בית מאיר יורה דעה צד

כוכבים והעכו"ם הלוה קמא נחשב כל נתינות הישראל שני אך בעבור עיקר הלוה עכו"ם משא"כ אם אמרינן יש שליחות לחומרא חשוב הישראל עיקר הלוה ולהכי בישראל שאמר לעכו"ם לוה לי מעות בשמך דלאחר שמביא המעות להישראל יהי' איך שיהי' הישראל נשתעבד להישראל מדר"נ. וע"י שליחות לחומרא נגמר האיסור אלא דמ"מ אין דעתי מתיישבת דאכתי לדין הש"ך סי' קכ"א סק"ט דע"י מנוי שליחות דבינו לבין השליח שלא בפני מי שנשתלח אליו לא חשיב במקומו ולדמיוני אף להתחייב באונסין כאילו קיבלו בעצמו איך אפשר ללמוד דין שליחות זה מדין שליחות לחומרא שבגמרא שהוא במעמד כולם ואולם למה שהשגתי שם בספרי הנ"ל על הש"ך שאין כונת הסמ"ע הכי ע"ש לק"מ הכא. אלא דשם הוצאתי נמי מהתוס' להלכה כהש"ך ולהכי צ"ע. ואולם עד כאן לא אמר הש"ך דינו אלא כדי להתחייב או ליפטור בעודן ביד השליח אבל כשבא אח"כ לידו בשליחותו יהי' באיזה אופן שיהי' הוי כאילו קיבלו בעצמו כדהוצאתי לעיל מדין הפועלים וא"כ הכא לק"מ אבל בסי' ע"ז שם הקשיתי מ"מ לנכון עליו. ואולי שותף שאני מפני הפירסום שהוא שלוחו ועיין נמי ש"ך סי' הנ"ל קכ"א ס"ק י"ז שם נראה דלשיטתו הוא בפלוגתא בין הרמב"ם לתוס' וא"כ דבריו שבסי' ע"ז אזלו' לשיטת הרמב"ם שתופס לעיקר ודוק כי עדיין צ"ע

