בית מאיר יורה דעה צז

ואיהו מן הלוה דהא במלוה גופי' ודאי נמי דלא עבר אלאו דאל תקח עד שגבה וניחא לו באמת דר"ק לא הוי כלל ואפילו בע"ק ישראל ומה דהגמרא קמקשה איהו נמי דשקיל מיני' היינו דמחזי כאילו שקיל מיני' וא"ר הוא דהוי ואולם נהי דדברי הרשב"א הנ"ל ברור מללו דלמסקנא אפילו ע"ק לגבי ישראל אף שגבה המלוה מן הקבלן והקבלן מן הלוה לא עבר כלל בלאו דאל תקח ולא שייך גבי' ג"כ וחי אחיך עמך לאהדורי מה שגבה. וא"כ הי' יוצא לנו מזה דלשיטתו ודאי למשל אם המלוה ישראל הי' אלם וגבה ר"ק מע"ק וערק וא"א להוציא ממון ושוב גבה הקבלן מן הלוה נמי לא מפקינן מיני'. מ"מ מדברי התוס' דף ס"ב סוף ד"ה לא משמע דאף להמסקנא ודאי הע"ק הוא מלוה גמור לגבי הלוה ומחייב ד"ת ליהדר ואביי דלא חשיב לגבי הערב כ"א לא תשימון היינו דלא דיבר כ"א משעת ההלוואה ולדבריהם משמע ברור דה"ה ע"ק דעכו"ם כשבא לידי גוביינא הקבלן מן הלוה דהוי נמי ר"ק. וא"כ שזה תלוי בפלוגתת רש"י ורשב"א וכבר הכריע הב"י דבדיעבד לאפוקי ממונא לא עבדינן עובדא נגד הרשב"א צריך לי עיון בע"ק דישראל נמי ודוק. ודברי הרמ"א לענ"ד אינם אמורים לפ"ז כ"א בע"ק ולא בשלוף דוץ. ואין להקשות לשיטת הרמ"א הא בדיניהם ודאי מוציאין מן הלוה לערב וא"כ בדינינו הוא ר"ק דז"א דהם לא בתורת רבית מוציאין כ"א בתורת היזק דגרם לו וק"ל. ובלי ספק אצלי שהרי"ק פי' הסוגי' כפי' רש"י בע"ק ובהדין סובר כהרשב"א דלהמסקנא ליכא גבי ע"ק כ"א לאו דלא תשימון אלא שהגירסא בגמרא הי' לו כדהביאה האס"ז שם בשם הרשב"א איהו נהי דקמוזיף ברביתא ומדהוקשה לו קושי' הרשב"א שם דהא בשעת הלואה לא עביד הערב מידי ומהראוי הי' להיות הגירסא ואיהו שקיל רביתא. ולכן פירשה ביותר עדיפות מהד"מ דאך הקושיא על ההיתר של הברייתא לכתחילה דנראה כמוזיף ברביתא וגם אסור הוא לכתחילה דילמא יבא לידי מחזי כרבית אבל בדיעבד לא גרע משאר הזיקות וק"ל

שם בש"ע דהיינו וכו' אצל הערב. נ"ב וכתב בספר א"ז לדעה זו בלשון זה וכבר כתבתי מה שנראה לי וכן הורגלו להעשות ערב לעכו"ם מחמת ישראל הלוה אע"פ שהעכו"ם הללו גובים ממי שירצו תחילה ומפרשינן כן בשטרות ליפרע ממי שירצה תחילה: בט"ז סק"ג. מכאן נ"ל במי שעשה התקשרות וכו' ע"ש. עיין בזה בספרי מודע לבינה סי' ס"א הנ"ל ודוק

שם ואפילו אם התנה עמו בפי'. נ"ב זה נמי פסק הכי בתשו' מ"ב סי' ז' דאפילו נתן לידו משכון על הרבית שיתן בהיתר ג"כ מחויב להחזיר בחנם. אבל במה שכתב מקודם באם עשה התקשרות בזה כבר כתבתי לעיין בספרי מודע לבינה סי' ס"א ע"ש

תו מסיק הט"ז לאיסור בשני שותפים ואחד לוה מן העכו"ם ברבית ונותן המנה לחבירו המתעסק שאין לו ליטול מהשותפות לפרעון הרבית כיון וכו' לא יוכל לומר שהרבית ממעט חלק בריווח וכו' וצ"ע אם לא אפשר לדמות למה שמתיר הבעה"ת מביאו הב"י בסי' קע"ז והש"ך סי' קע"ב ס"ק ל"א דמותר לומר אלווך מנה ואם תרוויח מהן תפרע תחילה המס וה"ה הכא הרבית) והמותר יהי' שלך [וה"ה הכא לחצאין ואם לא תרוויח אפרע אני משלי. וצ"ע בגוף הספר כי אולי יש להפריד. שוב עיינתי שם והוא בשער ס"ו חלק ד' דין י"ח וראיתי שאין טעם לחלק בין הנושאין. אך עיין בג"ת שם ולפ"ר הכא עדיף שהרי קרוב להפסד נמי הוא אם לא ירוויח ואילו לא הלוה לזה הי' מהדר לעכו"ם ופטור משא"כ שם ודוק

סעיף ב הג"ה אלא אם התנה עם העכו"ם. נ"ב ונלענ"ד פשוט דה"ה אם התנה עם המלוה שכל זמן שיהי' להעכו"ם לשלם אף אם ידיחנו בדיניהם עליו יהי' הוא פטור מן המלוה ואינו ערב כ"א בשלא יהי' להעכו"ם לשלם דנמי שרי

