהשער. והיינו ע"כ משום הרבית כיון דלא שייך הטעם דשקיל טיבותך שבדף ס"ג ע"ב דהא בפחות משער הוא פוסק. וע"ז קשיא להו דמ"ש מטרשא דר"נ דמיד בשעת המכירה נמי יהיב יותר בשכר המתנה ומ"מ שרי מטעם דדרך מכירה הוא ולא קצץ וה"נ ליהוי שרי לקנות בה' דהא עכ"פ דרך מכירה מעלי' הוא לענין מי שפרע כיון שיצא השער בד' וממתני' על ר"נ דטרשא ל"ק די"ל באמת איהו ס"ל דביצא השער פוסקים בסתם אפילו בפחות מהשער ומשום דדרך זבינא הוא ובסתם (ועיין בש"ך סי' קס"ג סק"ד) ולית לי' הטעם דבגמ' שקיל טיבותך ודוק

סעיף יג בט"ז ס"ק י"ט. מסיים כנלענ"ד. נ"ב א"י לפרש מה שנראה לו בזה ועיין בתוס' שם

סעיף יד חביות של יין עיין ש"ך הגיה בהש"ע ע"פ הרמב"ם ולענ"ד יפה כיון אלא שצריך ביאור הטעם. ואולם אפשר שהוא פשוט דברישא כיון שהלוקח מושך לרשותו וקונה בק"ג נמצא אילו קנה בשוי' פשיטא שהי' חייב בכל התקלות עכשיו שנותן יותר לזמן הקיץ לא אמרינן דאגר נטר הוא אלא דשכר קבלת אחריות של המוכר בדבר שהוא דידי' נותן לו (ועיין סי' קע"ו סעיף א' בהג"ה וכמו דשם שרי בלשון שכירות מכ"ש הכא במכירה) ומשום זה קנה לגמרי וצריך ליתן לו המעות לזמן הקצוב אף כי לא ימכרנו. ובבא דסיפא שהלוקח אינו קונה כלל אלא שמקבל עליו אחריות בפירוש מותר מפני שמה שנותן לו לא בשכר אגר נטר כ"א מה שפודה בעד סחורות המוכר. דהא לא נעשה עלי' לא קונה ולא לוה מפני הברירה שתמיד בידו להחזירה והאחריות שרי לו מפני ספק הריווח בשל המוכר כדאיתא בח"מ סי' קפ"ו. ואף דהכא אפי' לאונסי' דומיא דהחמיצה. ושם בזבינא דלא חריפא רק בגניבה ואבידה והכא זבינא דלאו חריפא הוא. מ"מ שאני הכא דפי' ושם בסתם. ויותר עוד נראה לפרש ע"פ הגהות הש"ך עם ביאור הט"ז דבבא דרישא איירי שבזמן הקיץ הוא שוה כדקיץ ונמצא שזה ממש טרשא דרב חמא כמבואר בהה"מ שמשם למדו דכמו התם מכר פה במקום הזול כבמקום היוקר ומשמע שם בפרש"י (שוב ראיתי שמפרשי' שכתב וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות לא הוי מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת. משמע שבעוד שהיא נמכרת עד שעה זו הי' ברשות רב חמא. ועכ"ז יראה לע"ד שאפשר הרמב"ם מפרש כדעתי. ובל"ז בדברי רש"י וש"ע צ"ע אחריות בהמקום על מי) שמוכר להם מכירה גמורה רצוני לומר אפילו אם לא יוכלו למכור במקום היוקר בשער ההוא מ"מ מחויבים הם לשלם לו. והיינו משום דמקבל עליו אחריות הדרך לא מתחיל ההלואה עד הגיעם לשם וכיון דבמקום ההוא לא ניכר הרבית דהא הוא מקום היוקר משם והלאה קם עלייהו בהלואה גמורה מתורת טרשא דר"נ מטעם דשם לא הי' עוד קיץ. ולכן אף דהם מוכרחים לעשות שם היזק לא איכפת לי' וה"ה הכא נהי דעכשיו בשעת הזול הוי כמו קיץ ואסור הטרשא נגד זה כיון שקיבל אחריות עד זמן זה לא מתחיל ההלואה עד זמן הקיץ ובזמן זה שרי מטעם טרשא דר"נ ומחויב לשלם. ובהסיפא ההיתר פשוט כנ"ל

תו כתבתי בדרך אחר בלשון זה הש"ך הגיה הש"ע שהוא מהרמב"ם. ויש לנו לחקור דזה ודאי דחד משני בבות אלו הם ביאור לטרשא דרב חמא דאל"ה קשה איך השמיט מה דבהדיא איפסק הלכתא בגמרא. ולהכי נלענ"ד אף דהה"מ ז"ל כתב על בבא דרישא דנלמד מדר"ח ועל בבא דסיפא כתב שנעלם ממנו מוצא הדין. במח"כ לענ"ד מסתברא שהבבא דסיפא הוא ביאור לדר"ח. ומפרש הטרשא על דרך זה שמכר יין בשעת הזול כבשער היוקר אלא שהי' להם הברירה להחזירם בעין והאחריות הי' על הלוקחים ומפרש ר"ח טעמו דניחא להו דליקום ברשותייהו דהלוקחים להאחריות דכל היכא דקאזלו שבקו להו מיכסא ונקטו להו שוקא משום דהברירה הי' בידם להחזיר ולהכי נקטו להו שוקא ושבקו המכס הכל לטובת ר"ח והם בעבור ריווח זה קיבלו עליהם האחריות ועיקר ההיתר הי' כיון שהי' הברירה בידם להחזיר. והציע הדין לבאר הנפקא מיני' לדידן ואפילו לאדם דעלמא דלא שייך השכר של ר"ח אם פוסק להם המותר בשביל הטיפול דנמי שרי והבבא דרישא למד מדין הברייתא המועתק בהרמב"ם פ"ט מה' מלוה הלכה ט' הי' מוליך סחורה וכו' אם הי' ברשות המוכר עד שהגיע לשם מותר ודימה המכירה במקום הזול כבמקום היוקר למכירה בשעת הזול כבזמן קיץ שהוא שעת היוקר. אלא דשם בדין דמוליך סחורה נמי נסתפקתי דרש"י ז"ל פי' שם מותר דאין כאן מלוה עד שתמכר וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים ראשונים הוא. לשון זה מוכח דעד המכירה הם שלוחים גמורים וכל מה שמשיגים בעד הסחורה הוא לטובת המוכר אלא שעליהם חיוב שלא למכור בפחות מהסך שקצב להם ולפ"ז מהראוי שיהי' אף בהגיעם למקום היוקר ברשות המוכר להאחריות והם לא נעשו לווים עד שעה שמשיגים המעות בעד הסחורה. וגם יוצא מזה שהברירה בידם להחזיר הסחורה אם הגיע למקום היוקר והשער נשתנה בנתיים. ואי אפשר להם למכור כמו שהעלה בדעתם. ואולם מה שפי' רש"י מקודם על לשון הגמרא ברשות מוכר בלשון זה אם קיבל עליו המוכר אחריות. הדרך משמע דאך על הדרך מוכרח להיות על אחריותו אבל מיד שיגיע למקום היוקר יהי' באחריותם ובקנין גמור מאז בעד השער שהעלו בדעתם שדרך להיות שם. ולפ"ר