איתא בהטור ועכו"ם שלוה מעות מישראל ברבית וכו' ואם העמידו אצל ישראל ואמר הישראל ראשון לנכרי תנם לשני פרש"י שאסור ור"ת פי' וכו' ומיהו אפי' וכו' ע"ש. וז"ל התוס' ב"מ ד"ה בשלמא על דין זה וי"ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן העכו"ם זוכה לישראל חבירו דנהי אם הי' העכו"ם מפקיר מעותיו הי' יכול לזכות לחבירו השתא מיהו שהעכו"ם אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה זה ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות שאם כן הי' הישראל המקבל של עכו"ם לזכות במעותיו (של) [צ"ל לישראל] ואין שליחות לעובדי כוכבים (אבל דברי תוס' תמוהים לי כי דבריהם אפשרים באם העכו"ם רוצה ליתן את שלו במתנה לישראל ע"י חבירו ישראל. אבל הכא בפרעון חובו דקיי"ל התופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים דקנה בח"מ סי' ק"ה סעיף ד'. ובלוה עכו"ם לענ"ד ל"צ החילוקים דשם ותמיד זכות הוא להמלוה ובפרט כי אמר לו לקבל כי הכא. ועיין פרש"י גיטין דף י"א ע"ב ד"ה כאומר מבואר להדיא דדוקא במקום שחב לאחרים הוא דצריכינן לשליחות המזכה להזוכה אבל באינו חב לאחרים לא בעינן לשליחות כלל וצ"ע משא"כ להריטב"א הכל ניחא) מדבריהם אלו הי' נראה ללמוד שאי אפשר להעכו"ם לזכות דבר שלו לישראל ע"י ישראל (וכן מבואר שם בסוגי' זו בספר א"ז בשם הרשב"א) ודברי הטור במ"ש ומיהו צ"ע מנ"ל דנהי שהישראל שני רוצה לזכות להראשון ושיהי' במקומו הא מ"מ אי אפשר בלתי שליחות העכו"ם וכדברי התוס'. וז"ל הריטב"א בספר א"ז בשלמא סיפא לחומרא פי' שורת הדין דסיפא מותר כיון דאין שליחות לעובדי כוכבים כשנתן העכו"ם מעות של ישראל המלוה לישראל הלוה אינו נעשה שלוחו של ישראל המלוה ועדיין המעות באחריותן של עכו"ם כבתחילה כי אע"פ שנתנם לישראל זה לא נפטר העכו"ם מן הישראל המלוה ואין דעתו של עכו"ם לתת כלום לישראל זה אלא על דעת שיהי' פטור מישראל המלוה שלו וכיון דאינו נפטר ממנו הוי להו מעותיו שנתן לישראל ברשותו של עצמו והעכו"ם חייב לישראל כבתחילה וישראל זה חייב לתת מעותיו לעכו"ם ואינו חייב לישראל כלום ומיהו אמרו רבנן שיהא שליחות לעובדי כוכבים לחומרא והמעות שנתן העכו"ם לישראל שיהא בזכות ישראל ראשון וכאילו ישראל זה האחרון לוה אותם מישראל הראשון. וחומרא זו אומר רבינו דחומרא בטעמא הוא פי' שחששו דזמנין שהעכו"ם יתן לישראל זה האחרון שיזכה בהם לגמרי בשביל ישראל הראשון לא מפני שליחותו לבד שאמר ליתנם לו אלא אפילו בלא"ה נמי שפורע לבע"ח וסומך ובוטח על ישראל המלוה שיקבל בפרעונו ולא יבא עליו בעקיפין ובודאי דעכו"ם שזיכה מעות לישראל על יד ישראל זכה בהן אותו ישראל דכי אמירן דעכו"ם לית לי' זכי' היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכה לו אבל ודאי מזכה הוא לישראל על יד ישראל. (ועיין ש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק צ"ט) ולשטה זו דברי הטור קצת נכון וכן נראה מהב"י אלא שקיצר דהא עכ"פ אין דבריו ומיהו וכו' אזלי אם לא או בדרך שלא אמר הישראל ראשון כלל ליתנם לישראל ב'. או אפילו שאמר לו והעכו"ם אומר שאעפ"כ הוא נותנם שלא על סמך דברי המלוה ודוק. עכ"פ מדברי כולם נלמד שהיכא שהעכו"ם חייב לישראל והישראל אומר לו ליתנם לישראל שני לא קנה השני כלל אפי' בקבלתו ודע דדין מעמד שלשתן לא שייך הכא אפילו למ"ד בח"מ סי' קכ"ו דדין מעמד ג' אפי' בעכו"ם לוה או נפקד איירי דנימא הכא מיד שאמר הישראל להעכו"ם תנם לישראל ב' במעמדו דליקני כדאיתא שם בש"ך סק"ו בשם הרא"ם אלשקר ע"ש וה"נ דכותי' דזה אינו דהא אינו חייב לישראל ב' ולא נתן לו בפרעון חובו ולא במתנה אלא שמדינא הכא הישראל יוכל לנגוש העכו"ם לפורעו אף שיודע שמכח זה ינגש העכו"ם לפרוע קודם הזמן שנתן לו בהלואה כיון דדינא הכי הוא שהישראל ב' לא קנה כלל וכיון שהעכו"ם לא נתן לו כ"א אדעתא דנפטר מהישראל א' ובאמת לא נפטר יכול הוא לנגוש להישראל ב' להחזירו. ואולם אם הי' זה במתנה או פירעון חוב לישראל ב'. תלי' בפלוגתא של מעמד ג' וא"כ ודאי צ"ע דברי הש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק צ"ד ע"ש. וכבר הרגשתי עליו בספרי מודע לבינה בסי' קכ"ב ס"ק כ"ו ע"ש. אלא דשם כתבתי בקיצור. וגם מה שכתבתי שם בקיצור לחלק בין אם המעות ביד עכו"ם בהלואה לפקדון פה מבוארים הדברים כי ז"ל ספר א"ז דף קכ"ז ע"ב ויש לרבנא משה כו' וכל שמועתא זאת אינה אלא בהלואה שלוה עכו"ם מישראל או ישראל מעכו"ם ובהא שייך לומר שליחות או אין שליחות דכיון דאיכא חוב מלוה כל היכא דליכא למימר שליחות לא מיפטר הנותן מחיובו וקיימו מעות ברשותו כמעיקרא אבל בפקדון שהפקיד העכו"ם ביד ישראל או ישראל ביד עכו"ם ואמר המפקיד ליתן לשני כל שנתן המפקיד על פיו נפטר ממנו דהפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא עכ"ל. וממילא לדרכו יש ללמוד דכיון שנפטר הנפקד ממילא זכה השני בקבלתו הן במתנה או בהלואה לזמן ונעשה לוה מן הראשון המפקיד ובזה צדקו דבריי שכתבתי בספרי הנ"ל על הגליון דפשיטא לי אם שלח ישראל מתנה לישראל ע"י עכו"ם שקנה בהגבהתו אלא דשם רציתי ללמדו מדין מוסירה דסי' קצ"ח ובאמת משם אין ראי' להמעיין שם אבל מהכא יש ללמוד לחלק בין הלואה שביד עכו"ם שבזה צריכינן לדברי הרמ"א שבסי' קכ"ו ולבין פקדון שביד עכו"ם שבזה צדקו דברי הש"ך דהתם. אך כל זה לשיטת הריטב"א דישראל יוכל לזכות לישראל ע"י עכו"ם אבל לא לשיטת תוס' והרשב"א הנ"ל ודוק מאוד

סעיף הנ"ל ישראל שאמר לעכו"ם כו' והלוה אסור. ז"ל הרא"ש ור"י כתב להתיר כו' ואפילו פירש בפני עדים שיהי' שלוחו לא מחמרינן כולי האי דלא דמי לחומרא דקתני בסיפא דברייתא דהתם שניהם יודעים בדבר ומתכוין ישראל ליטול רבית הבא מכיסו של ישראל אבל הכא ליכא איסורא לגבי מלוה דלא ידע עכ"ל. ובלשון זה נמי מועתק במרדכי בשמו,. ופשטות לשון זה יש לפרשו כיון דלא דמי לחומרא דסיפא מפני העלם המלוה שוב אף לגבי הלוה לא מחמרינן אלא שהרא"ש בתשובה ביאר החילוק כדאיתא בהש"ע וע"ש כלל ק"ח סי' י"א במה שדחק עצמו לחלק. ולענ"ד צ"ע אם לא יש טעם להחמיר לגבי הלוה דהא בפרק הפועלים נשאר באיבעי' אי מותר לישראל לומר לעכו"ם חסום פרתי ועיין סי' של"ח בח"מ ועיין בספרי ב"מ סי' ה'. א"כ בשלמא על הגמרא ל"ק מה צריך לומר בשלמא סיפא לחומרא ות"ל מטעם אמירה לעובד כוכבים שבות דהא בגוונא דגמרא אינו אומר הישראל המלוה לעכו"ם שום דיבור יותר כ"א תנם לישראל ב' ואינו מזכיר הרבית כלל כ"א על סמך הדברים שכבר אמר