בט"ז סק"ה עיין בו והנקה"כ משיגו. ונהי דהשגתו אינה מובנת לי דפשיטא לי שבכל גוונא דשייך איסור אף בתחילה אסור לו להעשה ערב וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו ועובר משום לא תשימון. מ"מ לדינא נלענ"ד כהנקה"כ דפשטות הת"ה מורה דבערבות בעד הקרן ולא רבית אין שום חשש איסור ואין צריך ללמדו כל עיקר מדברי הגהות אשר"י. אלא שלמדו מהילך זוז והלוה לפלוני. ואי משום דמותיב הט"ז דהא הוי כאילו התנה הלוה עם המלוה בהכי דמבואר שם בשם הרא"ש דאסור חדא שם גופי' אינו אלא חומרא (ועיין סי' ק"ס סעי' י"ג) דנראה כשלוחו ובערבות אין להחמיר. ותו דודאי עכו"ם לענין נראה כשלוחו קיל מישראל וק"ל

בט"ז סק"ו השיג על הב"ח וכן הש"ך. אך הש"ך ס"ק ז' תירץ ליישב הרמ"א. ולפ"ר לא הבנתי החילוק ועיין סי' קע"ז סעי' א' בהג"ה שם עמדתי על כוונתו ע"ש ודוק

בש"ך סק"ה ובדקנו מידו נ"ב לענ"ד בזה לשיטתי' אזיל בח"מ סי' קכ"ט ס"ק י"ג דאילו במתנה נתחייב מכ"ש גבי רבית דשייך אף נמי מידי חימרי' דהיינו לכל הפחות גרמא בנזקין דביטל כיסו

בש"ך סק"ט וא"צ לתבוע לא את הלוה ולא את הערב. הב"י הוציא זה מלשון המרדכי שהביא בשמו בסגנון זה ע"ש. אבל בנוסח דפוס אמשטרדם שלפני הגירסא הכי ישראל שהלוה וכו' חייב ליתן לו גם הרבית שעלה כבר אבל לא הרבית שמכאן ולהבא מטעם שכתבתי לעיל דנכרי בתר ערבא אזיל ונוסח זה מחזי שפיר טפי וא"כ אין דין זה מוכרח כלל. ואולם הדין נכון מצד עצמותו אם דיניהם שהלוה יוכל לדחות המלוה לגבי הערב א"כ פשיטא שא"צ לתבוע הלוה דהא לא יוכל לגבות ממון כלל שידחנו אצל הערב עכו"ם שלו ואיהו כבר פטר מחמתו הערב עכו"ם ע"כ הוא חייב. אבל נלענ"ד אם בדיניהם סתם ערב אינו כ"א ע"ק א"כ אף לגבי הערב עכו"ם הי' יכול לתבוע את העכו"ם תחילה ובדינינו היה שסתם ערב אינו כ"א שמוכרח המלוה לתבוע הלוה תחילה אפשר הדין עם הערב ישראל או שמא כיון דאיהו מכח עכו"ם איתא כדינו היינו דנינן לי' והברירה ביד הישראל וצ"ע. ולנוסח הנ"ל במרדכי משמע ברור שאפילו במשכון ברבית שלא עלה פוטר אותו דהא על שניהן כאחד דן ושלא כדעת הב"י וצ"ע: בהנ"ל בפטור הערב שנסתפק הגהות הרא"ש היינו בערב סתם ומסופק אי מקרי כערב בשעת מתן מעות. ומדמה לדברי הסמ"ע. ולענ"ד לא דמי כלל דהא טעמא דערב שלא בשעת מ"מ לא משתעבד היינו שלא על אמונתו הלוהו וה"ה שם בח"מ אם פטר הלוה ולא לגמרי באופן שיוכל לחזור עליו שפיר אומר לו מה חסרתיך בערבותי. משא"כ הכא נהי דיוכל לתבוע הלוה מ"מ הזכות שהי' לו בהערב סתם להפרע ממנו כשלא יהי' להלוה לפרוע. זכות זה של הערב עו"ג פטר ע"פ ערבותו של הישראל ואי אפשר לו כלל למיהדר עליו ומה"ת לא יהא הישראל לענין זה במקום הערב עכו"ם עומד בלא קנין מטעם ערב בשעת מ"מ. ומה בין זה לחזרת משכון דנמי עדיין על הלוה לפרוע. והאמת אם באנו לסמוך דברי הגהות אשרי עם הנוסח שלפנינו כנ"ל א"א לפרשו כ"א על הרבית דמכבר ותמיהת הב"י עליו במה נסתפק במקומו עומד

בש"ך סק"י. מסיים אפילו קנו מידו זה אמת אבל דוקא במקומות שנוהגין בשלוף דוץ ובדלא התנה כנ"ל בריש הג"ה או אפילו למשמעות הרא"ש דערב עו"ג בעד ישראל וערב לישראל בעד עכו"ם שוה להסכמת המפרשים לפי' רש"י לכתחילה אפילו במקומות שנוהגין בע"ק נמי הכי דינא היכא דלא התנה אבל להמבואר בהג"ה מנהגם האידנא ליתא

סימן קע"ו בש"ך סק"ג. אבל הה"מ וכו'. נ"ב בספר א"ז כתב קצת טעם דמשנזקף חשוב כפרעון והוי כא"ר שאין מוציאין. אבל לא נראה להרשב"א

סימן קע"ב סעיף א' אם הוא במשכנתא דסורא. נ"ב ובזו אפילו שטפה נהר אין למלוה על הלוה כלום הה"מ בשם הרמב"ן. ועיין ש"ך ס"ק כ"א: בש"ך ס"ק ח' משמע דאפילו בר"ק יש להתיר. נ"ב א"י מה קאמר בזה וגם לא נזכר במהרי"ל דבר מזה: