בית מאיר יורה דעה צג

התפיס משכון אינו נאמן וע"ש מה שמביאים בשם מהרש"ל. ואולם אם עשה על החוב שטר בעדים ומבואר בהשטר ההיתר שאמר שיש לו בזה נלענ"ד דאינו יוכל לחזור בו ועד כאן לא פסק הרא"ש שבטור סוף סי' זה שהמלוה אינו נאמן אלא מפני המבואר שם בב"י הואיל שלשון השטר אינו מוכיח אם היו ללוה בשעת הלואה הילכך לענין התוספת הוי מלוה ע"פ וישבע ויפטר אבל היכא שההיתר מבואר בהשטר אף דאינו אלא ע"י הודאתו מ"מ אחרי שכבר הי' נאמן נעשה מלוה בשטר אף מן התוספת ואינו נאמן לטעון נגדו ומכ"ש כשיש ביד המלוה משכון דהיינו עצמות הדין דסי' קס"ח הנ"ל: סעיף ג' בש"ך ס"ק י"א. ונראה לי דהיכא דקבע זמן וכו' נ"ב לענ"ד י"ל שאינו דומה לח"מ סי' ע"ד כי יכול לשמור תבואתו בביתו עד זמן שקבע משא"כ התם עכ"ל. אבל כמדומה אין דברים ברורים: סעיף ה' בט"ז סס"ק ז'. נ"ב ועיין בש"ך סי' קס"ט ס"ק פ'. סימן קס"ג בסוף הסימן בט"ז. ונ"ל פשוט דהאיסור שבסעיף זה וכו'. במח"כ לא דק שהרי בהדיא מוכח מדברי הג"ה שבסעי' זה שכ' ועדיין הם שוים מאה דלא כותי' שהרי בא לאפוקי אם הוזלו קודם שחזר ולקחן וזה ודאי א"א שיוזלו בשעה חדא וטעמא שהוזלו הא לא הוזלו אפילו אחר שעה יש איסור וק"ל: סימן קס"ו סעיף א'. הט"ז ס"ק ג' הניח בתימה דברי הג"ה רמא שבח"מ סי' שס"ג וכבר קדמו הב"ח שם ולענ"ד אי מש"ה לק"מ דלעולם י"ל דסתם דור היינו בחנם והכא מפני שלוה ואילו דעתו בחנם הוי א"ר סתמא לא מחזקינן אינשי ברשע למספי איסורא ולהכי אמרינן שדעתו בשכר וסברא זו נזכרת בהב"י פה ע"ש. אמנם כבר הקשה הב"ח שם נמי מסי' רמ"ו וכן הב"ש סי' ע'. ולענ"ד מעיקרא דדינא תמוהים לי דברי הרמ"א שבסי' שס"ג שהוציא הכי מהרשב"ץ שבב"י שם והרשב"ץ לא אמר דבריו אלא באדם ההולך למדה"י שחצירו הוי לא קיימא לאגרא כדכתב שם שמטעם זה אפילו לא הי' אומר לו דור בחצרי הי' פטור ולהכי דן דמכ"ש אם אמר דור דהכונה בחנם אבל בחצר דקיימא לאגרא מה"ת וצ"ע:

סימן קס"ז בט"ז סק"א בא"ד וכ"כ הרמ"ה וכו' ול"ד למעות נ"ב וזה נמי טעם החילוק בין דין דהכא דצריך שיהי' באחריות המלוה ובין דין דסי' קע"ז סעיף א' בהג"ה דמותר אפילו אחריות הצאן על המקבל א"ו מעות שאני. ועיין סי' קע"ז סעיף א'

סימן קס"ח וקס"ט סעיף ה' אם ישראל הלוה וכו' ויפה פירשו הרמ"א ודוקא וכו' כלומר שהישראל הלוה להעכו"ם כדי שילוה הוא מעות זה להישראל ומטעם יש שליחות לחומרא ונעשה העכו"ם במקומו של המלוה וזה' הוא טעם הרשב"א בב"י אלא שהרמ"א הוסיף דאפילו לשיטת ר"ת יש פה איסור כמבואר בט"ז ע"פ הגהו' מיימון שבסעיף ל"ג ושם מבואר דלמדו להחמיר מהתוספתא וממנו למדו איפכא דה"ה ללוה יש שליחות לחומרא אלא דפי' בשם התוס' אליבא דר"ת דטעם התוספתא דוקא בלא משכון. עכ"פ נשמע מזה דפוסק לחלוטין שאסור להלות מעות לעכו"ם כדי שילוה הוא לישראל או מטעם שליחות או מטעם הכפי' וצ"ע רב מה שכבר הרגיש הש"ך וכתב לעיין בסעי' כ"א דהרי שם ממש לפי' הט"ז וש"ך לדינא דש"ע הוא ממש דין זה והוא נובע מבעה"ת והבעה"ת באמת משנה נוסח התוספתא. אבל על הש"ע ודאי צ"ע הן אמת שאף בעה"ת גופי' צ"ע דנהי דבחלק ז' שער מ"ו תירץ בטוב טעם התוס' דלא ליקשי עלי' מן הבבלי בדין מעות עכו"ם מופקד ביד ישראל. אבל מה דקשה מן הבבלי לשיטת רש"י על דין מעות ישראל מופקד ביד עכו"ם דלא ליקשי מן יש שליחות לחומרא אחרי שבעצמו פוסק שיטת רש"י בחלק ב' סי' ה' א איך מיישב. ואמת שלשון הטור וש"ע מבלעדי הגהות רמ"א אפשר לפרשם מה דנאמר אם הם באחריות העכו"ם היינו כשלא הי' בידו אלא בפקדון והוא מלוה אותם מדעתו לישראל שאז הם ממילא באחריותו וכן פי' הג"ת שם באמת לשון הטור אבל לא נראה הכי מהגהות רמ"א ולהכי צ"ע. שוב ראיתי שהעיקר לענ"ד אחרי שאני רואה שבעה"ת גופי' פוסק לחלוטין שטת הר"י דאף אליבא דרש"י שרי לישראל לומר לעכו"ם לוה לי מעות מישראל בשמך ע"ש ד' רל"ה ע"ב ומטעם דאמרינן להתירא קמכוין את לוה ישראל ואני שלך ופשיטא של"ק עליו מידי דה"נ אמרינן לגבי המלוה להתירא קמכוין ולא בתורת שליחות ובהטור וש"ע שפוסק כאן סעי' ה' הנ"ל ודאי דאין הפי' בהש"ע אלא כדפי' הג"ת להטור ובחנם הגיה הרמ"א הגהתו וכן הט"ז וש"ך א"כ לא לנכון העתיקו פי' בעה"ת על הש"ע שזה גופא היינו דין דהכא סעיף ה'

סעיף ז בדין ישראל השולח לעובד כוכבים שילוה לו מישראל חבירו ברבית מבואר בהרא"ש ומרדכי שלשיטת רש"י דיש שליחות לעובדי כוכבים לחומרא דיש להחמיר ולכן בש"ע סעיף ז' החמיר על הלוה. וצ"ע מה ענין לדינא דרש"י דשם איירי בשהעמיד עכו"ם הלוה הישראל שני אצל הראשון ובידיעתו נעשה נמצא אם יש שליחות לעובדי כוכבים ממילא נפטר העכו"ם כי הישראל שני נעשה שלוחו לזכות במעותיו להישראל ראשון ואיהו הוא דחייב מאז לישראל ראשון ולכן אסור משא"כ הכא אפילו יש שליחות לעובדי כוכבים מדינא הרי העכו"ם כשבא לישראל ללות לו ולא הגיד לו שיבא בשליחות ישראל מי נשתעבד המשלח כלל הרי קיי"ל בח"מ סי' קפ"ב כשלא הודיעו שליח כל מעשיו קיימים והדין בינו לבין המשלח וה"נ קיי"ל שם סי' של"ו השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו איהו מחייב ליתן משלם וחוזר ולוקח מבעה"ב מה שההנהו וה"ה ברור בעיני המשלח לישראל שילוה לו מחבירו והשליח לוקח ההלואה על עצמו שנשתעבד השליח להמלוה והמשלח נשתעבד להשליח וא"כ מה בכך למה לא יהא מותר להמלוה ליקח אח"כ הרבית אפילו מיד הישראל כיון שאינו מקבלו רק בשביל העכו"ם דומיא דישראל שלוה מעכו"ם והעמיד ישראל ב' אצל העכו"ם והעכו"ם נטל ונתן ביד דמותר אפילו נותן הרבית ליד ישראל ראשון אחרי שבשביל העכו"ם הוא מקבלו וה"נ דכותי' וע"כ לומר דנהי דהאמת אם שולח אדם לחבירו שילוה לו מחבירו והשליח לוה סתם על שמו שהברירה ביד המלוה לגבות מן השליח מ"מ נמי הברירה בידו לגבות מן המשלח אם נתברר שעשאו שליח או שהמשלח מודה ולא בתורת ערבות אלא בתורת לוה. ותדע אילו אמר לשליח שכור עלי פועלים ולא שינה מי לא אית להפועלים דין עליו אפילו שכרום סתם בשלו כדמשמע בהלכות פועלים שלא נאמרו חילוקים אלא בשינה אך צ"ע בש"ך חה"מ סי' קכ"א סק"ט ובטור סי' ש"מ ועיין נמי מה שכתבתי בספרי מודע לבינה סי' ע"ז (גם עיין ש"ך סי' ס' סק"ל) דשם נתקשיתי בדברי הש"ך מכח שאין הלוה נפטר ע"י מנוי שליחות דמלוה דבינו לבין עצמו כן מהראוי שלא יתחייב משלח במנוי שליחות דבינו לבין עצמו. ואולם הכא נראה דמ"מ ל"ק דנהי דאפשר שהדין הכי הוא שאם אמר אדם לחבירו לך לפלוני ואמור לו שילוה לי אפילו בא השליח ואמר לו פלוני שלח לי שתלוה לו וכן עשה ונאבד, מן השליח דאין המשלח חייב בקבלת השליח כדאיתא בח"מ סי' ש"מ והשליח אינו חייב אלא בדין השומרים. ועיין במה שכתבתי בספר הנ"ל בסי' רצ"ב. מ"מ הכא אפילו אמר לחבירו לך לפלוני ולוה לי בשמך וכן נעשה שבא והביא לו המעות נהי דהשליח ודאי הוא הלוה מיד מ"מ כשנותן השליח המעות ביד המשלח והמשלח נעשה הלוה של השליח מ"מ גם של המלוה נעשה הלוה מכח שעבודא דר"נ. אלא דמ"מ חזינן בהסוגי' דמפני שעבודא דר"נ לחוד לא נגמר האיסור שהרי נאמר שם בשלמא סיפא לחומרא וקשה ות"ל אף לדברי הריטב"א שבספר א"ז דעדיין נשאר העכו"ם משועבד להישראל ראשון והישראל שני נעשה הלוה של העכו"ם מ"מ משמע שם שלולא דיש שליחות לחומרא הי' מותר אף להישראל שני ליתן הרבית ליד ישראל ועיין שם בתוס' ואמאי הא מ"מ משתעביד השני להראשון מדר"נ ולא הוי רבית הבא מיד לוה ליד מלוה א"ו כיון שמ"מ אם אין שליחות לעובדי כוכבים: